"אני לא יכול, תראי אותי, אני כלום, כל פעם אני נופל לאותה תבנית." "מצטערת, זה לא מה שאני רואה." […]
הקדמה
ברגע של מצוקה, כשאני כואבת, מפורקת, מותשת, אני מתיישבת על מדרגות ביתי ומושיבה את בני, אליה, לצידי. רגע לפני שאנחנו נכנסים הביתה, אחרי אבחון נוסף שמנסה להגדיר את ה״בעיה״ שממנה הוא סובל, אני שומעת בת קול: “טפלי בו את! מרחוק… טפלי בו ב'איזון חיים'." אני מסתכלת על אליה ופורצת בבכי בלתי נשלט. הוא מצידו מסתכל עליי ומחייך, כאילו אומר לי, “תקשיבי לקול הזה, אמא, זה הקול שלי."
אליה נולד עם דיספרקסיה ורבלית, כשל בתכנון הגייה. יש הברות, יש מילים, יש רעיון, אך אין את היכולת לחבר בין הכול.
“אבל איך?״ אני ממשיכה את הדיאלוג בקול, “אני אמא שלו." “את תלמדי לעשות את ההפרדה, טפלי בו כמו שאת מטפלת בילדים אחרים שמגיעים אלייך לקליניקה, יש בך את כל מה שנדרש."
אני מתעשתת, אליה אוחז בידי ומבקש להיכנס הביתה. אני מרימה את עיניי לשמים, “אתה צודק!״ וממשיכה, “גברת ‘דיספרקסיה ורבלית', נעים מאוד, אני אמא של אליה, תתכונני…״
הערב מגיע, ואחרי טקס ההשכבות אני נכנסת לקליניקה ומתחילה לטפל באליה מרחוק, כשאני מנסה להיצמד בנאמנות להסכם שחתמתי עם עצמי – לעשות הפרדה. המילים מתחילות לעלות והגוף של אליה מנחה אותי למערכות ולאיברים שיצאו מאיזון, ולאינפורמציה מתוך תת המודע היושבת ברמת הזיכרון התאי. אני לא נכנסת לתוכן, לא בוחנת ובודקת מה עלה, רק מאזנת את מה שצריך.
בבוקר למחרת, אני מתחילה כהרגלי את התרגול היומי עם אליה:
“תגיד אה…״ הוא אומר, “אה,״ “תגיד בא…״ הוא חוזר אחריי, “בא."
“תגיד א-בא…״ – “א-בא״(!!!) אני לא מאמינה, ומבקשת לשמוע שוב את ששיוועתי לעצמי לשמוע במשך שנתיים, את המילה “אבא״ במלואה! יש רגעים מכוננים בחיים שבהם הכול עוצר מלכת. יש רגעים שהחיים משתנים בכללותם בשבריר שנייה. ברגע אחד בחייו של אדם, החלטה יכולה להפוך למשמעותית מאוד, ומרגע זה כבר שום דבר אינו אותו הדבר.
ברגע הזה הערכתי שבעתיים את האוצר שהיה באמתחתי ארבע שנים קודם לכן – שיטת “איזון חיים.״ הבנתי את הערך המוסף של העבודה שלי, והתחייבתי לאפשר לכל בית בישראל להכיר את השיטה הזו. בחרתי במודע להקדיש את חיי לעבודה הזו, לחיות אותה בכל רמ״ח איבריי ולהעביר אותה הלאה – ללמד את המתודיקה שמשיבה לכולנו את הבעלות על הכוח האישי, ומאפשרת לנו להבין לעומק את ילדינו ואת עצמנו. בשילוב הטיפולים אצל קלינאית התקשורת והאיזונים שאליה קיבל על בסיס יום-יומי, “גברת דיספרקסיה״ הלכה ואיבדה מכוחה.
אתם בטח תוהים אם אליה מדבר כיום, אז כן, אנחנו כבר 10 שנים אחרי, והוא מדבר. בסופו של יום, העבודה הזו אפשרה גם לאליה להסתכל על הלקות הזו כמקור להעצמה, ולהתמודד איתה מתוך חוסן פנימי – שזה כבר עניין מדהים כשלעצמו.
אני מאמינה גדולה במושג The Wounded Healer.
לכל אחד מאיתנו יש את הסיפור שלו ואת טביעת האצבע הייחודית לו, והעולם לא ממש יכול להתקיים בלעדיהם. לסיפור יש תכלית עליונה עבור הפרט והכלל כאחד, ומחובתנו להדהד אותו הלאה.
גיליתי שבמרחב שבו המודע פוגש בלא מודע, מתהווים החיים עצמם. הסיפור הקיים מחייב חקירה ובחינה, ומאפשר מסע של גילוי והעצמה – מסע שבו ניתן לפגוש את עצמנו באופן הכי אותנטי, לשנות ולהתמיר דפוסי חשיבה, דרכי התנהגות ומצבים פיזיים הפוגעים באיכות חיינו, בצורה שעוקפת את השכל ומותירה בצד את הידוע והמוכר.
כל אחד יכול!
יש מקומות שהם עוצרי נשימה, אני בטוחה שנתקלתם בכאלה במהלך חייכם, מקומות שהותירו בכם חותם, ששינו משהו בתוככם, שאפשרו לכם להסתכל לרגע על העולם בעין אחרת.
אני מבקרת במקומות כאלה כמעט כל יום, כשאני שוהה לרגע קט כאורחת מזדמנת במרחב התודעתי של האחר, ומגלה בתוכו את עוצמתה של רוח האדם. אני מזמינה אתכם להתארח לרגע במרחבי הנפש של האחר, ולאפשר לעצמכם לצלול פנימה אל נפשכם. עם השנים המקומות האלה הפכו למקודשים, מאחר שהם אף פעם לא הסתכמו רק באדם עצמו. תמיד הייתה להם השפעה גלובלית והם תמיד חיברו בסופו של יום את האדם ואותי למרחב הבלתי נראה הקיים בתוכנו, לנשמה.
אין עדיין תגובות