ארבעה אחים, שהמבוגר שביניהם בן חמש־עשרה והצעיר בן תשע, מנצלים את התרופפות המשמעת בביתם ובמקום ללכת לבית הספר, הם רוכשים […]
1
דייגים
היינו דייגים:
אחיי ואני הפכנו לדייגים בינואר 1996, אחרי שאבינו עזב את אָקוּרֶה, עיר במערב ניגריה שחיינו בה יחד מאז ומעולם. המעסיק שלו, הבנק המרכזי של ניגריה, העביר אותו לסניף ביוֹלָה – עיר צפונית, מרחק יותר מאלף קילומטרים של רכיבה על גמל מאקוּרה – בשבוע הראשון של נובמבר שקדם לכך. אני זוכר את הלילה שבו אבי חזר הביתה עם מכתב ההעברה; זה היה יום שישי. מאותו יום שישי וכל אותה שבת ניהלו אבא ואימא שיחות מהוסות כמו כוהנים במקדש. בבוקר יום ראשון הגיחה אימא כאדם אחר. היא אימצה הילוך של עכבר רטוב ונמנעה מליצור קשר עין כששוטטה בבית. היא לא הלכה לכנסייה ביום ההוא, אלא נשארה בבית וכיבסה וגיהצה ערימת בגדים של אבא בפנים חתומות. איש מהם לא אמר מילה לאחיי ולי, ואנחנו לא שאלנו. אחיי הבוגרים – איקֶנָה, בּוֹגָ׳ה, אוֹבֶּמְבֶּה – ואני הבנו שכאשר שני חדרי הלב של ביתנו – אבינו ואימנו – דוממים כחדרי הלב האוצרים דם, אסור לנו לדקור אותם פן נציף את הבית. לכן, בעיתות שכאלה לא צפינו בטלוויזיה שניצבה על הכוננית בסלון. ישבנו בחדרינו, למדנו או העמדנו פני לומדים, חרדנו לגורלנו, אבל לא שאלנו שאלות. בתוך החדרים זקרנו מחושים כדי לקלוט כל מה שניתן מהמתרחש.
ביום ראשון עם רדת הלילה החלו לנשור פירורי מידע מהמונולוגים של אימא, כמו פיסות פלומה מציפור עטורת נוצות: ״איזה מין מקום עבודה מונע גבר מלחנך את הבנים המתבגרים שלו? גם אם הייתי נולדת עם שבע ידיים, איך אני אמורה לגדל את הילדים האלה לבד?״
השאלות הקדחתניות אומנם לא הופנו לאיש, אך בהחלט כוּונו לאוזניו של אבא. הוא ישב לבדו על כורסה בסלון, פניו מכוסות בעיתון החביב עליו, ׳הגרדיאן׳, ספק קרא ספק הקשיב לאימא. וגם אם שמע כל מה שאמרה, אבא תמיד התחרש כשמילים לא הופנו אליו ישירות, מה שכינה בדרך כלל ״מילים פחדניות״. הוא פשוט המשיך לקרוא, ורק הפסיק מדי פעם כדי להעביר ביקורת או להריע למשהו שקרא בעיתון – ״אם יש צדק בעולם, אשתו המכשפה של אָבּאצָ׳ה תתאבל עליו בקרוב.״ ״שכה אחיה! פֶלָה פשוט אלוהי!״ ״צריך לפטר את רוּבֶּן אָבּאטי!״ – כל דבר, ובלבד שייצור את הרושם שאימי מקוננת לשווא; שאיש לא מתייחס ליבבות שלה.
לפני שהלכנו לישון באותו לילה, איקֶנָה, שהיה אז כמעט בן חמש־עשרה ועל פרשנותו נסמכנו בכל דבר ועניין כמעט, העלה את האפשרות שאבי קיבל העברה. בּוֹגָ׳ה, הצעיר ממנו בשנה, היה מרגיש טיפש לולא הביע דעה, ואמר שאבא בטח נוסע ל״עולם המערבי״ כפי שתמיד חששנו. אוֹבֶּמבֶּה בן האחת־עשרה, המבוגר ממני בשנתיים, לא אמר מילה. וגם אני שתקתי. אבל לא נאלצנו לחכות זמן רב.
התשובה הגיעה למחרת בבוקר כשאבא הופיע פתאום בחדר המשותף לי ולאובמבה. הוא לבש חולצת טי חומה. הוא הניח את משקפיו על השולחן, מחווה שתבעה את תשומת ליבנו. ״אני עובר ליוֹלָה היום, ואני לא רוצה שתעשו צרות לאימא שלכם.״ פניו התכרכמו תוך כדי הדיבור, כדרכו בכל פעם שרצה לעורר את כלבי הפחד בקרבנו. הוא דיבר לאט, בקול עמוק שהלך וגבר, וכל מילה ננעצה כמסמר ארוך בקורות תודעתנו. כך שאם לא היינו מצייתים, היה מעלה באוב את הרגע המדויק שבו נתן את ההוראה המפורטת באמצעות המשפט הפשוט: ״אמרתי לכם.״
״אני אתקשר אליה באופן קבוע, ואם אשמע חדשות רעות״ – הוא זקר את אצבעו להדגשת המילים – ״כלומר תעלולים מכל סוג שהוא, תקבלו את גמולכם.״
הוא ביטא את המילה ״גמול״ – מילה שנועדה לשמש כאזהרה או להדגיש את העונש על מעשה שלא ייעשה – בלהיטות כזאת שוורידי רקותיו התנפחו. המילה הזאת, מרגע שבוטאה, בדרך כלל העבירה את המסר. הוא שלף שני שטרות של עשרים נַאירָה מכיס החזה של המעיל והטיל אותם על שולחן הכתיבה שלנו.
״לשניכם,״ אמר ויצא מהחדר.
אובמבה ואני עדיין ישבנו על המיטה וניסינו להבין מה מתרחש, ואז שמענו את אימא מדברת אליו מחוץ לבית בקול רם כל כך, עד שנדמה היה שהוא כבר התרחק מאוד.
״אֶמֶה, תזכור שיש לך כאן בנים מתבגרים,״ אמרה. ״אני אומרת לך, אוי.״
היא עדיין דיברה כשאבא התניע את הפז׳ו 504. לשמע הצליל, אובמבה ואני מיהרנו לצאת, אבל אבא כבר חצה את השער. הוא נעלם.
גם כעבור שני עשורים, בכל פעם שאני חושב על הסיפור שלנו, על כך שהבוקר ההוא ציין את קץ חיינו המשותפים כמשפחה, אני מצר על כך שהוא עזב, שהוא קיבל בכלל את מכתב ההעברה. לפני שהגיע המכתב הכול התנהל כסדרו: אבא הלך לעבודה מדי בוקר, ואימא, שניהלה חנות מזון טרי בשוק הפתוח, טיפלה בחמשת אחיי ובי, שבדומה לרוב הילדים באקוּרה למדו בבית ספר. הכול התקדם במסלולו הטבעי. כמעט לא הקדשנו מחשבה לאירועי העבר. לזמן לא הייתה משמעות. בעונות היבשות הימים חלפו בלוויית עננים גדושים חופנים של אבק, והשמש האירה אל תוך הלילה. בעונות הגשומות נדמה היה שיד מציירת תמונות מטושטשות ברקיע, וגשם זלעפות ניתך בפרכוסים של סופות רעמים במשך שישה חודשים רצופים. הואיל והכול פעל על פי הדפוס המוכר והמובנה הזה, שום יום לא היה ראוי לזכירה. חשובים היו רק ההווה והעתיד הנראה לעין. הצצות אל העתיד היו על פי רוב כמו רכבת שועטת על פסים של תקווה, פחם שחור בליבה והיא משמיעה תרועת פילים רמה. לפעמים גאו ההצצות האלה בחלומות או במעופי דמיון שלחשו בתוך ראשינו – אני אהיה טייס, או נשיא ניגריה, איש עשיר, בעל מסוקים – כי העתיד היה יציר כפינו. הוא היה בד חלק שאפשר לדמיין ולצייר עליו כל דבר. אבל המעבר של אבא ליוֹלה שינה את המשוואה: הזמן והעונות והעבר קיבלו משמעות, והתחלנו לערוג ולכמוה אל העבר אף יותר מאשר להווה ולעתיד.
מאותו בוקר הוא התחיל לגור ביוֹלה. הטלפון השולחני הירוק ששימש בעיקר לקבלת שיחות ממר בּאיוֹ, חבר ילדות של אבא שהתגורר בקנדה, הפך לאמצעי התקשורת היחיד שלנו. אימא חיכתה באי שקט לשיחותיו וסימנה את הימים שבהם צלצל על לוח שנה בחדרה. בכל פעם שאבא החמיץ יום בלוח הזמנים וסבלנותה של אימא פקעה, בדרך כלל הרבה אחרי חצות, היא הייתה מתירה את הקשר באמרת הראפָּה שלה, מוציאה את הנייר המקומט שעליו שרבטה את מספר הטלפון שלו, ומחייגת ללא לאות עד שענה. אם היינו ערים התגודדנו סביבה כדי להאזין לקולו של אבא ודחקנו בה ללחוץ עליו לקחת אותנו לעיר החדשה. אבל אבא סירב בתוקף. יולה, חזר ואמר, היא עיר נפיצה עם היסטוריה של אלימות בקנה מידה רחב, במיוחד נגד אנשי שבטנו – האיגְבּוֹ. המשכנו ללחוץ עד לפרוץ הפרעות הכיתתיות העקובות מדם במרס 1996. כשאבא סוף־סוף התקשר, הוא סיפר – לקול יריות מקוטעות ברקע – איך ניצל בנס כשפורעים תקפו את המחוז ואיך משפחה שלמה נטבחה בביתה מעבר לכביש. ״ילדים קטנים נשחטו כמו עופות!״ אמר בהדגישו את הצירוף ״ילדים קטנים״ באופן כזה ששום בר־דעת לא היה מעז להזכיר שוב מעבָר לשם, ובזה נגמר העניין.
אבא עשה לו מנהג לבקר אותנו מדי סוף שבוע שני במכונית הפז׳ו 504, מאובק ומותש אחרי חמש־עשרה שעות נהיגה. ציפינו בקוצר רוח לימי שבת כשמכוניתו צפרה בשער, ומיהרנו לפתוח אותו, להוטים לקראת החטיפים והמתנות שנשא באמתחתו. ואז, כשהתרגלנו אט־אט לראות אותו מדי כמה שבועות, המצב השתנה. גופו הכביר, שעד כה אמר שלווה וגינונים נאים, התכווץ בהדרגה לגודל אפון. השגרה הקבועה של קור רוח, צייתנות, למדנות וסייסטה חובה – דפוס נושן של קיומנו היומיומי – איבדה את אחיזתה בהדרגה. צעיף התלפף סביב עיניו הרואות הכול, שהאמנו כי הן מבחינות אפילו בתעלול הזעיר ביותר שעשינו בסתר. בתחילת החודש השלישי, ידו הארוכה שלעיתים קרובות הניפה את השוט, אמצעי האזהרה, נסדקה כענף עייף. ואז פרצנו לחופשי.
החזרנו את הספרים למדף ויצאנו לחקור את העולם המקודש שהשתרע מחוץ לזה שהורגלנו אליו. הרחקנו עד למגרש הכדורגל העירוני, שרוב ילדי השכונה שיחקו שם אחר הצהריים. אבל הילדים האלה היו להקת זאבים; הם לא קיבלו אותנו בסבר פנים יפות. אנחנו אמנם לא הכרנו אותם למעט אחד, קאיוֹדֶה, שגר במרחק כמה בתים מאיתנו, אבל הילדים הכירו את משפחתנו ואותנו עד לרמת השמות הפרטיים של ההורים, והם התגרו בנו והצליפו בנו בשוטים מילוליים מדי יום ביומו. למרות מיומנות הכדרור המדהימה של איקֶנָה, ולמרות כישוריו המופלאים של אוֹבֶּמבֶּה כשוער, הם כינו אותנו חובבנים. לעיתים קרובות לעגו לנו על כך שאבינו, ״מר אַגווּ״, הוא איש עשיר שעובד בבנק המרכזי של ניגריה, ושיש לנו זכויות יתר. הם העניקו לאבא כינוי מוזר: בּאבּא אוֹניל, על שם הדמות הראשית באופרת סבון פופולרית בשפת היוֹרוּבָּה, שהיו לו שש נשים ועשרים ואחד ילדים. הכינוי שם ללעג את אבא, ששאיפתו להוליד ילדים רבים הפכה לאגדה במחוזותינו. זה היה גם הכינוי היורובי לגמל שלמה, חרק ירוק, שלדי ומכוער. לא יכולנו להבליג על העלבונות הללו. איקנה, שידע שאנו מעטים מהם ושלעולם לא נגבר עליהם במכות, התחנן בפניהם ללא הרף, כמנהג הילדים הנוצרים, לחדול מלהעליב את הורינו שלא הרעו להם בשום צורה ואופן. אבל הם המשיכו, עד שערב אחד איקנה איבד את העשתונות ונגח בילד. בהבזק מהיר בעט הילד בבטנו של איקנה והסתער עליו. לרגע קט הסתחררו שניהם יחד וכפות רגליהם ציירו עיגול לא מושלם על פני מגרש החול. אך בסופו של דבר הפיל הילד את איקנה וזרק חופן עפר על פניו. שאר הילדים הריעו והרימו את הילד לגובה, וקולותיהם התמזגו במקהלה של צהלות וקריאות ניצחון. באותו ערב חזרנו הביתה מובסים ולא שבנו לשם עוד לעולם.
אחרי הקרב הזה נמאס לנו לצאת. בעצתי, התחננו בפני אימא שתשכנע את אבא לשחרר את קונסולת המשחקים של ׳מוֹרטָל קוֹמבָּט׳, שאותה החרים והסתיר בשנה שעברה אחרי שבּוֹגָ׳ה – שעד אז היה תמיד במקום הראשון בכיתתו מבחינת הציונים – חזר הביתה עם מקום 24 משורבט בדיו אדומה על התעודה, בלוויית האזהרה ״כנראה לא בפעם האחרונה״. גם גורלו של איקֶנָה לא שפר עליו; הוא תפס את המקום השישה־עשר מתוך ארבעים בכיתתו, ולתעודה צורף מכתב אישי לאבא מאת המורה, גברת בּאקי. אבא קרא את המכתב בהתקף זעם נורא, והמילים היחידות ששמעתי היו הפזמון החוזר ״שכה אחיה! שכה אחיה!״ הוא החרים את המשחקים וגזל מאיתנו לעד את הרגעים שלא פעם סחררו אותנו מרוב התרגשות, וגרמו לנו לצרוח ולהריע כשהפרשן הבלתי נראה הורה ״חסל אותו!״ והלוחם המנצח הכה את הלוחם המפסיד שוק על ירך, בעט בו לשמיים או קרע אותו לגזרים בפיצוץ גרוטסקי של עצמות ודם. או אז רטטה הכתובת ״מוות״ באותיות להבה על המסך. פעם התפרץ אובמבה מהשירותים תוך כדי התרוקנות, רק כדי להצטרף לקריין הקונסולה בצעקה ״קטלני!״ במבטא אמריקני. אימא הענישה אותו כשגילתה גוש צואה תועה על השטיח.
מרוב תסכול ניסינו למצוא פעילות גופנית אחרת שתמלא את שעות אחר הצוהריים, עכשיו כשהשתחררנו מכלליו הנוקשים של אבי. אספנו אפוא חברים מהשכונה ושיחקנו כדורגל בקרחת היער שמאחורי המתחם שלנו. הזמנו את קאיוֹדֶה, הילד היחיד שהכרנו מלהקת הזאבים ששיחקנו איתה במגרש העירוני. היה לו פרצוף אנדרוגיני וחיוך עדין קבוע. איגְבּאפֶה, השכן שלנו, ובן דודו טוֹבּי – ילד חירש למחצה שגרם לנו לאמץ את מיתרי הקול סתם כדי לשאול ג׳וֹ, קיני אוֹ נְסוֹ? – סליחה, מה אמרת? – הצטרפו אלינו. לטובי היו אוזניים גדולות שנראו לא שייכות לגופו. הוא כמעט לא נעלב, אולי מפני שלא תמיד שמע, כי בדרך כלל לחשנו כשכינינו אותו אֶלֶטי אֶהוֹרוֹ – בעל אוזני ארנבת. רצנו לאורכו ולרוחבו של המגרש הזה, לבושים מדי כדורגל זולים וחולצות טי שעליהן הדפסנו את כינויי המשחק שלנו. שיחקנו כמו משוגעים, ולא פעם יידינו את הכדור אל בתי השכנים וכשלנו במאמצינו להחזיר אותו. פעמים רבות הגענו לכמה מהמקומות בדיוק ברגע שהשכנים ניקבו את הכדור, ולא שעו לתחינותינו להחזיר אותו, כי הכדור פגע במישהו או הרס משהו. פעם טס הכדור מעל גדר השכנים, פגע בראשו של נכה והפיל אותו מכיסאו. בהזדמנות אחרת הוא ניפץ חלון זכוכית.
בכל פעם שאיבדנו כדור אספנו כסף וקנינו חדש, חוץ מקאיוֹדֶה, שהואיל ונמנה עם האוכלוסייה ההולכת ומתרחבת של עניים מרודים, לא היה יכול להרשות לעצמו לבזבז אפילו מטבע של קוֹבּוֹ. לרוב לבש מכנסיים מרופטים וקרועים, וחי עם הוריו הזקנים – מנהיגים רוחניים של הכנסייה האפוסטולית הקטנה – במבנה דו־קומתי לא גמור מעבר לעיקול הדרך המובילה לבית ספרנו. היות שנבצר ממנו לתרום, הוא התפלל על כל כדור וביקש מאלוהים שיעזור לנו לשמור עליו לאורך זמן ולמנוע ממנו לחרוג מתחומי המגרש.
יום אחד קנינו כדור לבן חדש וטוב עם לוגו של אולימפיאדת אטלנטה 1996. אחרי שקאיודה התפלל יצאנו לשחק, אבל עוד לא חלפה שעה, וכבר בּוֹגָ׳ה בעט והנחית אותו במתחם מגודר של רופא. הכדור ריסק בקול שאון את אחד מחלונות הבית המפואר ושילח שתי יונים שישנו על הגג למעוף פראי. חיכינו במרחק מה כדי להבטיח מרחב מספיק למנוסה אם מישהו יצא לרדוף אחרינו. כעבור זמן רב יצאו איקנה ובוג׳ה לעבר הבית בעוד קאיודה כרע ברך והתפלל להתערבות אלוהית. כשהשליחים הגיעו למתחם, הרופא שכנראה ארב להם פתח במרדף, ואנו נמלטנו בריצה. כשהגענו הביתה בערב, מתנשפים ומיוזעים, ידענו שגמרנו עם כדורגל.
הפכנו לדייגים כעבור שבוע, כשאיקֶנה חזר מבית הספר משולהב מהרעיון החדש. זה היה בסוף ינואר, כי אני זוכר שיום הולדתו הארבעה־עשר של בּוֹגָ׳ה, שחל ב־18 בינואר 1996, נחוג באותו סוף שבוע עם עוגה ביתית ומשקאות קלים במקום ארוחת ערב. יום הולדתו ציין את פתיחתו של ״חודש ימי ההולדת״, שבו איחדו את תאריכי לידתם של בוג׳ה ואיקֶנָה, שנולד ב־10 בפברואר, שנה לפניו. חברו לכיתה של איקנה, סולומון, סיפר לו על תענוגות הדיג. איקנה תיאר כיצד סולומון מכנה את הספורט חוויה מסעירה ומתגמלת, שכן הוא מכר את הדגים והרוויח קצת כסף.
איקנה הסתקרן במיוחד כי הרעיון העלה את האפשרות של החייאת הדג יוֹיוֹדוֹן. האקווריום, שפעם ניצב לצד הטלוויזיה, שיכן בזמנו דג דיסקוס יפהפה שלא כדרך הטבע, שהיה פשוט מושבה של צבעים – חום, סגול בהיר, סגול כהה ואפילו ירוק בהיר. אבא כינה את הדג יויודון לזכר השיבוש הלשוני של אובמבה כשניסה לבטא את שמו המדעי של הדג, סימְפיסוֹדוֹן. אבא לקח את האקווריום אחרי שאיקנה ובוג׳ה, שחמלו על הדג, ניסו להציל אותו מ״המים המלוכלכים״, ולכן רוקנו את האקווריום והחליפו אותם במי שתייה נקיים. כשחזרו הם גילו שהדג אינו יכול להתרומם עוד מהתל המבריק של חלוקים ואלמוגים.
ברגע שסולומון סיפר לאיקנה על הדיג, אחינו נדר לתפוס יויודון חדש. למחרת הוא הלך עם בוג׳ה לביתו של סולומון וחזר ודיבר בהתלהבות על הדג הזה ועל הדג ההוא. הם קנו שתי חכות באיזושהי חנות שסולומון הראה להם. איקנה הניח אותן על שולחן חדרם והסביר כיצד משתמשים בהן. החכות היו מקלות עץ ארוכים שחוט דקיק נקשר אל קצותיהם. בקצות החוטים נשזרו קרסי ברזל, ואל הקרסים האלה, טען איקנה, מחברים פיתיונות – תולעים, מקקים, פירורי מזון, מה שלא יהיה – כדי לפתות את הדגים. מיום המחרת ובמשך שבוע ימים הם מיהרו לצאת מבית הספר בסוף יום הלימודים, וצעדו בשביל הארוך והמייגע אל נהר האוֹמי־אָלָה שבקצה המחוז שלנו כדי לדוג. בדרכם חצו את קרחת היער שמאחורי המתחם שלנו, שהצחינה בעונה הגשומה ושימשה בית לשבט חזירים. הם הלכו בחברת סולומון וילדים אחרים מהרחוב, וחזרו עם פחיות מלאות דגים. בתחילה לא הרשו לאובמבה ולי להצטרף אליהם, אבל הסקרנות שלנו הרקיעה שחקים כשראינו את הדגים הקטנים הססגוניים שתפסו. עד שיום אחד איקנה אמר לאובמבה ולי: ״בואו איתנו ונעשה מכם דייגים!״ – ויצאנו בעקבותיהם.
התחלנו ללכת לנהר כל יום אחרי בית הספר בחברת הילדים האחרים מהרחוב בתהלוכה ובראשה סולומון, איקנה ובוג׳ה. השלושה עטפו בדרך כלל את החכות בסמרטוטים או בראפּות כדי להסתיר אותן. היתר – קאיוֹדֶה, איגבּאפֶה, טוֹבּי, אובֶּמבֶּה ואנוכי – נשאנו כל מיני דברים, החל בתרמילים עם בגדי דיג וכלה בשקיות ניילון עם תולעים ומקקים מתים ששימשו לנו כפיתיונות, ופחיות משקה ריקות שבהן החזקנו את הדגים ואת הראשנים שתפסנו. יחדיו צעדנו אל הנהר והתפתלנו בסבך סרפדים יבשים ועוקצניים שצלפו ברגלינו החשופות והותירו חבורות לבנות על עורנו. צליפות הסרפדים התאימו לשם הבוטני המוזר של העשב הרוֹוח באזורנו, אֶסאן, שהוא גם המילה ביוֹרוּבּה לעונש או נקמה. הלכנו בטור עורפי, וברגע שעברנו את שטחי העשב רצנו לנהר כמטורפים. המבוגרים בינינו, סולומון, איקנה ובוג׳ה, החליפו את בגדיהם בבגדי דיג מלוכלכים. אחר כך היו נעמדים על שפת המים ומטילים את החכות. אבל אף שדגו כמו אבות אבותינו, שהכירו את הנהר מערש לידתו, הם הצליחו להעלות בעיקר דגי לואיזה בגודל כף יד או דגי קוֹד חומים, שהיה קשה הרבה יותר לדוג אותם, ולעיתים רחוקות גם אמנוּן. כל השאר פשוט אספו ראשנים בפחיות משקה. אהבתי את הראשנים, את גופיהם החלקלקים, את ראשיהם המוגזמים והמראה חסר הצורה, כאילו היו גרסה מיניאטורית של לווייתנים. לכן הייתי צופה בהם ביראה כשנתלו מתחת לפני המים, ואצבעותיי השחירו מהתחככות בלתי פוסקת בריר האפור שציפה את עורם. לפעמים ליקטנו אלמוגים או קונכיות ריקות של פרוקי רגליים שמתו מזמן. תפסנו חלזונות עם קונכיות לולייניות, שיני חיה כלשהי – שהתחלנו להאמין כי השתמרו מעידן נושן, כי בוג׳ה טען בלהט שהן של דינוזאור ולקח אותן הביתה – פיסות של נשל קוברה על גדת הנהר, וכל דבר מעניין אחר שהצלחנו למצוא.
רק פעם אחת תפסנו דג גדול מספיק למכירה, ולעיתים קרובות אני נזכר ביום ההוא. סולומון שלף את הדג הענקי הזה, שהיה גדול יותר מכל דבר שראינו אי־פעם באוֹמי־אָלָה. ואז איקנה וסולומון הלכו לשוק המזון הסמוך וחזרו לנהר אחרי מעט יותר מחצי שעה עם חמישה־עשר נאירה. אחיי ואני חזרנו הביתה עם שישה נאירה, הנתח שלנו במכירה, ושמחתנו לא ידעה גבול. מאז ואילך התחלנו לדוג ביתר רצינות ודנו בחוויה עד שעות הלילה המאוחרות.
את הדיג ביצענו בקנאות יתרה, כאילו קהל מאמינים נאסף מדי יום על גדת הנהר כדי לצפות בנו ולהריע לנו. ריח השרכים במים לא הפריע לנו, גם לא החרקים בעלי הכנף שנאספו בגושים סביב הגדות מדי ערב או המראה המחליא של אצות ועלים שיצרו מעין מפה של אומות מודאגות בגדה הנגדית, שם טבלו במים עצים משורגי ורידים. הלכנו יום אחר יום עם פחיות מאוכלות, חרקים מתים, תולעים נמסות, לבושים בעיקר סחבות ובגדים ישנים, שכן שאבנו עונג רב מהדיג, למרות הקשיים והתשואה הדלה.
כשאני מביט לאחור היום, כפי שקורה לי יותר ויותר מאז נעשיתי בעצמי אב לבנים, אני מבין שבמהלך המסעות לנהר השתנו חיינו ועולמנו. כי כאן, ליד הנהר, כשהפכנו לדייגים, התחיל הזמן לקבל משמעות.
אין עדיין תגובות