1

אמצע חודש יוני, השמש מכה בוויטרינות השקופות ומסנוורת אותי. אני מסובבת את הכיסא ומסתכלת על איתן הברמן, הכי חמוד באוניברסיטה, מכין קפה בתנועות מבטיחות. מתיישבת בכיסא הקבוע באיזור העישון, מרימה את תיק הגב השחור על הברכיים וחופרת בתוכו.

אני אף פעם לא מצליחה למצוא במהירות את מה שאני מחפשת. בכל פעם מוציאה מחצית מהתכולה כדי למצוא משהו.

אני לא יכולה לחשוב לפני שאני מקבלת את מנת הקופאין שלי, והמלצרית מסרבת להגיע. קיץ, חום כבד. אבל אני לא מצליחה לוותר על התענוג שבקפה חם. חצי מים חצי חלב ללא סוכר.

‘תרצי להזמין?’ מלצרית חדשה ועצבנית, בשיער אדום, ניגשת אליי.

״קפה גדול במאג, בבקשה,״ אני אומרת, והיא פולטת אנחה חסרת סבלנות ורושמת את ההזמנה.

״הכיסאות?״ היא מצביעה על שלושת הכיסאות הריקים לידי.

״חברות שלי צריכות להגיע,״ אני עונה קצרות. תביאי כבר את הקפה.

״עוד מעט יתמלא פה,’ היא מתעקשת.

‘אני יודעת, הן תכף יגיעו.’ אני משפילה את עיניי לתיק וחופרת בו שוב, מחכה שתבין את הרמז ותעזוב אותי.

״אמרתי לאמא שלך להפסיק להביא לך עיתונים מחוץ לארץ,’ אני שומעת את קולה של ליבי מכיוון הכניסה. ‘איזה מין תחביב זה, עלמה?’ היא שואלת, בזמן שאני מוציאה את המגזין ומניחה אותו בחבטה על השולחן. היא יודעת שיש לי מגזין בתיק, מפני שהשתדלתי להגיע לקפיטריה לפניהן — זה הזמן שלי לשקוע במה שאני מאמינה שמחבר את כל נשות העולם כולו.

‘תצחקי כמה שאת רוצה, אני אוהבת את זה.’

העיניים שלי נדלקות באושר בכל פעם שאני מסתכלת על הדוגמניות הזרות מדגמנות בגדים, שאפשר רק לחלום עליהם, במידות בלתי אפשריות, מדגמנות בגדים אחרי התערבות כירורגית שעשתה תוכנת מחשב.

אני קונה אותם בחנויות הספרים, ובכל פעם שמישהו שאני מכירה נוסע לחוץ לארץ, אני מבקשת מגזינים שאי אפשר למצוא בארץ, דפים בשפות זרות שאני לא מבינה ותמונות, בעיקר תמונות; אני מעריצה את מעצבי העל, את יצירות האומנות המודרנית שהם מעצבים, אלו שאף אחד לא באמת יקנה או ילבש, ווג, אל וניטי פייר — אני אוספת את כולם. דוגמיות קרמים ובושם וחלומות, בעיקר חלומות. אוהבת את מה שאף פעם לא יהיה באמת שלי, אבל נמצא אי שם סביבי.

‘אם לא אשתה משהו בקרוב, אני אתייבש,’ אני שומעת את מורי בחצי אוזן. הכיסאות חורקים, השולחן מתנדנד וריח הבושם של ליה חודר אל נחיריי. הן מדברות ביניהן, המלצרית מגיעה והן מזמינות, אבל אני נמצאת במציאות מקבילה, כי כרגע העיניים שלי דבוקות לשמלה צהובה של אוסקר דה לה רנטה. ״אז מה עם ההוא שסיפרתי לך עליו, עלמה?’ השעה שתיים עשרה בצהריים, אנחנו יושבות במקום הקבוע בפינה, ליד מדפי הספרים המקשטים את הקירות לא רחוק מהבר ומאיתן הברמן, שמכין את הקפה בתנועות שגורמות לכולנו להזיע. ‘עלמה?’

‘כן.’

‘ההוא, עלמה.’

״ליבי, אני לא יוצאת איתו, לא מעוניינת, אל תציקי.’ עיניי נעוצות בגיליון ווג הספרדי.

״אני לא מבינה מה הבעיה שלך,’ היא נושפת חסרת סבלנות. ‘עלמה,’ המגזין נחטף מידיי, ‘את לא מקשיבה.’

״אם את רוצה לחיות, תני את המגזין.״ אני צוחקת, אבל יודעת כבר שאין ברירה אלא לענות לשאלתה.

״חמוד זה לא מה שאני מחפשת, ליבי, ואני בכלל לא מחפשת.’

‘זה רעיון מעולה לא לחפש.’ קולה של ליה מתערבב בקולות ערבוב הקפה.

‘אני לא רואה איך מפגישה עיוורת אני אמורה למצוא את אהבת חיי. אין לי חשק לזה, להתלבש, להתארגן ולפגוש מישהו שאני יודעת שלא ימצא חן בעיניי. תפסיקי להמליץ עליי לכל הבחורים שאת מכירה. אני לא מעוניינת, אני מסתדרת לבד.’ נדמה לי.

״אני עם עלמה בעניין הזה,’ מתערבת מורן בשיחה. ‘בפעם האחרונה שהבחור היה חמוד, מצאתי את עצמי במאורת סטודנטים בשתיים בלילה כשהוא מדליק ג’וינט ומנסה לשכנע אותי לשכב איתו, אחרי ששילמתי על ארוחת הערב שהוא הזמין, כי הוא לא יודע לבשל ואין לו כסף לשלם לשליח.’

כולנו צוחקות ומסתכלות על ליבי בתוכחה.

‘תודה, אבל לא תודה.’

״כמה זמן לא יצאת עם מישהו?’ היא ממשיכה.

״המון זמן, השידוכים שאת מארגנת הוציאו לי את החשק לנסות.’ מורי וליה מסתכלות עליי ומחייכות.

״תפסיקי עם הציניות, הפעם נראה לי שהוא באמת יתאים לך.״

לרגע קצר אני מתפתה להסכים. באמת עבר המון זמן מאז שיצאתי עם מישהו, אבל המחשבה על דייט עם מישהו משתקת אותי משום מה.

״צאי איתו את, אם הוא כל כך מושלם.’ נושפת ליה עשן סיגריה לאוויר.

אני ממשיכה את הרעיון שלה.

״צאי איתו, ספרי לי איך היה, ואם זה יהיה שווה את המאמץ, אני מבטיחה לנסות בפעם הבאה. ואני לא צינית הפעם.״

‘את בטוחה שאת לא רוצה לצאת איתו?’ ליבי יכלה לשכנע אותי לעשות כל דבר — בגללה יצאתי לארבעה דייטים, כשכל דייט היה מוזר מקודמו ותמיד זה היה חבר של חבר שהיא לא מכירה, אבל היא ראתה תמונה ושמעה סיפורים מדהימים, דייט שאליו הגעתי בחוסר חשק, שרק התעצם ככל שהזמן עבר.

‘בטוחה במאת האחוזים, ליבי, המגזין בבקשה.’

אני מעלעלת בדפי המגזין, שאימא הביאה בפעם האחרונה שבה טסו למדריד.

מאז היציאה שלה לפנסיה גדל מספר המגזינים הזרים שהביאו לי באופן משמעותי. ‘יש למישהי קרם ידיים?’ ליה שואלת.

‘קחי מהתיק.’ אני מרימה אליה את עיניי לרגע.

״מותק, אני לא יכלה להתאפק יותר, אני חייבת להגיד לך.’ אני מרימה אל ליה את המבט. ‘את הבחורה הכי מוזרה בעולם,’ היא מחייכת אליי.

‘כמה ספרים יש לך פה?’ היא שואלת בעודה מחטטת בתיק שלי, ‘התיק שלך שוקל מאה טון, ואת שוב קוראת את אנה קרנינה? לא אמרנו לך להפסיק עם הספרים הכבדים האלה?’

״אני אוהבת לקרוא; לפעמים קלאסיקות או סיפור אהבה ויש פעמים שבהן גם אוסף תמונות עושה את העבודה, הכול הולך,’ אני אומרת בטון נעלב.

״מה שעושה לך את זה,’ היא צוחקת. ‘תראי את החתיכים האלה, חיים את החיים הטובים.’ ליבי מסתכלת על מדור הרכילות, מושכת את קצות המגזין ונוקשת באצבעה על הדף. ‘למה שהיא תרצה לצאת עם זקן כזה?’ אותי הרכילות לא מעניינת, ממילא אני לא מבינה מה כתוב שם ולא מכירה את כל המפורסמים האלה.

ליבי מחליקה את העיתון על השולחן לכיוון מורן. ‘אין ספק, שווה ביקור. אולי אני צריכה להסתכל יותר במגזינים שלך, או אולי בכלל עדיף לנסוע לשם וזהו.’ עיניי נחות מיד על מורי, שזעה באי נוחות בכסאה. שתינו יודעות שהיא לא יכולה להרשות לעצמה את הנסיעה — היא מממנת את לימודיה בעצמה, ואף אחד חוץ ממני לא יודע שהבחורה המצטיינת, שלומדת ראיית חשבון היא דווקא זאת שהכי קשה לה.

‘אני בעד, אבל עד שזה יקרה… אני לא יודעת אם שמתן לב, אבל כולן מתחתנות סביבנו, ואני נלחצת מזה בטירוף.’ ליבי משנה נושא ועיניה של מורי פוגשות בעיניי. היא מעבירה יד בשערה המתולתל, שולפת סיגריה מהחפיסה שעל השולחן ומוציאה מצית מכיס מכנסי הג’ינס השחורים הצמודים שלגופה. הגופייה השחורה שעליה עברה אלפי כביסות, והיא עדיין נראית בה נפלא, כאילו יצאה מפוסטר ישן בשחור לבן.

‘אם עוד מישהי תביא הזמנת חתונה, אני אקיא,’ מעווה ליבי את פניה. היא תמיד מספרת שגירושיי הוריה רק חיזקו את מה שחשבה בעצמה. אחרי עשרים שנות נישואין הם מה שנקרא פירקו את החבילה בלי הסברים, ובכל פעם שמראים בחדשות את הסטטיסטיקות העצובות על מוסד הנישואין, בכל פעם שהיא שומעת את המשפט ‘כל זוג שני מתגרש,’ היא מהנהנת כאילו כדי להגיד ‘אמרתי לכן, אל תאמינו לזה. אל תתחתנו’ אני לעומתה תמיד חשבתי על זוגיות טובה כמו זו של הוריי, כזאת שתוביל לחתונה, לילדים ולמשפחה — לא שבגילי או במצבי הרווק והבודד אני מעזה לומר זאת בקול רם.

‘אף אחת לא מתחתנת פה בשנים הקרובות, זה בטוח,’ מסכמת ליה. ‘שנצא הערב?’ היא שואלת, ‘אני רוצה לבדוק מה יכול לקרות עם אור. מתי את אוספת אותנו, עלמה?’

‘כרגיל, בסביבות עשר?’ המבט שלי שוב תקוע במגזין, בתמונה של סוויטה מעוצבת בריץ במדריד, ואני חושבת כמה טעיתי שלא הלכתי ללמוד עיצוב פנים כמו שרציתי, כמו שמאז ומעולם כולם חשבו שאעשה.

‘הוא בטח יהיה שם.’ אני מרימה את עיניי ופוגשת בעיניה הכחולות של ליה. ‘ועכשיו אם תסלחו לי, אני מאחרת לשיעור חינוך לגיל הרך.’

‘אני לא מבינה למה בחרת בחינוך, עלמה, עם הדברים שעשית בבית של ההורים שלי עולם העיצוב הפסיד מעצבת על,’ אומרת ליה.

‘חשבתי על זה הרבה, אבל כולם אמרו שזה מקצוע לא בטוח, שכדאי לי לתרום במשהו חשוב, שזה גם טוב לגידול ילדים; אז נכנעתי והנה אני פה.’ אני אוספת את המגזין ותוחבת אותו אל התיק, מורי נעמדת ראשונה ואנחנו בעקבותיה, כל אחת פונה לענייניה.

‘קבענו בעשר,’ אני אומרת שוב וצועדת במהירות כדי לא לאחר לשיעור.