הלב הוא מקור העוצמה האיתן והעמיד ביותר בתוכנו. זמרים, משוררים ואנשים מוארים מכל רחבי העולם מספרים לנו כבר אלפי שנים […]
המיתוס של הלב השביר
במבט ראשון, הכותרת של ספר זה עשויה להישמע כסתירה. לב ועוצמות? בדרך כלל המילה ״עוצמה״ גורמת לנו לחשוב על אנרגיות דוגמת שאפתנות, שליטה, משמעת עצמית, כוח רצון והתמדה. נראה מוזר, ואפילו במידת-מה לא הגיוני, לקשר עוצמה עם אהבה, רכות ופגיעות. כאשר אנו תרים בתוך עצמנו אחר מקורות עוצמה ואיכויות כמו חוסר-פחד וחוסן, לבנו אינו המקום הראשון או המיידי ביותר העולה בדעתנו. ואכן, השכל – מושב התבונה הביקורתית והלוגית שלנו – מספר לנו שהישענות על האנרגיות של הלב עלולה להפוך אותנו לחלשים, נטולי כל כושר התמודדות ועדינים מכדי להתנגד ללחצים ולהגן על עצמנו. בסופו של יום, נמצא את עצמנו שבירים לחלוטין בעולם אלים ובלתי מרוסן, חשופים לפגיעה ולניצול.
אולם האם זאת אמת? ספר קטן זה נושא בחובו מסר רב-עוצמה: הלב הוא-הוא מקור הכוח המשמעותי ביותר שלך. למעשה, כאשר את או אתה מחפשים אחר תחושת ערך עצמי, ביטחון ונחישות ברבדים ה״קשוחים״-כביכול שלכם של כוח רצון ושאפתנות, אתם מאבדים מגע עם המשאב האחד והיחיד שעשוי לספק לכם תעצומות נפש כבירות. כל האיכויות והחוזקות שנהוג לקשר עם עוצמה אינדיבידואלית שוכנות בשפע רב בתוככי לבכם.
סביר להניח שהנחתם ידכם על ספר זה תחת הדרכה של אינטואיציה – יכולתו של הלב לזהות בדרך לא-מנטלית ולא-לוגית מה אמיתי ומה אינו אמיתי. אינטואיציה זו גרמה לכם להתרחק בהדרגה מן המקורות המקובלים של עוצמה אינדיבידואלית: שאיפה חסרת-פשרות ותחרותיות, כפייתיות, משמעת עצמית ותשוקה. יחד עם זאת, ויתור על האנרגיות המקובלות של עוצמה אין משמעו שעלינו לעבור לקוטב הנגדי של חולשה.
במקום זאת, אנו יכולים ליצור קשר עם משאב עוצמה ידוע פחות, שתמיד ירגיש ״נכון״. באופן עקיף, כמעט כל אדם מזהה במידת-מה את כוחו של הלב. ספרים וסרטים בתרבות הפופולרית גדושים לעייפה בסיפורים מעוררי השראה ובמיתולוגיות על אודות מה שאנשים מסוגלים היו לעשות בשם האהבה והאנרגיות האינסופיות שיכלו לדחוף ולהניע גברים ונשים כאשר האמינו בדבר-מה בכל לבם.
סוג זה של עוצמה מצוי, פשוטו כמשמעו, מתחת לאפנו. על אף ששכלנו אינו בוטח בו, הוא יכול להחליף בביטחון רב ובהצלחה ניכרת את האינטלקט כמקור עוצמה, ולאמיתו של דבר, כאשר הולכים איתו עד הסוף, הוא מוכיח את עצמו כחסין ובלתי ניתן לערעור בהרבה. האסטרטגיה המרכזית של השכל היא, שעל מנת לחוש חזקים עלינו להקשיח את לבנו, ליטול את החנית, המגן והקסדה, ולצאת לקרב עם העולם. הוא מנחה אותנו להיזהר ולהישמר, אולם הוא מנחה אותנו בדרך זו רק משום שהוא יודע מעט מאוד על הלב, על מהותו האמיתית, על תפקידיו ויכולותיו.
מהו הלב?
האופן שבו התרבות המערבית שלנו מתייחסת ללב הינו דואלי ביסודו וסותר במידה מפתיעה. מצד אחד, ההשקפה המדעית והרציונלית הרווחת תופשת את הלב כאיבר פיזי בלבד. ואמנם, על אף שמוכח שלבנו הפיזי מכיל רשת עצבים מורכבת ועצמותית העשויה ממקבצים רבים מספור של תאי עצב (צבירי נוירונים) שמתקשרים באופן פעיל זה עם זה, אין בידינו עדות מקובלת שדבר זה עשוי להעניק ללב ״שכל״ משלו [1]. מצד שני, כל התרבויות לאורך ההיסטוריה האנושית, כולל זו שלנו מבוססת-המדע, נושאות אינספור התייחסויות ללב כיסוד פעיל בקרבנו המחולל טווח עצום של מצבי תודעה, רגשות, תכונות וצורות ביטוי. הלב מככב בצירופי הלשון שלנו: הספרות, תכניות הטלוויזיה ושירי הפופ כאחד, מציגים דמויות המבטאות את כמיהות לבן כמו גם שברון לבן. זאת ועוד, בין אם אנחנו מחשיבים עצמנו ״רציונליים״ ובין אם ״רגשיים״, כולנו יודעים, מתוך חווייתנו הישירה, מהי ההרגשה של לב 'שבור'.
מטאפורה בלבד? אם כן, זוהי בלי ספק מטאפורה עקבית ביותר. עם זאת, אם אנו ״מקשיבים ללבנו״, עמוק בתוכנו – מתחת לשכבות הספקנות והרציונליות – אנו יודעים שהלב ממשי.
הלב הוא המקום שבו הליבה או מרכז הווייתנו – עומק פנימיותנו – שוכנים. כאשר אנו יודעים את לבנו, אנו יודעים את פנימיותנו. כשלבנו ״סגור״, משמעות הדבר היא שאיבדנו קשר עם הליבה שלנו, או שמנענו מאחרים כל אפשרות להתוודע אליה. באופן אינטואיטיבי, כולנו מזהים זאת; אחרי הכל, זוהי המשמעות המילולית והמפורשת של הלב. מסיבה זו, כאשר אנו חודרים ל״לב העניין״, משמעות הדבר היא שהגענו אל הנושא העיקרי או המהותי. בתור פנימיותנו, הלב הוא המקום העמוק ביותר שמתוכו אנו בוחרים ופועלים. זהו המרכז אשר מגדיר את הערכים שלנו ואת תחושת המשמעות בחיינו. אנו מעריצים אישים מפורסמים על כך שהלכו בהרואיות בעקבות לבם; על שפעלו אך ורק בהתאם לצו לבם חרף כל מה שנאמר להם. בלי ספק, הלב מקושר עם האותנטיות שלנו, יכולתנו להקשיב לקולו של העצמי האמיתי שלנו, ממש כפי שצירוף לשון ידוע אחר מציע לנו לעשות – ״להקשיב ללבנו״. אנו מזהים שלבנו חכם. יש לו אינטליגנציה משלו, שאותה הוא דובר בשפה משלו. הוא מקור של תבונה המקשר אותנו באופן ישיר עם כל מה שאמיתי בתוכנו. מסיבה זו, אם ישנו מישור פנימי שעשוי לשמש כמשכן ה״נשמה״, הרי שזהו בלי צל של ספק הלב.
על אף שלשכלנו יש תפקודים חיוניים רבים, הוא במובן זה רק משרתו של הלב. כאשר אנו ממנים את השכל לתפקיד האדון של הווייתנו, אנו הופכים מבולבלים, נבוכים ומתוחים. הניסיון ״להשתמש בראש״ שלנו, כפי שלא פעם מייעצים לנו במצבים של בלבול, מוביל אותנו לעתים קרובות למהומה פנימית עמוקה אף יותר. כאשר הלב נעדר מתפקידו כאדון האמיתי היחיד של עולמנו הפנימי, השכל יוצא מאיזון. הוא מתבקש לעשות דבר-מה שאינו יכול לעשות. למשל, לשכל שלנו אין צל של מושג מהי משמעות החיים. באופן מעניין, גם ללב אין כל ״מושג״. ״ידיעה״ עבור הלב אינה דומה לידיעה כיצד להכין דו״חות כספיים, או כיצד לבנות טיעון משכנע – ה״ידיעה״ שלו דומה יותר ל״הרגשה״. הוא מרגיש מה באמת משנה בחיים, מפני שהוא קשור להיגיון העמוק יותר של החיים. באמצעות הרגשה זו הוא מכוון את עצמו בזמנים של בחירות והחלטות חשובות.
הלב הוא מקור לאיכויות חיוניות רבות שהשכל לעולם לא יוכל להצמיח מתוכו: ענווה ואומץ-לב, אינטימיות וטוב, קבלה והערכה, אמונה ונדיבות, טוהר והתמסרות, חמלה והקרבה. כאשר הלב בא במגע עם ביטויים של איכויות כאלו, הוא מעיר את פנימיותנו הרדומה ואף מביא אותנו לידי דמעות. רק הלב יכול להוקיר איכויות מעין אלו. הוא מוצא בהן יופי וערך לאין שיעור, בשעה שעבור השכל הן לא רלוונטיות ובלתי שימושיות. מעבר לתפקידו כמרכז המשמעות, הידיעה והבחירה שלנו, הלב הינו כמובן המרכז הרגשי שלנו, שבאמצעותו אנו באים במגע ויוצרים קשר עם עצמנו ועם אחרים. רגשות הם כלי התקשורת של הלב, ודרכם הוא טווה ״מערכות יחסים״ – זרם הנתינה והקבלה העובר בינינו לבין העולם הסובב אותנו.
בכך שהוא המנחה את הווייתנו לעבר המשמעות והידיעה המהותיות ביותר שלה, לבנו הוא המקום שבו אנו בוחרים למי ולמה עלינו להקדיש את תשומת הלב, המסירות והלהט שלנו. זוהי המשמעות המעודנת יותר של ״תשומת לב״. כאשר אנו מעניקים את מלוא תשומת הלב שלנו – כאשר אנו מקדישים עצמנו מתוך מעמקינו ובכל לבנו – אנו מתמלאים בתחושה עמוקה של משמעות.
בעברית, ״תשומת לב״ היא, פשוטה כמשמעה, לשים את לבנו בתוך משהו – רמז לעובדה שבמקום שבו נמצא לבנו, נמצאת גם המציאות הממשית ביותר שלנו.
אין עדיין תגובות