'חמדת' (1987) הוא פסגת יצירתה של טוני מוריסון, כלת פרס נובל לספרות לשנת 1993. מוריסון נמנית עם השורה הראשונה של הסופרים האמריקנים במאה ה־20, ובמאי 2006, במשאל סופרים ומבקרים רחב של ה'ניו־יורק טיימס', נבחר 'חמדת' כ"יצירת הסיפורת האמריקנית הטובה ביותר ב־25 השנים האחרונות".
לאורך השנים כתבו על הרומאן הזה שהוא "מבליט יותר מכל דבר אחר שכתבה מוריסון את כישרונה הענק והכמעט־מפחיד", וכי הוא "סיפור מהפנט, ברוטלי בכוחו… קיראו אותו ותרעדו"… ספר "מלא פלאים"… "ספר שצריך לקרוא שוב ושוב, דור אחר דור"… ספר ש"נכתב בכוח שרק מעטים כמותו בספרות בת־זמננו".
למרות הריאליזם הבוטה שלו, 'חמדת' אינו בדיוק רומאן ריאליסטי. אומנם מה שמתרחש בו נראה מציאותי לחלוטין לפי הבנת רוב דמויותיו, אך באשר לקוראים, שאלת הריאליזם תלויה לגמרי באמונותיהם.
דמותה של סֶתָּ'ה, גיבורת 'חמדת', מתבססת על סיפורה של מרגרט גארנֶר, אם שחורה צעירה שנמלטה ב־1856 מעבדות ונעצרה לאחר שחדורת מטרה, למראה לוכדי העבדים הנמלטים שהגיעו להחזיר אותה לאדוניה, הרגה את אחד מילדיה, ונכשלה בניסיון להרוג את האחרים, כדי שלא יילקחו לאחוזה שממנה ברחה וגורלם יהיה כגורלה.
הקוראים יֵחטפו כאן ללא־רחמים לתוך סיפורה של סֶתָּ'ה, שההווה שלו מתחיל ב־1873 – 17 שנה לאחר שהקימה את המצֵבה לתינוקת בת השנתיים שלה, חסרת השם. כתוצאה מן האופן שבו שילמה סֶתָּ'ה לחָרַת המצבות, היא קיבלה מידו רק ארבע אותיות חרותות: "חמדת" (במקום "חמדת ליבנו").
מאז היה ביתה כל השנים "חדור ארס של תינוקות", רדוף איזה רוח זדוני מהתל ומתפרע, שכולם הבינו שהוא רוחה של התינוקת, כאילו "שום דבר לא מת אף־פעם". וכשהרוח מסולק לבסוף, מופיעה יום אחד נערה מסתורית, האומרת ששמה חמדת, ושם משפחה אין לה, ומשתלטת כליל על החיים בביתה של סֶתָּ'ה. האם זו הבת שחזרה מן העֵבר האחר?
בכך מאמינים כמעט כולם, אף שאנחנו שומעים בחטף על איזו בחורה, שלבן אחד נעל אותה אצלו במחסן חשוך ליד מים מיום שנולדה והשתמש בה, ובקיץ שעבר מצאו אותו מת והבחורה נעלמה. הקוראים שירצו יוכלו לנסות לספר סיפור אלטרנטיבי, הספר מאפשר להם יצירתיות על אחריותם.
בעולם האכזרי של הרומאן תלויה זהותו של אדם לא רק בסיפור שהוא מספר על עצמו ושאחרים מספרים עליו; בעולם זה, שבו אדם אינו יודע אפילו את שמו, ומי אביו ואמו, ולאן נפוצו ילדיו – סיפור הזהות הוא סיפור של חורים ומחיקות, סיפור של ניסיונות נואשים למלא את מה שאינו ניתן למילוי.
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
44.00 ₪
מקט: 4-31-6691
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
124 היה זדוני. חדור ארס של תינוקת. הנשים של הבית ידעו זאת, וגם הילדים. במשך שנים הִסְכין כל אחד מהם בדרכו שלו עם הזדון, אבל בסביבות 1873 נותרו סֶתָּ'ה ובתה דֶנבֶר קורבנותיו היחידים. הסבתא, בֵּייבִּי סַאגְס, מתה בינתיים, והבנים, האווארְד ובְּיוּגלֶר, ברחו מן הבית כשהגיעו לגיל שלוש־עשרה – האחד ברגע שגילה שדי להביט בְּמַראָה כדי שתתנפץ לרסיסים (זה היה האות בשביל בְּיוּגלֶר); והאחר ברגע שסימנים של שתי כפות ידיים זעירות הופיעו בעוגה (זה מה שהבריח את האווארד). איש משניהם לא המתין לגילוי נוסף; לא מלוא הסיר גרגירי חומוס המוטלים בערמה מהבילה על הרצפה, לא פירורי קרקרים מרוסקים פזורים בשורה לאורך המפתן. גם לאחת מתקופות ההפוגה לא המתינו: לאותם שבועות, אפילו חודשים, שלא השתבש בהם דבר. לא. כל אחד מהם נמלט מיד – ברגע שהבית עולל לו את העלבון האחד שאין לשאתו או להיות לו עֵד פעם נוספת. בתוך חודשיים הלכו, בלב־לבו של החורף. עזבו את בֵּייבִּי סַאגְס, סבתם; את סֶתָּ'ה, אמם; ואת אחותם הקטנה, דֶנבֶר – שנשארו לבדן בבית האפור והלבן בדרך בְּלוּסטוֹן. לבית לא היה מספר בימים ההם, כי סינסינטי עדיין לא השתרעה עד שם. למעשה, כאשר קמו, תחילה האח הראשון ואחריו השני, דחסו ריפוד בד לכובעיהם, חטפו את נעליהם, וחמקו שפופים מן הזדון השוקק שהבית רחש להם, עדיין לא נרשמו לזכותה של אוהיו יותר משבעים שנות קיום כמדינה.
בֵּייבִּי סַאגְס אף לא הרימה את ראשה. ממיטת חוֹליה שמעה שהם הולכים, אבל לא בגלל חוליה נשארה דוממת. פלא היה בעיניה ששני נכדיה היו איטיים כל־כך לקלוט ששאר הבתים אינם דומים לבית שבדרך בְּלוּסטוֹן. קרועה כפי שהיתה בין רשעותם של החיים לנבזותם של המתים, לא הצליחה למצוא עניין בשאלה אם לזנוח את החיים או לחיותם, ולא כל שכן בחרדתם של שני נערים חומקים. העבר שלה היה כמו ההווה – בלתי־נסבל – ומאחר שידעה כי המוות יכול להיות כל דבר מלבד שכחה, ניצלה את מעט האנרגיה שנותרה לה להרהורי צבע.
"תכניסי קצת אֲזוֹביוֹן, אם יש לך. ואם לא, אז ורוד".
וסֶתָּ'ה מילאה את רצונה בכל דרך אפשרית, החל בפיסות אריג וכלה בלשונה שלה. חורף קשה במיוחד היה באוהיו למי שהרעב לצבע הציק לו. את הדרמה היחידה סיפקו השמיים, ולסמוך על האופק של סינסינטי לצורך תכלית האושר בחייך היה באמת מעשה נמהר. סֶתָּ'ה וילדתה עשו איפוא למענה כל שהיה ביכולתן וכל שהבית אִפשר להן. בלא־חמדה ניהלו השתיים מלחמה כפויה נגד התנהגותו המעליבה של המקום; נגד דליי־שופכין הפוכים, חבטות על הישבן ופרצי־רוח חמצמצים. כי הבינו את מקורו של העלבון לא פחות משידעו את מקור האור.
בֵּייבִּי סאגְס מתה זמן קצר לאחר שהאחים עזבו, בלא שום עניין בהליכתם שלהם או בהליכתה שלה, ותיכף אחר־כך החליטו סֶתָּ'ה ודֶנבֶר לשים קץ לרדיפה ולזַמֵן את הרוח שמתעלל בהן. אולי שיחה תועיל, חשבו, החלפת דעות או משהו. לפיכך החזיקו השתיים ידיים ואמרו, "קדימה, קדימה. קום על הרגליים ובוא כבר".
המזנון צָעַד צַעַד אחד קדימה, אבל שום דבר אחר לא זע.
"בטח סבתא בֵּייבִּי לא נותנת לו לבוא", אמרה דֶנבֶר. היא היתה בת עשר ועדיין נטרה לסבתהּ על שמתה.
סֶתָּ'ה פקחה את עיניה. "קשה לי להאמין", אמרה.
"אז למה הוא לא בא?"
"את שוכחת שהוא תינוקת", אמרה אמה. "היא עוד לא היתה בת שנתיים כשהיא מתה. לא מספיק גדולה בשביל להבין. אפילו לא מספיק גדולה בשביל לדבר הרבה".
"יכול להיות שהיא בכלל לא רוצה להבין", אמרה דֶנבֶר.
"יכול להיות. אבל אם היא רק היתה באה, הייתי יכולה להסביר לה". סֶתָּ'ה הרפתה מידה של בתהּ, ויחד הן דחפו את המזנון בחזרה אל הקיר. בחוץ הצליף עגלון בסוסו לַשעטה שתושבי המקום חשו שנחוצה כשעברו ליד 124.
"בשביל תינוקת, יש לה כישופים חזקים", אמרה דֶנבֶר.
"לא יותר חזקים מאיך שאהבתי אותה", השיבה סֶתָּ'ה, ושוב זה בא. הצינה המזמינה של מצֵבות לא־חקוקות; האחת שהיא בחרה להישען עליה עומדת על קצות אצבעותיה וברכיה פעורות לרווחה כְּקבר. ורודה כציפורן היתה ובזוקה שבבים נוצצים. עשר דקות, הוא אמר. עשר דקות ואני עושה לך את זה בחינם.
עשר דקות לארבע אותיות. לוּ היתה נותנת עוד עשר דקות, האִם היתה מקבלת גם את "לִבֵּנוּ"? לא עלה בדעתה לשאול אותו, ועדיין מציק לה שזה היה אפשרי – שתמורת עשרים דקות, חצי שעה אפילו, היתה מקבלת הכל, את כל המלים ששמעה בלוויה מפי הכומר (ומה עוד ניתן לומר, למען האמת) חרותות על המצבה של התינוקת שלה: חֶמדַת לִבֵּנוּ. אבל המלה שקיבלה, המלה שנקבעה, היא זו שנחשבה. היא חשבה אז שיהיה מספיק להשתגל בין המצבות עם חָרַת־האבן, שבנו הצעיר עמד והביט בהם ובפניו כעס ישן־נושן; התיאבון שבו היה חדש למדי. זה בהחלט יהיה אמור להספיק. להספיק כדי להשיב לעוד כומר אחד, לעוד אחד מחסידי ביטול העבדות ולְעיר מלאה שאט־נפש.
היא הסתמכה על כך שהשקיטה את נשמתה־שלה, ושכחה את הנשמה האחרת: נשמת בתהּ התינוקת. מי היה מאמין שתינוקת פעוטה כזו תוכל לכלכל חֵמה כה עזה? להשתגל בין המצבות, לעיני בנו של חָרַת־האבן, לא היה מספיק. לא רק שנאלצה לחיות את חייה בבית משותק מחרונה של תינוקת שגרונה שוּסף, אלא שאותן עשר דקות, שבהן היתה מחוּצה אל אבן בצבע השחר המשובצת שבבי־כוכבים וברכיה פעורות לרווחה כמו הקבר, אותן עשר דקות היו ארוכות מן החיים, וחיוֹת יותר ושוצפות יותר מדם התינוקת שנמשח על אצבעותיה כמו שמן.
"יכולנו לעבור מכאן", הציעה פעם לחמותה.
"ומה יֵצא מזה?" שאלה בֵּייבִּי סַאגְס. "איפה יש לך בארץ הזאת בית שלא מלא עד אפס מקום בסבל של איזה כושי מת. לנו יש מזל שהרוח הזה הוא תינוקת. חסר לך שהנשמה של הבעל שלי היתה באה לכאן? או של הבעל שלך? תעשי לי טובה. את יש לך מזל. שלושה נשארו לך. שלושה שמושכים לך בחצאית ורק אחת שעושה מהומות מהצד השני. תגידי תודה, טוב? לי היו שמונה. אף־אחד מהם לא נשאר לי. ארבעה לקחו לי, ארבעה גירשו, ואני מתארת לעצמי שכל אחד מהם עושה פגעים בבית של מישהו". בֵּייבִּי סַאגְס שיפשפה את גבותיה. "הבכורה שלי. כל מה שאני מסוגלת לזכור ממנה זה איך שהיא אהבה את התחתית השרופה של הלחם. את מתארת לעצמך דבר כזה? שמונה ילדים, וזה כל מה שאני זוכרת".
"זה כל מה שאת מרשה לעצמך לזכור", אמרה לה סֶתָּ'ה, אבל לה־עצמה נותרה רק אחת – יותר נכון, אחת חיה – את הבנים גירשה המתה, וזכרו של בְּיוּגלֶר הלך ונמוג במהירות. להאווארד, לפחות, היה מבנה ראש בלתי־נשכח. אשר לשאר – היא טרחה לזכור כמה שֶׁפחות, לא יותר ממה שבטוח. הצרה היא שמוחה הערים עליה. היתה יכולה למהר לחצות את השדה, לרוץ ממש, כדי להגיע כמה שיותר מהר למשאבה ולשטוף את לשד הבַּבּוֹנָג מעל רגליה. שום דבר אחר לא היה במוחה. תמונת הגברים הבאים לינוק ממנה היתה נטולת־חיים כעצבי גבהּ, היכן שהעור הסתלסל כלוח־כביסה. ולא היה שם זֵכר לריח דיו, או לשרף הדובדבן וקליפת האלון שמהם היו עושים אותו. שום דבר. רק הרוח הקלה המצננת את פניה בשעה שהיא ממהרת אל המים. והיא שוטפת ומסלקת את הבַּבּוֹנָג במימי המשאבה ובסמרטוטים, ומוחהּ טרוד אך ורק בהרחקתו המוחלטת – ובַפזיזות שבקיצורי־דרך בשדה רק כדי לחסוך שמונה־מאות מטרים עלובים, ואיך לא הבחינה כמה גבהו העשבים לפני שהגירוי המציק כבר פשט בכל הרגל והגיע לברכיים. ואז משהו. קול שקשוק המים, מראה נעליה וגרביה המוטלים בערבוביה על השביל במקום שהשליכה אותם; ואולי בוא־הנה המלקלק בשלולית לרגליה, ופתאום באה נווה־חסד ומשתרעת משתרעת משתרעת לנגד עיניה, ואף שלא היה בה, באותה חווה, אפילו עלעל אחד שלא עורר בה רצון לפעור את פיה ולצווח, היא באה והשתרעה לפניה ביופי נטול־בושה. החווה הזאת אף־פעם לא נראתה מחרידה כפי שהיתה באמת, והיא הביאה אותה לתהות אם הגיהינום גם הוא מקום חביב. אש וגופרית כמובן, אבל חבויים תחת תחרת הבוסתנים. נערים תלויים־משתלשלים מן השִׁקמים הכי יפות בעולם. היא התמלאה בושה – איך היא יכולה לזכור דווקא את העצים היפהפיים המרשרשים ולא את הנערים. אבל ככל שניסתה לשנות זאת, תמיד גברו השקמים על הילדים, ועל כך לא היתה מסוגלת למחול לזיכרונה.
כשמחתה את שארית הבַּבּוֹנָג סבבה את הבית לחזית, ובדרכה אספה את הנעליים ואת הגרביים. וכמו להענישה שבעתיים על זיכרונה הנורא, מי ישב על המרפסת שלפניה, במרחק של לא יותר מארבעים צעדים, אם לא פּוֹל דִי, אחרון הגברים מנווה־חסד. ואף שלעולם לא היתה טועה בפניו, או מחליפה אותן באחרות, אמרה, "זה אתה?"
"מה שנשאר". הוא קם ממקומו וחייך. "מה מצבך, ילדה, חוץ מזה שאת יחפה?"
היא צחקה, וצחוקה הצטלצל משוחרר וצעיר. "הרסתי לי את הרגליים שם. בַּבּוֹנָג".
הוא העווה את פרצופו כטועם כפית של משהו מר. "לא רוצה לשמוע על זה אפילו. בחיים לא סבלתי את הצמח הזה".
סֶתָּ'ה גילגלה את גרביה לכדור ודחפה את הכדור לכיסה. "בוא תיכנס".
"טוב לי פה, סֶתָּ'ה. קריר כאן בחוץ". הוא חזר והתיישב, ואת עיניו נעץ באחו שמעבר לדרך, כי ידע שיסגירו את הכיסופים שחש.
"שמונה־עשרה שנה", אמרה חרש.
"שמונה־עשרה", חזר אחריה. "ואני נשבע לך שהעברתי בהליכה כל אחת מהן. את מרשה לי להצטרף אלייך?" הוא הניע בראשו לעבר כפות רגליה והחל להתיר את שרוכי נעליו.
"אולי אתה רוצה לטבול אותן? תן לי להביא לך קערת מים". היא קרבה אליו בדרכה אל הבית.
"לא, אֶה־אֶה. כפות רגליים אסור לפנק. יש להן עוד הרבה להסתובב".
"אתה לא יכול ללכת כבר, פּוֹל דִי. אתה מוכרח להישאר קצת".
"טוב, לכל הפחות בשביל לראות את בֵּייבִּי סַאגְס. איפה היא?"
"מתה".
"אַי לא. מתי?"
"כבר שמונה שנים. כמעט תשע".
"היה קשה? אני מקווה שהיא לא מתה קשה".
סֶתָּ'ה הנידה בראשה. "קל כמו שמנת. להישאר בחיים היה החלק הקשה. חבל שפיספסת אותה, איך שלא יהיה. בשביל זה באת הנה?"
"חלק מהסיבות. השאר זה את. אבל האמת, אני הולך עכשיו לאן שהרגליים מוליכות אותי. לכל מקום שנותנים לי לשבת רגע".
"אתה נראה טוב".
"השטן מבלבל. מרשה לי להיראות טוב בתנאי שארגיש רע". הוא הביט בה והמלה "רע" לבשה מובן אחר.
סֶתָּ'ה חייכה. זאת דרכם – זאת היתה דרכם. כל הגברים של נווה־חסד, לפני ואחרי הָאלִי, ידעו להעניק לה מין חיזור־אחים קליל, בלתי־נראה כמעט, אם לא טרחת לגרד את הקליפה.
חוץ משִׁפעת השיער ואיזו ציפייה בעיניו, הוא נראה ממש כמו אז בקֶנטָקי. עור בגון גלעין אפרסק; גו זקוף. בשביל גבר שפניו קפואות, מפליא כמה הן היו נכונות לחייך איתָּך, להתכעס איתָּך או להשתתף בצערך. כאילו די להסב את תשומת־לבו, וכבר הוא מייצר את הרגש שאת מרגישה. כהרף־עין פניו כמו מִשתנות – הפעילות נחה מתַּחתן.
"עליו אני לא צריכה לשאול, נכון? היית מספר לי אם היה לך מה לספר, נכון?" סֶתָּ'ה השפילה את מבטה אל כפות רגליה ושוב ראתה את השקמים.
"הייתי מספר לך. בטח שהייתי מספר לך. אני לא יודע היום יותר ממה שידעתי אז". חוץ מהמחבצה, חשב, ואת זה אַת לא צריכה לדעת. "את בטח חושבת שהוא עוד חי".
"לא. אני חושבת שהוא מת. אבל זה שאני לא בטוחה מחזיק אותו בחיים".
"מה חשבה בֵּייבִּי סַאגְס?"
"אותו דבר, אבל אם להאמין לה, כל הילדים שלה מתו. היא טענה שהיא הרגישה מתי כל אחד מהם הלך, את היום והשעה".
"מתי היא אמרה שהָאלִי הלך?"
"אלף שמונה־מאות חמישים־וחמש. ביום שהתינוקת שלי נולדה".
"את ילדת את התינוקת ההיא, מה? לא חשבתי שתצליחי". הוא ציחקק. "לברוח בהיריון".
"הייתי מוכרחה. לא היה לי מה לחכות". היא השפילה את ראשה וחשבה כמוהו, כמה לא סביר שהצליחה. ואלמלא אותה נערה שחיפשה קטיפה לא היתה מצליחה.
"ועוד לגמרי לבדך". הוא היה גאה בה וחש כלפיה טינה. גאה בה שהצליחה; והיתה בו טינה על שלא היתה זקוקה לא להָאלִי ולא לו כדי להצליח.
"כמעט לבדי. לא לגמרי לבדי. לְבָנָה אחת עזרה לי".
"אז היא עזרה גם לעצמה ושאלוהים יברך אותה".
"אתה יכול להישאר ללון כאן, פּוֹל דִי".
"את לא נשמעת בטוחה לגמרי בהזמנה שלך".
סֶתָּ'ה שלחה מבט מעבר לכתפה בדלת הסגורה. "לא, אני באמת מתכוונת לזה. אני רק מקווה שתסלח על הבית שלי. בוא תיכנס. תדבר עם דֶנבֶר עד שאני אבשל לך משהו".
פּוֹל דִי קשר את נעליו זו לזו, תלה אותן על כתפו ונכנס אחריה בדלת היישֵׁר לתוך שלולית של אור אדום ומתנחשל שנטעה אותו במקומו.
"יש לך פה חֶברה?" שאל בלחש וקימט את מצחו.
"לפעמים", אמרה סֶתָּ'ה.
"אלוהים אדירים". הוא נסוג מן הדלת ויצא בחזרה אל המרפסת. "איזה מין רוע יש לך כאן?"
"זה לא רוע, רק עצב. בוא כבר. פשוט תעבור את הדלת ותיכנס".
הוא הביט בה אז, מקרוב. קרוב יותר מאשר כשסבבה את הבית לראשונה ברגליים רטובות ומבריקות, מחזיקה את נעליה וגרביה גבוה בידה האחת ואת חצאיותיה באחרת. הבחורה של הָאלִי – זאת שעיניה ברזל וחוט השדרה שלה גם כן. בקנטקי מעולם לא ראה את שׂערה. ואף שפניה היו מבוגרות בשמונה־עשרה שנה מאלה שראה בפעם האחרונה, הן נראו לו היום רכות יותר. בגלל השיער. פנים דוממות מכדי שיהיו נוחות; קשתיות עיניים בגון עורהּ, שבַּפָּנים הדוממות האלה הזכירו לו תמיד מסכה שברוב חסד ניקבו לה את עיניה. האשה של הָאלִי. הרה כל שנה, כולל בשנה ההיא, כשישבה ליד האש וסיפרה לו שהיא עומדת לברוח. את שלושת ילדיה כבר העמיסה על קרון המטען של אחרים, בשיירה של כושים שעתידה לחצות את הנהר. הם היו אמורים להביאם אל אמו של הָאלִי, בקרבת סינסינטי. אפילו באותה בקתה זעירה, כשגחנה כה קרוב לאש עד שיכולת להריח את החום בשמלתה, לא שאבו עיניה ולוּ שביב אחד של אור. הן היו כשתי בארות שהוא התקשה להביט לתוכן. אף שהיו מנוקבות, מן הראוי היה לכסותן, לעטות עליהן עפעפיים, לציין אותן באיזה סימן שיזהיר אנשים מפני מה שהריקנות הזאת מחזיקה. לכן כיוון את מבטו אל האש כשסיפרה לו מה שסיפרה משום שבעלה לא היה שם לַסיפור. מיסטר גארנֶר כבר מת, ולאשתו היה גוש בגודל בטטה בגרונה, והיא לא יכלה לדבר עם אף־אחד. סֶתָּ'ה גחנה אל האש ככל שבטנה ההרה אִפשרה לה וסיפרה לו, לפּוֹל דִי, אחרון הגברים של נווה־חסד.
שישה הם היו, כושים שייכים לחווה, סֶתָּ'ה הנקבה היחידה. מיסיס גארנֶר, בוכה כתינוקת, מכרה את אחיו של פּוֹל דִי כדי לכסות את החובות שצצו תיכף כשהתאלמנה. אחר־כך הגיע המורה להכניס סדר בדברים. אבל מה שעשה שבר עוד שלושה מן הגברים של נווה־חסד, ניקב את הברזל היורה גיצים מעיניה של סֶתָּ'ה והשאיר אחריו שתי בארות פעורות שלא החזירו את אור האש.
עכשיו חזר הברזל, אבל הפנים, שהשיער ריככן, הן שהביאו אותו לתת בה אמון ולפסוע פנימה, היישר לתוך שלולית של אור אדום ופועם.
הצדק היה איתה. זה היה עצב. כשפסע דרך השלולית שטף אותו גל כה עז של יגון עד שביקש לבכות. הדרך אל האור הרגיל, שסבב את השולחן, נראתה ארוכה כל־כך, אך מזלו עמד לו והוא הצליח להגיע, ובעיניים יבשות.
"אמרת שהיא מתה קל. קל כמו שמנת", הזכיר לה.
"זה לא בֵּייבִּי סַאגְס", אמרה.
"אז מי?"
"הבת שלי. זאת ששלחתי עם הבנים".
"היא לא נשארה בחיים?"
"לא. זאת שסחבתי בבטן כשברחתי, זה כל מה שנשאר לי. גם הבנים אינם. שניהם הלכו קצת לפני שבֵּייבִּי סַאגְס מתה".
פּוֹל דִי הביט בנקודה שבה שטף אותו היגון. הצבע האדום נעלם, אבל מין יפחה נאחזה שם באוויר.
אולי מוטב כך, חשב. אם לכושי יש רגליים, הוא צריך להשתמש בהן. רק יתחיל להסס, ומישהו כבר ימצא דרך לכבול אותן. ובכל־זאת… אם הבנים שלה עזבו…
"אין גבר? את לבדך כאן?"
"אני ודֶנבֶר", אמרה.
"וטוב לך ככה?"
"טוב לי ככה".
היא ראתה שהוא מפקפק בדבריה והמשיכה. "אני מבשלת במסעדה בעיר. וגם תופרת קצת מהצד".
פּוֹל דִי הצטחק, כי נזכר בשמלה של הלילה הראשון. סֶתָּ'ה היתה בת שלוש־עשרה כשהגיעה לנווה־חסד, וכבר אז היו עיניה ברזל. היא היתה מתנה בעיתהּ למיסיס גארנר, פיצוי על שהפסידה את בֵּייבִּי סַאגְס לעקרונותיו הנעלים של בעלה. חמשת הגברים של נווה־חסד התבוננו בנערה החדשה והחליטו להניח לה. הם היו צעירים וכה רעבים לקרבת אשה עד שהתרגלו לבעול עגלות. ולמרות זאת הניחו לנערה עם עיני הברזל, כדי שתוכל לבחור באחד מהם, אף שכל אחד מהם היה מוכן לכתוש את האחרים עד דק כדי לזכות בה. היא נזקקה לשנה שלמה כדי לבחור – שנה ארוכה, קשה, של התחבטות על מזרני קש אכולי חלומות עליה. שנה של כיסופים, עד שהאונס הצטייר כמתת היחידה של החיים. האיפוק שגזרו על עצמם התאפשר רק משום שהיו הגברים של נווה־חסד – אותם גברים שמיסטר גארנר התפאר בהם, בעוד החוואים האחרים נדו לו בראשם, כמתריעים.
"אתם כולכם, מה שיש לכם זה ילדים", אמר להם. "ילדים צעירים, ילדים זקנים, ילדים מפונקים, ילדים משתחצנים. אבל אצלי בנווה־חסד הכושים שלי זה גברים אחד אחד. ככה קניתי אותם, ככה גידלתי אותם. גברים אחד אחד".
"תרשה לי לחלוק עליך, גארנר. אין דבר כזה גבר כושי".
"אם אתה מפחד אז אין, זה נכון". חיוכו של גארנר היה רחב. "אבל אם אתה בעצמך גבר, אז אתה מעוניין שהכושים שלך גם כן יהיו גברים".
"לא הייתי נותן לשום גברים כושים להסתובב מסביב לָאשה שלי".
זאת היתה התגובה שגארנר אהב וציפה לה. "גם אני לא הייתי נותן להם", אמר, "גם אני לא", ותמיד היתה אתנחתה לפני שהשכן או הזר או הרוכל או הגיס או מי שלא יהיה קלט את הכוונה. ואז פרץ ויכוח חריף, ולפעמים פרצה תגרת ידיים, וגארנר היה שב הביתה חבול ומרוצה, לאחר שהוכיח פעם נוספת מהו בן קנטָקי אמיתי: גבר קשוח דיו ופיקח דיו לעשות מהכושים שלו גברים ולקרוא להם גברים.
וכאלה היו: פּוֹל דִי גארנר, פּוֹל אֶף גארנר, פּוֹל אֵי גארנר, הָאלִי סַאגְס, ושׁישׁוֹ, האיש הפרא. כולם בשנות העשרים לחייהם, חסרי נשים, מזיינים פרות, חולמים על אונס, מתחבטים על מזרני קש, משפשפים את ירכיהם ומחכים לנערה החדשה – זו שתפסה את מקומה של בֵּייבִּי סַאגְס, לאחר שהָאלִי פדה את בֵּייבִּי בחמש שנות ימי־ראשון. אולי בגלל זה בחרה בו סֶתָּ'ה. גבר בן עשרים, כה מאוהב באמו עד שהוא מוכן לוותר על שבתותיו במשך חמש שנים רק כדי לראות אותה יושבת לשם שינוי – זאת היתה המלצה כבדת משקל.
שנה אחת חיכתה. והגברים של נווה־חסד שיגלו פרות וחיכו גם הם. אז בחרה בהָאלִי, ולקראת משכבם הראשון תפרה לעצמה בחשאי שמלה חדשה.
"בטוח שאתה לא רוצה להישאר אצלנו קצת? הבנאדם לא יכול לעדכן שמונה־עשרה שנה ביום אחד".
מתוך אפלולית החדר שישבו בו טיפס גרם מדרגות לבן אל הטפט הלבן־כחול של קירות הקומה העליונה. פּוֹל דִי הצליח לראות רק את תחילתה של הדוגמה: כתמי צהוב צנועים זרועים פה־ושם על פני סופה של פתותי־שלג, כולם על רקע כחול. לובנם המאיר של המעקה ושל המדרגות משך שוב ושוב את עיניו. כל חושיו אמרו לו שהאוויר מעל למדרגות מכושף ודליל ביותר. אבל הנערה שירדה ובאה מן האוויר הזה היתה עגלגלה וחומה, פניה פני בובה דרוכות.
פּוֹל דִי הביט בנערה ואחר־כך בסֶתָּ'ה, שחייכה ואמרה, "הנה דֶנבֶר שלי. זה פּוֹל דִי, מותק, מנווה־חסד".
"בוקר טוב, מיסטר דִי".
"גארנר, ילדה. פּוֹל דִי גארנר".
"כן אדוני".
"שמח שהזדמן לי לראות אותך. בפעם האחרונה שראיתי את אמא שלך, את הרחבת לה את השמלה מקדימה".
"היא עוד עושה לי את זה", חייכה סֶתָּ'ה, "אם היא רק מצליחה להיכנס לתוכה".
דֶנבֶר עמדה על המדרגה התחתונה ופתאום הוצפה חום והתביישה. זמן רב חלף מאז שאנשים כלשהם (לְבָנָה חדורת רצון־טוב, מטיף, נואם או עיתונאי) הסבו לשולחנם ואת קולותיהם האוהדים הפריכה הבחילה שבעיניהם. כבר שתים־עשרה שנה, הרבה לפני שסבתא בֵּייבִּי מתה, לא מגיעים אליהם שום מבקרים מכל סוג שהוא, שלא לדבר על ידידים. לא צבעוניים. ודאי לא גבר בעל עור אגוז, עם שיער ארוך מדי ובלי פנקס, בלי פחם, בלי תפוזים, בלי שאלות. מישהו שאִמהּ תרצה לדבר אתו ואפילו תהיה מוכנה לדבר אתו ברגליים יחפות. ועוד נראית, למעשה מתנהגת, כמו ילדה, לעומת האשה השותקת והמלכותית שדֶנבֶר הכירה כל ימי חייה. זו שלעולם אינה מסבה את מבטה, זו שראתה איך אדם נדרס למוות תחת רגליה של סוסה, ממש מול המסעדה של סוֹייר, ולא הסבה את מבטה; וכשהַחֲזירה החלה לאכול את גוריה, גם אז לא הסבה את מבטה. וכשרוח התינוקת תפס את בוא־הנה והטיח אותו בקיר בכוח כזה, ששבר שתיים מרגליו והוציא את עינו ממקומה, בכוח כזה שהכלב נתקף עוויתות ובלע את לשונו – אמה עדיין לא הסבה את מבטה. היא לקחה פטיש, הממה את הכלב במהלומה אחת, קינחה את הדם ואת הרוק, דחפה את עינו בחזרה למקומה, וקיבעה את עצמות רגליו. הוא התאושש, אך נותר אילם ומעורער, יותר בגלל עינו הלא־אמינה מאשר בגלל רגליו העקומות, ושום דבר לא הצליח לפתות אותו להיכנס שוב הביתה, קיץ, חורף, שרב או מטר.
והנה, אותה אשה, שניחנה במידה מספקת של קור־רוח כדי לתקן כלב משתולל מכאבים, יושבת לה, מנדנדת את קרסוליה המשׂוכלים ומסבה את עיניה מגוף ילדתה־שלה. כאילו הגוף הזה גדול מכפי שהעין יכולה לסבול. וגם היא וגם הוא יושבים להם בלי נעליים. אם קודם הוצפה דֶנבֶר חום ובושה, עכשיו חשה בדידות. כל העזיבוֹת האלה: קודם אחֶיה, אחר־כך סבתהּ – אבדות כבדות משקל, כי לא היו כאן ילדים אחרים לחוּג סביבה במשחק או להיתלות על הברכיים ממעקה המרפסת שלה. וכל זה לא היה משנה לולא הסבה ממנה אמה את מבטה, כפי שעשתה עכשיו, מה שגרם לדֶנבֶר להשתוקק, ממש להשתוקק, לאות של זדון מרוח התינוקת.
"היא גברת צעירה נאה", אמר פּוֹל דִי. "ממש נאה. ירשה את הפנים המתוקות של אבא שלה".
"אתה מכיר את אבא שלי?"
"הכרתי אותו. הכרתי אותו טוב".
"זה נכון, מֶ'אֶם?" דֶנבֶר נאבקה בְּדחף לערוך מחדש את רגשי חיבתה.
"ודאי שהוא הכיר את אבא שלך. אמרתי לך, הוא מנווה־חסד".
דֶנבֶר התיישבה על המדרגה התחתונה. לא היה שום מקום אחר שהיתה מסוגלת להגיע אליו בחן כלשהו. הם היו צמד, הם אמרו "אבא שלך" ו"נווה־חסד" בדרך שהבהירה ששני הדברים שייכים להם ולא לה. שהיעדרו של אביה־שלה אינו שלה. פעם היה ההיעדר הזה שייך לסבתא בֵּייבִּי – הוא היה הבן שהתאבלה עליו עמוקות, כי הוא פדה אותה משם. אחר־כך הוא היה הבעל הנעדר של אמה. עכשיו הוא ידידו הנעדר של הזר האגוזי הזה. רק אלה שהכירו אותו ("הכירו אותו טוב") יכולים לתבוע לעצמם את היעדרו. ממש כפי שרק אלה שחיו בנווה־חסד יכולים לזכור את החווה, ללחוש את שמה ואגב כך לצדד מבטיהם זה אל זה. שוב נכספה לרוח התינוקת – זעמו עורר בה עכשיו התרגשות, אף שבדרך־כלל היה מתיש אותה לגמרי. מתיש אותה לגמרי.
"יש לנו רוח כאן", אמרה, וזה פעל. שוב לא היו צמד. אמה חדלה לנדנד את רגליה ולהתנהג כמו ילדה. זכר נווה־חסד נמחק מעיניו של האיש שלמענו התנהגה אמה כמו ילדה. הוא העיף מבט חפוז במדרגות הלבנות־כברק שמאחוריה.
"כך שמעתי", אמר. "אבל עצוב, אמך אמרה. לא רשע".
"לא, אדוני", אמרה דֶנבֶר, "לא רשע. אבל גם לא עצוב".
"אלא מה?"
"נזוף. בודד ונזוף".
"זה נכון?" פּוֹל דִי פנה אל סֶתָּ'ה.
"בודד אני לא יודעת", אמרה אמה של דֶנבֶר. "אולי רוגז, אבל אני לא יכולה לתאר לעצמי איך הוא יכול להיות בודד אם הוא מבלה איתנו כל רגע כפי שהוא עושה".
"בטח יש לך משהו שהוא רוצה".
סֶתָּ'ה משכה בכתפיה. "זה רק תינוקת".
"אחותי", אמרה דֶנבֶר. "היא מתה בבית הזה".
פּוֹל דִי גירד את השיער מתחת ללסתו. "מזכיר לי את הכלה־בלי־ראש בסביבה של נווה־חסד. את זוכרת את זה, סֶתָּ'ה? היא היתה משוטטת ביערות קבוע".
"איך אני יכולה לשכוח? מחריד…"
"איך זה שכל מי שברח מנווה־חסד לא יכול להפסיק לדבר על החווה הזאת? אם היא היתה כל־כך מלאה חסד, יכולתם להישאר בה".
"ילדה, אל מי את מדברת ככה?"
פּוֹל דִי צחק. "אמת, אמת. היא צודקת, סֶתָּ'ה. נווה־חסד לא היתה נווה ובטח לא היה בה חסד". הוא נד בראשו.
"אבל זה המקום שהיינו בו", אמרה סֶתָּ'ה. "כולנו ביחד. זה חוזר אלינו, אם נרצה ואם לא". היא נרעדה קלות. אדווה קלה בעור זרועה, שליטפה אותה כדי להרדימה מחדש. "דֶנבֶר", אמרה, "תדליקי את התנור. לא ייתכן שידיד יבוא לביקור ולא נאכיל אותו".
"אל תטרחו יותר מדי בשבילי", אמר פּוֹל דִי.
"לחם זה לא טרחה. את היתר הבאתי מאיפה שאני עובדת. זה לפחות מה שאני יכולה לעשות אחרי שאני מבשלת מהבוקר השכם עד הצהריים, להביא הביתה את הארוחה. יש לך התנגדות לזאב־מים?"
"אם אין לו התנגדות אלי גם לי אין התנגדות אליו".
שוב הם מתחילים, חשבה דֶנבֶר. היא הסבה אליהם את גבה והפיחה באש עד שכמעט כיבתה אותה. "למה שלא תלון כאן, מיסטר גארנר? אתה ומֶ'אֶם תוכלו לדבר על נווה־חסד כל הלילה".
סֶתָּ'ה צעדה שני צעדים מהירים לעבר התנור, אך לפני שהצליחה לתפוס את הנערה בצווארונה גחנה דֶנבֶר קדימה ופרצה בבכי.
"מה קורה לך? את אף־פעם לא מתנהגת ככה".
"תעזבי אותה", אמר פּוֹל דִי. "בשבילה אני אדם זר".
"זה בדיוק העניין. אין לה שום סיבה לעשות הצגות לפני אדם זר. אוי מותק, מה זה? קרה משהו?"
אבל דֶנבֶר כבר היטלטלה בהתייפחות כה עזה, עד שנבצר ממנה לדבר. הדמעות שלא הזילה במשך תשע שנים הרטיבו עכשיו את שדיה המפותחים מדי.
"אני לא יכולה יותר. אני לא יכולה יותר".
"לא יכולה מה? מה את לא יכולה?"
"אני לא יכולה לגור כאן. אני לא יודעת לאן ללכת או מה לעשות, אבל אני לא יכולה לגור כאן. אף־אחד לא מדבר איתנו. אף־אחד לא בא לפה. הבנים לא אוהבים אותי. גם הבנות לא".
"מותק, מותק".
"על מה היא מדברת, שאף־אחד לא מדבר איתכן?" שאל פּוֹל דִי.
"זה הבית. אנשים לא רוצים -"
"לא נכון! זה לא הבית. זה אנחנו! וזה את!"
"דֶנבֶר!"
"תעזבי אותה, סֶתָּ'ה, קשה לילדה לגור בבית רדוף רוחות. זה לא יכול להיות קל".
"זה יותר קל מדברים אחרים".
"תחשבי, סֶתָּ'ה. אני אדם מבוגר שכבר ראה ועשה הכל, ואני אומר לך שזה לא קל. אולי כדאי ששתיכן תעברו דירה. למי הבית הזה שייך?"
מעבר לכתפה של דֶנבֶר ירתה סֶתָּ'ה בפּוֹל דִי מבט של שלג. "מה זה עניינך?"
"לא נותנים לכן לעבור?"
"לא".
"סֶתָּ'ה".
"לא עוברים. לא עוזבים. הכל בסדר כמו שזה".
"את רוצה להגיד לי שזה בסדר שהילדה הזאת כמעט יוצאת מדעתה?"
משהו בבית נמתח, ובדממה שנדרכה דיברה סֶתָּ'ה.
"יש לי עץ על הגב ורוח־רפאים בבית, וביניהם אין כלום חוץ מהבת הזאת שאני מחזיקה בזרועותי. לא בורחים יותר – משום דבר. אני לא אברח יותר משום דבר על האדמה הזאת. פעם אחת יצאתי למסע, ושילמתי בעד הכרטיס, אבל דבר אחד אני יכולה להגיד לך, פּוֹל דִי גארנר: המחיר היה יקר מדי! אתה שומע אותי? המחיר היה יקר מדי. עכשיו שב ותאכל איתנו, או שתעזוב אותנו במנוחה".
פּוֹל דִי פישפש בכיס הוֶסט שלו, שלף את נרתיק הטבק הקטן והתרכז בתוכנו ובקישורי הפתיל, ואילו סֶתָּ'ה הובילה את דֶנבֶר לחדר המזווה, הסמוך לחדר הגדול שבו ישב. לא היה לו נייר לגלגל, ולכן שיחק פזור־נפש בנרתיק והקשיב דרך הדלת הפתוחה לקולה של סֶתָּ'ה המרגיעה את בתה. כשחזרה לחדר חמקה ממבטו ופנתה היישֵׁר לשולחן הקטן שליד התנור. גבה היה מופנה אליו, והוא ראה את מלוא השיער שביקש לראות מבלי שהפנים יסיחו את דעתו.
"איזה עץ על גבך?"
"הָה". סֶתָּ'ה הניחה קערה על השולחן ושלחה את ידה מתחתיו, אל הקמח.
"איזה עץ על גבך? משהו צומח לך על הגב? אני לא רואה שום דבר צומח לך על הגב".
"ובכל־זאת הוא שם".
"מי סיפר לך את זה?"
"הלְבָנָה. זה השם שהיא נתנה לזה. אני לא ראיתי אותו אף־פעם, וגם לא אראה. אבל זה מה שהיא אמרה שזה מזכיר לה. דובדבן־בר. גזע, ענפים ואפילו עלים. עלים קטנטנים של דובדבן־בר. אבל זה היה לפני שמונה־עשרה שנה. לא אתפלא אם גם צמחו לו דובדבנים בינתיים".
סֶתָּ'ה ליחלחה את אצבעה בטיפת רוק מקצה לשונה. במהירות, בקלילות נגעה בתנור, אחר־כך חרשה באצבעותיה את הקמח, חילקה אותו, הפרידה אותו לתלוליות קטנות ולתלמים וחיפשה תולעים. כשלא מצאה, שפכה סודה־לאפייה ומלח לשקערורית ידה ובזקה אותם על הקמח. אחר־כך שלחה את ידה וחפנה מחצית הכף שומן חזיר מן הפחית. בזריזות הוסיפה אותו לקמח והחלה ללוש את הבצק, בעוד ידה השמאלית מזליפה עליו מים.
"היה לי חלב", אמרה. "הייתי בהיריון עם דֶנבֶר אבל היה לי חלב בשביל התינוקת שלי. לא הפסקתי להיניק אותה כששלחתי אותה לפני עם האווארד ובְּיוּגלֶר".
עכשיו רידדה את הבצק במערוך עץ. "כולם יכלו להריח אותי הרבה לפני שראו אותי. וכשראו אותי, ראו את טיפות החלב על השמלה שלי מלפנים. כלום לא יכולתי לעשות נגד זה. כל מה שידעתי זה שאני צריכה להביא חלב לתינוקת שלי. שאף־אחד לא יוכל להאכיל אותה כמוני. אף־אחד לא יֵדע לתת לה אותו במהירות הנכונה, ולא יֵדע לקחת אותו ממנה אחרי שאכלה מספיק ולא ידעה את זה. ואחרי שאכלה, אף־אחד לא יָדע שהיא לא יכולה להוציא את האוויר שלה אם מחזיקים אותה על הכתף, רק אם היא שוכבת על הברכיים שלי. אף־אחד לא יָדע את זה חוץ ממני, ולאף־אחד לא היה חלב בשבילה חוץ ממני. אמרתי את זה לנשים בקרון. אמרתי להם לטבול חתיכת בד במי סוכר ולתת לה למצוץ, שהיא לא תשכח אותי כשאני אבוא אליה בעוד כמה ימים. החלב שלה יגיע, ואני אגיע יחד אתו".
"גברים לא מבינים הרבה בדברים האלה", אמר פּוֹל דִי ותקע את נרתיק הטבק בחזרה לכיס הווסט שלו. "אבל הם כן יודעים שיונק לא יכול להיות רחוק מהאמא שלו הרבה זמן".
"אז הם צריכים לדעת מה זה לאשה לשלוח את הילדים שלה לדרך כשהשדיים שלה מלאים".
"דיברנו משהו על עץ, סֶתָּ'ה".
"אחרי שעזבתי אותך, הבחורים האלה באו ושתו לי את החלב שלי. בשביל זה הם באו. השכיבו אותי בכוח ושתו אותו. הלשנתי עליהם למיסיס גארנר. היה לה את הגוש הזה שלה והיא לא יכלה לדבר, אבל העיניים שלה הזילו דמעות. ואז הבחורים גילו שהלשנתי עליהם. המורה שלח אחד מהם לפתוח לי את הגב, וכשהוא נסגר נהיה שם עץ. הוא עוד צומח שם".
"הם הורידו עלייך שוט?"
"וגם שתו לי את החלב".
"הם היכו אותך ואת היית בהיריון?"
"וגם שתו לי את החלב!"
עיגולי הבצק הלבנים והשמנוניים נחו בתבנית בשורות. שוב נגעה סֶתָּ'ה בתנור באצבעה הלחה. היא פתחה את דלת התנור והחליקה את התבנית פנימה. כשהתרוממה מן החום חשה בגופו של פּוֹל דִי מאחוריה וידיו מתחת לשדיה. היא הזדקפה וידעה, אף שלא יכלה להרגיש, שלחיו לחוצה אל ענפי דובדבן־הבר שלה.
מבלי שאפילו התכוון הפך פּוֹל דִי לאחד מאותם גברים שיכולים להיכנס לְבית ולגרום לנשים לבכות. כי אתו, במחיצתו, הן יכלו לבכות. היה משהו מבורך בהליכותיו. נשים ראו אותו וביקשו להתייפח – לספר לו כמה החזה כואב להן וכמה הברכיים. נשים חזקות, נשים חכמות, ראו אותו וסיפרו לו דברים שנשים נוהגות לספר רק בינן לבין עצמן: שאף־על־פי שעברו כבר מזמן את גיל המעבר, תשוקתן בוערת פתאום במשנה עוז, נעשית תובענית, פראית יותר משהיתה כשהיו בנות חמש־עשרה, וזה גורם להן מבוכה וגם עצב רב; וכי בסתר לבן הן מבקשות את נפשן למות – להיפטר מזה – והשינה יקרה להן מכל יום של ערוּת. נערות צעירות התגנבו אליו להתוודות או לספר לו כמה נאה היה לבושו של הרוח שעקב אחריהן היישֵׁר מן החלום. לכן, אף שהסיבה לכך לא היתה מחוּורת לו, לא השתומם כשדֶנבֶר הזילה דמעות לתוך התנור. אף לא כשחמש־עשרה דקות אחר־כך התייפחה גם אמה, לאחר שסיפרה לו על החלב שנגזל ממנה, והוא עמד מאחוריה, רכן מעליה, גופו קשת של חסד, וחפן את שדיה בכפות ידיו. הוא חיכך את לחיו בגבה ולמד בדרך זו את כאבה ואת שורשיו, את גזעו העבות ואת ענפיו הסבוכים. כשנשא את אצבעותיו לקרסי שמלתה ידע, מבלי שראה ומבלי ששמע קול כלשהו, שדמעותיה פורצות באון. וכשחלקה העליון של השמלה נח סביב מותניה, והוא ראה את גבה שהפך לפסל, כמלאכת־מחשבת של חרש־ברזל שהיא עזת־רגש מכדי להציגה בפומבי, היה יכול לחשוב אך לא לומר, "אַי, אלוהים, ילדה". והוא לא מצא לו מנוחה עד שנגע בשפתיו בכל זיז ובכל עלה, אף שסֶתָּ'ה לא יכלה לחוש דבר, כי עור גבה היה מת כבר שנים רבות. כל מה שידעה היה רק שהאחריות לשדיה נחה סוף־סוף בידיו של מישהו אחר.
האם יימָצא קצת רווח, תהתה, קצת זמן, איזה אמצעי להדוף את ההתרחשויות, לדחוק את העיסוקים לפינות החדר וסתם לעמוד כך רגע או שניים, עירומה מן הכתף אל המותן, חופשייה מנטל שדיה, שואפת מחדש את ריח החלב הגנוב ואת העונג שבאפיית הלחם? אולי תוכל רק הפעם לעמוד דוממת כליל באמצע בישול ארוחה – אפילו בלי לעזוב את התנור – ולחוש בכאב שגבה אמור לחוש. לרחוש אמון ולזכור דברים, מפני שאחרון הגברים של נווה־חסד נמצא לידה כדי לתפוס אותה אם תשקע?
התנור לא רטט בהסתגלו לחומו. דֶנבֶר לא זעה בחדר הסמוך. הלמות האור האדום לא שבה, ופּוֹל דִי לא רעד מאז 1856, שאז לא חדל לרעוד במשך שמונים־ושלושה ימים רצופים. כלוא וכבול היה אז, וידיו פירכסו בחוזקה כזאת, שלא היה מסוגל לעשן או אפילו להתגרד כמו שצריך. עכשיו שוב רעד, אבל הרעד היה ברגליו. חלף זמן עד שהבין שרגליו אינן רוטטות מחרדה, אלא רק מפני שלוחות הרצפה רועדים, וכי הרצפה החורקת אינה אלא חלק מן העניין. הבית כולו מזדעזע. סֶתָּ'ה החליקה לרצפה ונאבקה להשתחל מחדש לתוך שמלתה. בעוד היא על ארבעותיה, כאומרת להחזיק את ביתה מחובר לאדמה, והנה פרצה דֶנבֶר מחדר המזווה, עיניה מוכות אימה וחיוך מעורפל על שפתותיה.
"יימח שמך! שתוק כבר!" צעק פּוֹל דִי, נפל, גישש אחר עוגן. "עזוב את הבית הזה במנוחה! צא מכאן, לעזאזל!" השולחן התנפל לעברו והוא לפת את רגלו. בדרך כלשהי הצליח לקום ולהתייצב בנטייה חדה, ומחזיק את השולחן בשתי הרגליים שלו הלם בו לכל עבר, הרס כל מה שבדרכו, ציווח לעבר הבית המצווח. "אתה רוצה להילחם, אז בבקשה! יימח שמך! יש לה מספיק בלעדיך. יש לה מספיק!"
הזעזועים גוועו והיו לעוויתות מזדמנות, אך פּוֹל דִי לא הפסיק להצליף סביבו בשולחן עד שהכל דמם כסלע. הוא נשען אל הקיר בגומחה שהותיר המזנון, מזיע ומתנשם חזק. סֶתָּ'ה עדיין כרעה ליד התנור, מאמצת אל חזהּ את הנעליים שהצילה. שלושתם, סֶתָּ'ה, דֶנבֶר ופּוֹל דִי, התנשמו בקצב זהה, כאדם אחד יגע. נשימה אחרת היתה מיוגעת לא פחות.
הכל חלף. דֶנבֶר השׂתרכה דרך השתיקה אל התנור. היא כיסתה את האש באפר ושלפה מהתנור את תבנית הלחמניות. כוננית הריבות היתה מוטלת על גבה ותוכנה נערם בפינה של המדף התחתון. היא שלפה צנצנת, חיפשה מסביב צלחת, מצאה חצי צלחת ליד הדלת. את הדברים הללו לקחה אל מדרגות המרפסת ושם התיישבה.
הם עלו למעלה יחד, שניהם. בצעד זריז וברגל קלה טיפסו במעלה המדרגות הלבנות ואותה השאירו לבד למטה. בכוח פתחה את חוט הברזל שסביב הצנצנת וחילצה את המכסה. תחת המכסה היתה פיסת בד, ותחתיה שכבה דקה של שעווה. היא הסירה את כל אלה והחליקה את הריבה אל מחצית חצי־הצלחת. לקחה לחמנייה והסירה ממנה את הקרום השחור. עשן הסתלסל מן התוך הלבן הרך.
היא התגעגעה לאחֶיה. בְּיוּגלֶר והאווארד הם היום בני עשרים־ושתיים ועשרים־ושלוש. ואף־על־פי שנהגו בה בנימוס בתקופה השקטה והשאירו לה את כל חלקה העליון של המיטה, היא זכרה היטב איך היו הדברים קודם־לכן: התענגותם על הישיבה הצפופה על המדרגות הלבנות – היא בין ברכיו של האווארד או של בְּיוּגלֶר – בשעה שהם המציאו סיפורֵי "מוּתִי־מכשפה!" עם דרכים בדוקות להרוג אותה. ובֵּייבִּי סַאגְס סיפרה לה כל־מיני דברים בחדר המזווה. היה לה ריח של קליפת עץ במשך היום ושל עלים בלילה, כי לא הסכימה לישון בחדרה הישן לאחר שאחיה ברחו מהבית.
ועכשיו עלתה אמה למעלה עם האיש שהניס את החֶברה היחידה האחרת שעוד נותרה לה. דֶנבֶר טבלה חתיכת לחמנייה בריבה. לאט, בשיטתיות, בעליבות, אכלה אותה.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “חמדת”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות