אמנון קרני לא הגיע לירח – הוא נשלח למעוז בתעלת סואץ. המראות שראה שם היו זרים ומוזרים, והאירועים שחווה היו […]
1.
המלחמה לא פסקה לרגע, פגזים המשיכו ליפול לילה ויום. האויב לא נראה, אבל נוכחותו הורגשה כל הזמן. מבעד לחרכי הירי, עשרות עיניים חיפשו מטרה מזדמנת שתילכד בצלב הכוונת. חיים שלמים התנהלו במסתור משני צדי תעלת סואץ. בצד הישראלי נעו בתעלות וישנו בבונקרים, בצד המצרי הבניינים והצמחייה שימשו הסוואה. שמש המדבר יקדה ושרפה את נוף הטרשים. פגז התפוצץ ברעש מחריש אוזניים. צרור מקלע חלף בשריקה צורמת מעל הראשים. בזחל’מים ישבו חיילים חנוקים באפודי מגן, מחבקים את נשקם. עיניים חרדות סרקו את הגבעות. שרשרות ברזל חרצו את החול בדרך מטולאת מכתשי פגזים.
הזמרת יפה ירקוני, קסדה לראשה ועל חזהּ אפוד מגן, ישבה בזחל’ם. משב אוויר לוהט טפח על פניה. ‘דומם מנועים שלוש דקות,’ רעמו מכשירי הקשר. מפקד השיירה הרים את ידו. שאגת המנועים חזרה להרעיד את המדבר. השרשרות שבו לדוש את החול הפריך. ריח פיח ושמן שרוף נישא באוויר ההביל. האבק הִקשה את הראייה. דיונות סחופות רוח מדברית שימשו תפאורה מרהיבה לשקט המאיים. רוח מזרחית הרעידה את מי תעלת סואץ ושילחה אדווה של גלים רכים. נחש המים הכחולים נמתח רגוע ושלֵו עד האופק. השיירה התקרבה לפתחו של המעוז.
הנסיעה עברה בשלום. הזחל’מים עצרו מול השער. חייל לא מגולח, במכנסיים מטונפים משמן רובים, לבוש שכפ’ץ על חזה עירום, פתח בלאות את שער המעוז, שכוסה ברעמת אריה של תלתליות פלדה דוקרניות. חצר המעוז הוקפה בסוללת חול גבוהה. קצין צעיר קיבל את פניה של הזמרת בחיוך גדול. האורחים הזדרזו לרדת לבונקר. ריח זיעה ועובש הכה בנכנסים. הקצין ניפנף בעיתון לפזר את האוויר הדחוס. בקול נוקשה פקד: ‘תפעילו את המפוח… אין אוויר. מסריח פה… תכף מתחילה ההופעה.’ מאחת המיטות נשמעה צעקה: ‘קיבינימט… תנו לישון… קצת שקט. נמאס מכל הליצנים.’
כמה מהחיילים משכו את הסדינים מעל ראשיהם. אחרים נשארו שכובים על המזרנים החשופים בתחתונים ובגופייה. ‘במיוחד בשבילכם, היישר מתל אביב… יפה ירקוני — זמרת המלחמות,’ הכריז קצין החינוך בקול מתלהב. החיילים הגיבו בגיחוך. נגן הגיטרה השמיע כמה אקורדים חזקים. יפה ירקוני ניערה את האבק שדבק בבגדיה: ‘שלום לכם, חיילים גיבורים, באתי במיוחד מתל אביב לעשות לכם שמח, קדימה, הופ, הופ, כולם לקום מהמיטות, בואו נעשה שמח… אתם מוכנים? עכשיו כולם שרים איתי: ‘אנו ניפגש, אף אם יפרידו מרחקים, כי לי אותך ייעד גורלי לעד ונהיה מאושרים.” ההופעה הקצרה הסתיימה במחיאות כפיים ספורות. מקצת החיילים חזרו לשחק שש־בש, אחרים התארגנו לארוחת צהריים מאוחרת. קצין החינוך שנלווה לזמרת זירז את הפמליה לזוז לעבר מחלקת הטנקים שהתמקמה כמאה מטרים מהמעוז. הזחל’מים עצרו בשטח חניון הטנקים. מפקד מחלקת הטנקים ירד מהטנק וקיבל בספק הצדעה צבאית ספק תנועת שלום את הזמרת. יפה ירקוני טיפסה על צריח הטנק. הטנקיסטים בסרבליהם הצטופפו סביבה. הגיטריסט פרט על המיתרים, והחיילים הקשיבו לקול הצרוד שגווע בשממת המדבר.
שובל אבק סמיך ליווה את שיירת הזמרת, שיצאה חזרה לרפידים לתפוס מטוס אחרון לתל אביב. המים שינו את צבעם מכחול לסגול והחלו להתמזג עם החשכה היורדת. אבק הכוכבת נמוג ונעלם. החמה נסוגה לאט, צובעת את האופק בוורוד. קרני שמש אחרונות סינוורו את עיני הזקיפים בעמדות השמירה. במזרח עלתה לבנה חגיגית, עגולה ויפה. הופעת הירח ברקיע, כמו שרביט מנצח, היתה האות לפתיחת הסימפוניה הבלתי גמורה של תזמורת תותחי הצבא המצרי. הרעשה ארטילרית כבדה נחתה על המעוז ועל מחלקת הטנקים שהתמקמה בסמוך. מעוצמת ההפגזה נמלטו הזקיפים מהעמדות לבונקרים. שומרים אחרים טמנו את ראשם בין שקי חול בתפילה חרישית שהביצורים יחזיקו מעמד מול מבול הפגזים. בחסות ההרעשה הכבדה חצו סירות מנוע מהירות את תעלת סואץ. עשרות חיילי הקומנדו המצרי טיפסו על גדת התעלה שבשליטה ישראלית ופתחו באש טילים ומקלעים על חיילי המעוז ועל מחלקת הטנקים.
במרכז הבקרה של סוכנות החלל האמריקנית ביוסטון, טקסס, צפו מאות מדענים נרגשים בשילוח חללית אפולו 11 לעבר הירח. טיל הסטורן 5 הפעיל את מנועיו בשיא כוחם וזינק במהירות ובעוצמה לעבר האטמוספרה. החללית יצאה בדרכה אל הכוכב הקרוב ביותר לכדור הארץ. משק כנפי ההיסטוריה הידהד ברחבי העולם, האדם הראשון עשה את דרכו לקראת נחיתה על הירח.
בשמים עלו כוכבים, אורם החלש ניצנץ מבעד לאוויר המפויח. כוכב שביט חלף ברקיע והשאיר שובל זוהר. בנחתת החלל הקטנה אזל מלאי הדלק במהירות. שני האסטרונאוטים חששו מפגיעה בסלעים חדים. בשניות האחרונות נמצא שטח נחיתה מתאים.
ניל ארמסטרונג ובאז אולדרין חשו ברעידה קלה בעת שקופסת החלל נגעה בקרקע המאובקת. דלת רכב החלל נפתחה, ניל ארמסטרונג, עטוף בחליפת חלל לבנה, נופף בידו. במיליוני בתים ברחבי העולם בהו תושבי כדור הארץ בהתפעלות בתמונות שבהן נראו שני האסטרונאוטים מקפצים כירבועים על אדמת הירח.
באותו הזמן מסוק של צה’ל ריחף בגובה נמוך. פגזים וכדורים זוהרים שרטו את החשכה בהבזקים מסנוורים. מבעד לתמרות העשן והאבק הבחין אחד הטייסים בנצנוץ של אור ירוק. המסוק נחת באזור מרוצף אבנים קטנות. רופא וחובש חשו לעבר שלושת הטנקים הפגועים. הפצועים קיבלו טיפול ראשוני בשטח והוכנסו אל בטן המסוק. שבעה טנקיסטים נהרגו בהתקפה. הגופות הוכנסו לשקיות ניילון שחורות והונחו זו ליד זו על החול הצהוב שספג את הדם. המסוק המריא לעלטה בדרכו לעבר המחנה הצבאי בביר גפגפה.
ככה דמיינתי את סצנת הפתיחה של הסרט שלי, עוד לפני הכותרות.
2.
לימודי התיכון שלי הסתיימו בסוף שנות השישים, אני ובני גילי בקיבוץ מצצנו בתאווה את עסיס הנעורים. חיכינו להתגייס ובילינו במעשי קונדס. מתחנו את גבולות החוק, בלילות פרצנו למכוניות הקיבוץ ונסענו לקיבוצים השכנים ללא רישיון. כל ערב היה סיבה למסיבה. שכונת הצריפים שלנו היתה מבודדת משאר מבני הקיבוץ. השתכרנו מבירה ‘נשר’, התמסטלנו מחשיש לבנוני ורקדנו ריקודים סלוניים עד אפיסת כוחות. בבקרים עבדתי בפלחה. אחר הצהריים עם חברי התחרדַנו בשמש היוקדת על שפת ברֵכת השחייה. דחיתי מחשבות על הצבא, התעסקתי רק בהווה, קיוויתי לקשר רומנטי עם אחת המתנדבות מדנמרק. המתנדבים מארצות הקור הביאו איתם משב רוח מרענן של חופש ופתיחות. בהיחבא הצצנו בצעירות צהובות השיער שהשתזפו חצי עירומות על מדשאות הקיבוץ. רצינו להיות משוחררים כילדי הפרחים מסקנדינביה.
מלחמת ששת הימים סילקה באחת את אווירת הנכאים של המיתון הכלכלי. פרץ אופטימיות פשט ברחבי ישראל שגבולותיה התרחבו. אלבומי הניצחון תידלקו את אווירת שיכרון החושים. היתה תחושה שהכול יהיה טוב יותר. תמונות של חיילי הצבא המצרי הנודדים יחפים במדבר סיני רק חיזקו את תחושת האופוריה. במוחי נחקקה תמונה של קצין מצרי הגוחן מתחת למנוע קומנדקר כדי לשתות את המים שנותרו ברדיאטור. העיתונים מלאו בתמונות של מכלאות השבויים המצרים במדיהם המרופטים. הידיים מורמות והמבט מושפל. הצבא המצרי הובס.
החגיגה ההיפית שלי היתה קצרה. בחודש אוגוסט 1968 השכמתי קום והתייצבתי בלשכת הגיוס בטבריה. בבדיקות הרפואיות טרום־הגיוס נתגלה אצלי רשרוש בלב. המגבלה הבריאותית חיסלה את האפשרות להתגייס לאחת הסיירות הנחשבות. הפרופיל הנמוך ותחביב הצילום שטיפחתי עזרו לי להשתבץ כצלם בדובר צה’ל. התגייסתי בידיעה שמולנו עומד אויב חלש חסר יכולת צבאית. המצרים ליקקו את הפצעים, כבודם נרמס, והם חיפשו נקמה. נשיא מצרים, גמאל עבד אל־נאצר, הזמין את הרוסים לשקם את צבאו. בהשראת היועצים הסובייטים נפרשו אלפי קני תותחים לאורך תעלת סואץ והופנו לעבר מוצבים ארעיים שצה’ל הקים לאורך התעלה.
ב־8 בספטמבר 1968 נחתה הרעשה מצרית כבדה על כוחותינו. עשרה חיילי צה’ל נהרגו ושמונה־עשר נפצעו. טייסי חיל האוויר המצרי חזרו להפגין ביטחון והפציצו את המעוזים ואף את רפידים, הבסיס המרכזי של צה’ל בסיני. חוליות קומנדו מצריות חצו את התעלה וחדרו עמוק לשטח המוחזק בידי ישראל. מלחמת ההתשה היתה לעובדה. משני צדי תעלת סואץ התנהלו קרבות עקובים מדם. המעוזים, שמוקמו במרחק של עשרה קילומטרים זה מזה, ספגו עשרות אלפי פגזים. צה’ל מצא את עצמו במגננה לאורך קו גבול ארוך. מעט חיילים נאחזו במעוזים מבודדים, רחוקים מהבית.
הדוקטרינה של תקיפה והכרעה מהירה בשדה הקרב שצה’ל פעל לרוחה לא התאימה למציאות בשטח.
ההרוגים והפצועים בתעלה לא הרעידו את שולחנות יושבי בתי הקפה ברחוב דיזנגוף. דור האספרסו המשיך לנהל חיים טובים. המיתון נגמר, הכסף חזר לצלצל בקופות הרושמות. ישראל היתה מבוסמת באדי הניצחון הגדול. ההתאוששות המצרית, והמצב העגום של חיילי צה’ל במעוזים, לא חילחלו לידיעת הציבור. מדבר סיני השתרע על שטח עצום. המרחק חצץ בין הלוחמים לעורף. הד רעמם של הפגזים המתפוצצים בתעלה לא נשמע בערי ישראל. הגבול היה אי־שם מעבר לאופק. החברה הישראלית התייחסה באדישות למתרחש בגבולה הדרומי. בשקט ובלי הילת גבורה נערכו הלוויות מבוישות להרוגים בתעלה. מילות הפאתוס העצובות על גבורת הנופלים לא עצרו את זרימת החיים התוססים שחזרו לפעפע במרץ בעורקי המדינה.
בשנת 1969, האירוע שהשפיע עלי יותר מכול היה התפרקותה של להקת ה’חיפושיות’. לבי נחמץ מהעובדה שלא אזכה לראות את הלהקה בהופעה חיה. שירי ה’ביטלס’ היו לפס הקול שלי בצבא. האלבומים ‘סרג’נט פפר’ ו’אבּי רוד’ התנגנו בחופשות בפטפון פעם אחר פעם ללא הפסקה. ג’ון, פול, ג’ורג’ ורינגו היו ידידי הטובים ביותר מבלי שידעו על כך.
כמה שבועות לפני שהתגייסתי לצבא, הלכתי לראות את ‘את ואני והמלחמה הבאה’ של חנוך לוין. ההצגה עשתה עלי רושם חזק: ‘הרואה את המתים, אין לו מילים להגיד, הוא הולך הצידה וממשיך לחיות, כמי שהפסיד’. לא העליתי על דעתי שכעבור כמה חודשים אהיה גם אני פיון על לוח המשחק של מלחמת ההתשה. כשנודע לי שאני יורד לתעלת סואץ, חשבתי שאני יוצא לפיקניק.
3.
‘תביא את הפנים היפות של צה’ל במעוזים,’ אמר לי ראש ענף תקשורת זרה בדובר צה’ל. המפקד טפח על שכמי ושילח אותי למשימתי: ‘אל תפשל לי. הכי חשוב… הרבה פרצופים שמחים. אתה מבין למה אני מתכוון? אני רוצה תמונות כמו זו של סרן יוסי בן חנן שהיתה במגזין ‘לייף’ לאחר ששת הימים. תמונות ניצחון, הבנת אותי? יאללה, עוף מפה.’
חתמתי באפסנאות על מצלמה יקרה והצטיידתי במלאי של עדשות וסרטי צילום. צריך לומר, נקלעתי למלחמת ההתשה במקרה. המשימה לצלם בתעלה התקבלה אצלי בשמחה. נמאס לי מתל אביב ורציתי להרגיש קרבי כמו שאר בני קבוצתי בקיבוץ. על פי ההנחיות לקחתי ציוד אישי לחודש ימים, ובשש בבוקר חיכיתי בבית השריון ביד אליהו להסעה לתעלה. עליתי על האוטובוס בציפייה להרפתקה נעימה. האוטובוס יצא לדרכו, והנהג הפעיל את הרדיו לשמיעת חדשות: ‘דובר צה’ל מודיע כי בחודש האחרון נהרגו שלושים וחמישה חיילי צה’ל בחילופי האש באזור תעלת סואץ.’ שלושים וחמישה הרוגים, אמר הקול הסמכותי ברדיו. העיסוק בצילום פיתח אצלי דמיון וראייה מרחבית. במוחי הצטיירה תמונה של מגרש החניה ביד אליהו, שבמרכזו שלושים וחמישה ארונות עץ מכוסים בדגל ישראל. שבע שורות של ארונות קבורה, בכל שורה חמישה ארונות, המכילים נעורים שהסתלקו טרם עת. גירשתי את המחשבה המטרידה ודימיתי את הנסיעה לתעלה לטיול שנתי.
רוב נוסעי האוטובוס היו קציני מילואים מבוגרים ממני בכמה שנים. במושב לפנַי ישב קצין צעיר. רעמת שיער בלונדינית כיסתה את ראשו. הוא הסתובב לכיווני, ליטף את לסתו המרובעת והעביר את אצבעותיו בבלוריתו הזהובה, ‘מילואימניק?’ ‘לא, אני צלם מדובר צה’ל,’ עניתי לאקונית. הקצין היפיוף בחן אותי: ‘צלם, בשביל מה?’
לא ידעתי מה לענות. הקצין העביר פעם נוספת את ידו בסבך שערותיו וצחק בפה צחור שיניים: ‘מה יש לך לצלם שם? שמע… זה לא כל כך נורא כמו שאומרים ברדיו… יאללה… בלי לחץ… ותוריד את פרצוף התשעה באב שלך.’ הקצין הושיט לי את ידו ללחיצה חזקה ומדד אותי בעיניו, ‘אני זיגי.’ ‘אמנון,’ אמרתי בקול רפה. ‘אמנון מה?’ ‘אמנון קרני.’ זיגי הסתכל עלי ובנימה אבהית הוסיף: ‘הכי חשוב שתשמור על עצמך… אתה מבין… שם בתוך דקה השקט יכול להתהפך לסמטוחה, אבל בסך הכול זה לא נורא.’ זיגי הוציא מהתרמיל חטיף ‘אגוזי’, שבר אותו לשניים, וברוב טקס כיבד אותי בחציו של החטיף. נגסתי לאט מהחטיף המתוק והתכנסתי בשתיקה. נוסעי האוטובוס היו זרים לי. כולם נראו לי מבוגרים ומנוסים. זיגי הביט על הטרנזיסטור שהיה מונח על ברכַּי: ‘ילדון, לא אמרו לך שבמעוזים אין קליטה? מקסימום קולטים את אום כולתום ופאריד אל־אטרש.’ הייתי נבוך, פיהקתי והנחתי את הראש על זגוגית החלון. זיגי סידר את צווארון חולצתו ונהם בקולו הנמוך: ‘טוב, כשעוצרים אתה מצלם אותי תמונה טובה למזכרת, לא כולם חוזרים משם בחתיכה אחת.’ זיגי ציחקק: ‘צלמיקו, קח את זה באיזי. הכול יהיה בסדר.’
הנוף התחלף. שדות מלבניים, ירוקים וחומים, נפרשו כמרבד גדול בנוף המדברי. האוטובוס הצבאי סטה מהכביש הראשי וקירטע בנסיעה אטית בכביש מלא מהמורות שנע בין פרדסים מוכי חום. גלגליו העלו אבק שנספג בחושות הבוץ שנזרעו לצד הדרך. האוטובוס חלף ליד שני מסגדים בעלי כיפה ירוקה. על השביל לצד הכביש הלכו שתי נערות עטופות בשמלות צבעוניות. אחת משכה בחבל חמור רזה שנשא ערמה של זרדים, והשנייה נתנה לחמור מכות במקל על עכוזו. מבעד לחלונות האוטובוס הוטחה בפרצופי רוח חמה ויבשה. בטלטולי הכביש, רבים מהנוסעים שקעו בנמנום ובשינה.
אבק התאבך כשהאוטובוס נכנס למגרש חניה גדול ועצר. ‘שטח צבאי — שק’ם אל־עריש’, הכריז שלט גדול. בתחתית השלט הזדקר זין גדול שצויר בטוש ירוק, ולידו נכתב: ‘גזלנים וגנבים’. נהג האוטובוס הכריז: ‘עשרים דקות הפסקה. אני נועל את האוטובוס. אפשר להשאיר את החפצים. בעוד עשרים דקות אנחנו זזים. בבקשה לא לאחר.’
נוסעי האוטובוס נשפכו לחום הלוהט ומיהרו לעבר חנות השק’ם. ירדתי אחרון, מגרש החניה המה עשרות חיילים מחילות שונים. ערבי כבן חמישים, בגלימה מסורתית ובכאפייה אדומה, ניסה לפתות את החיילים לקנות בקבוקי משקה צבעוניים ולא מוכרים. צעיר בגלבייה חומה עמד ליד עגלה רתומה לחמור והחזיק קופסאות פח של מיץ מנגו. על העגלה היו מסודרים ארגזי פירות וחבילות ממתקים: ‘בקשיש, ח’מסין גרוש.’ בחצר הסתובב רוכל עם כד פלסטיק גדול של לימונדה שגושי קרח צפו בו.
השתרכתי לכיוון בניין השק’ם, ששימש בעבר אולם קולנוע ישן. שני ילדים יחפים הגיעו אלי בריצה. ‘צחצח? שתי לירות,’ אמר הילד, התכופף, הוציא בזריזות את המברשות מתיק עץ שנשא על כתפו והחל לצחצח את נעלי. עשיתי תנועה בידי לגרש אותו. בחולצת פסים מוכתמת ובמכנסי טרנינג נעמד הילד והצדיע. הוא חשף טור שיניים בחיוך רחב: ‘חוואג’ה, תפאדל, צחצח, רק לירה,’ ועשה תנועה של הכנסת אוכל לפיו. לפני שהספקתי לענות לו, הילד כרע לידי והתחיל לצחצח את נעלי. הוא תלה בי עיניים מתחנחנות כשל כלבלב והמשיך לחייך בפה מלא: ‘ראחיס, שוף, נעליים יפה.’ הוא ירק על הנעל, שם קצת משחה על המברשת וחזר לצחצח. עצרתי אותו ונתתי לו שטר של חמש לירות: ‘יאללה… חאלס,’ אמרתי בקול כעוס. הילד לא ויתר, ובמרץ המשיך לצחצח את הנעליים. ניפנפתי בעצבנות בידי, ‘לא, יאללה, רוח מן הון.’ הילד הסתכל בי בתמיהה: ‘לא צחצח?’ ‘לאא, רוח, יאללה, עוף ממני.’ הילד אסף באכזבה את המברשת והמשחה, הושיט את ידו לקבל עוד כסף, ושוב חשף חיוך שהבליט שיניים אכולות ושחורות. הוא נעמד מולי בדום מתוח והצדיע לי. נתתי לו עוד לירה. הילד טמן בשמחה את הכסף בכיס. הילד השני נתלה עליו ותבע את חלקו.
ליד שולחנות הפורמייקה ישבו חיילים, לעסו חטיפים וניהלו שיחות קולניות שנבלעו בחלל אולם השק’ם הענקי. בתקרה הגבוהה הסתובבו מאווררים ועירבלו את האוויר החם. לא הייתי רעב, בפי עדיין עמד טעם חמוץ של נמנום לא סדיר שנמשך לאורך הנסיעה. נעמדתי בתור הארוך. נשענתי על אחד השולחנות שזבובים רבים התקבצו עליו סביב שאריות משקה מתוק שנשפך. כשהגעתי לדלפק עוד לא החלטתי מה אני רוצה לקנות. ‘מה בשבילך?’ שאל השקמיסט והשעין את ידיו על מותניו, מבליט את מדיו שנתפרו מחדש כדי שישבו צמוד על גופו הצנום. ‘תביא ‘טוויסט’ ואורנג’דה.’ השקמיסט הגביר את הרדיו: ‘שלום רב, נפתח בידיעה שהגיעה זה עתה. דובר צה’ל מוסר ששני חיילי צה’ל נהרגו מהפגזה מצרית באזור האגם המר בסמוך לתעלת סואץ. הודעות נמסרו למשפחות. חיל האוויר הפציץ בתגובה בעומק מצרים. הטייסים דיווחו על פגיעות מדויקות. מטוסי חיל האוויר שבו בשלום לבסיסם. ונעבור לחדשות בהרחבה.’
ברחבת השק’ם התרכזו שני מחנות של חיילים, אלה החוזרים מסיני לישראל במצב רוח מרומם, ומנגד הבאים מחופשת השבת שקטים ומכונסים. נגסתי ב’טוויסט’ ושתיתי כמה לגימות מהאורנג’דה. יצאתי בחזרה לכיוון האוטובוס. שני מצחצחי הנעליים רצו אלי עם יד מושטת, התעלמתי מהם במופגן. הנהג כבר ישב על ההגה וכל נוסעי האוטובוס חיכו רק לי. ‘כולם פה?’ שאל הנהג וספר בעיניו את הנוסעים, ‘בטוחים שאף אחד לא חסר?’ והתניע את האוטובוס, שיצא מעלה אבק בחזרה לכביש.
עברתי לאורך האוטובוס והתיישבתי במקום שבו ישבתי קודם. שמתי לב ששאר הנוסעים נהגו כמוני וחזרו לאותו המושב שבו התיישבו כאשר עלינו לאוטובוס בבית השריון. האוטובוס היה חצי ריק, ובכל זאת כל נוסעיו הקפידו לחזור ולשבת בדיוק באותו מושב שממנו קמו כשהאוטובוס עצר להפסקה. הקיבעון הזה הטריד אותי. למה כולנו נוהגים כך? מה גורם לנו לשמר את מקומות הישיבה שנקבעו באקראי בזמן שעלינו לאוטובוס ביד אליהו? איזה צורך מפעיל את הקיבעון הזה? הירהרתי ולא מצאתי תשובה.
האוטובוס תימרן את היציאה מחניון השק’ם ועלה על כביש צר ומשובש שסומן משני צדיו בעצי ברוש שענפיהם אופרו באבק הדרכים. גזעי הברושים סוידו בצבע לבן שהתקלף והותיר רושם עלוב ומוזנח. חלפנו ליד מפעל לבלוקים, שורה של פחונים למכירת אבטיחים וכמה מבני לבנים חשופות.
הנוסעים חזרו לישון ואני הייתי מכונס במחשבותי. במושב הקדמי, ליד הנהג, ישב קצין בדרגת סגן אלוף. הקצין קרא בספר ארכיאולוגיה במהלך כל הנסיעה. הקצינים האחרים ניסו לתפוס תנומה. האוטובוס נסע לאט, מיטלטל בכביש שנחרץ בשרשרות הטנקים. אל־עריש התרחקה, ובפרוורי העיר צצו בתי בוץ ופחונים שהיו פזורים בחוסר סדר. ריחות של מדורה וצואת פרות יבשה חדרו לאוטובוס. שטחי הפרדסים התמעטו, השדות החרושים נשארו מאחור. לצד הכביש התרוממו חמדות וצמחיית בר נמוכה. המדבר השתלט על הנוף. קול ישראל כבר לא נקלט היטב, ובין הדיבורים המקוטעים בעברית צצה מנגינה אחרת, קולה של זמרת ערבייה השתלט על החלל עד שלנהג נמאס והוא כיבה את הרדיו.
חלק גדול מזמן הנסיעה ישנתי. לקראת אחר הצהריים הגענו לבסיס ביר גפגפה. האוטובוס נעצר ליד מפקדת האוגדה. קצינה חייכנית עלתה ונעמדה בדלת הקדמית, ואמרה: ‘חבר’ה, האלוף יפגוש אתכם בעוד שעתיים בלשכה שלו. בינתיים תיגשו לאפסנאות. מחכים לכם שם, תקבלו ציוד בסיסי ונשק אישי. שאר הציוד מחכה לכם במעוזים.’ באפסנאות קיבלתי ציוד מלא וחתמתי על תת־מקלע עוזי. חזרנו למבנה שבו היתה לשכת האוגדה. הנחתי את תיק החגור וכובע הפלדה בסמוך לציוד של זיגי וביקשתי ממנו שישים עליהם עין לכמה דקות.
חיפשתי טלפון להתקשר הביתה. אמרתי לעצמי שמישהו בטח יענה לטלפון בחדר האוכל בקיבוץ, ואני אמסור ד’ש לאמי וארגיע אותה. נכנסתי לאחד המשרדים: ‘אפשר להתקשר?’ חיילת שמנמנה הוציאה את המסטיק מהפה ונתנה בי מבט מלא תימהון: ‘מה, אתה דביל? פה זה רק שיחות מבצעיות. מאיפה אתה?’ ‘דובר צה’ל,’ עניתי בעצבים. ‘יופי לך, תלך עם הקשרים שלך ללשכה של האוגדה, להם יש קווים אזרחיים. לא פייר, נתנו לשתי פוסטמות, מסיקה וסיבוני, קווים אזרחיים. שתי שרמוטות, כל היום עושות עיניים לקצינים, למה אצלנו אין? למה מה? חושבות את עצמן, איכס.’
סופת חול, אחת מני רבות בעונה זו, פיזרה אבק צהוב על פני הבסיס. כדורי קוצים נעו במדבר וקצתם נתקעו בגדר התיל, שבזיזיה החדים נתפסו שקיות ניילון ישנות בשלל צבעים. נוסעי האוטובוס התקבצו במסדרון בסמוך ללשכת מפקד האוגדה. הסגן אלוף ישב על הרצפה בישיבה מזרחית והמשיך לקרוא בספרו. שמתי לב שהוא לבוש מדי דגמ’ח ונעליים אדומות. במרפקו נשען על צ’ימידן גדול. הוא היה מבוגר ושונה משאר קציני המילואים. פדחתו המקריחה סופרה קצר, ושפם המברשת שלו לא תאם את פרצופו הצר, שקמטים נחרצו לאורכו. פעם אחת הוא קם, ואז הבחנתי שהוא מוצק ובנוי היטב. שאר הקצינים היו מילואימניקים טיפוסיים, משלומפרים, לא מגולחים ובעלי שיער ארוך. סרן זיגי, לעומתם, היה מדוגם כמי שהתכונן לצילומים של ‘במחנה’. הסגן אלוף שינה תנוחה, התיישב על הצ’ימידן שלו ובדק את החגור. הוא העביר פלנלית על גוף רובה קלצ’ניקוב בעל קת מהגוני מבריקה והשעין אותו על כובע פלדה עם הסוואה. לתרמיל שלו היה מוצמד את חפירה מתקפל. ש’ג ומספר אישי נרשם בטוש שחור על הצ’ימידן. הצחיק אותי שסגן אלוף הוא ש’ג. הנוכחות שלו בלטה בלי מאמץ. השענתי את ראשי על הקיר ונימנמתי. התעוררתי מבעיטה בנעל שלי. הקצינה זירזה אותנו להיכנס לתדרוך אצל מפקד הכוחות המשוריינים, האלוף שלמה להט.
למרות גודלה הפתיעה אותי הלשכה של האלוף בצניעותה. צ’יץ’ קיבל אותנו בפרצוף חתום. הוא לבש מדי עבודה צבאיים, ועל כתפו היתה הכומתה השחורה. האלוף נעמד ליד מפה גדולה של אזור התעלה ופירט את מקום המעוזים השונים. הוא הוסיף כמה משפטי מוטיבציה ושיבח את קציני המילואים שהתנדבו לשרת בתעלה. קצין האג’ם האוגדתי נתן סקירה רחבה על סדרי הכוחות שלנו בגזרות השונות. תהיתי אם אני צריך לצלם את התדרוך ולשלוח כמה תמונות לאגף העיתונות של דובר צה’ל בתל אביב. הוצאתי את המצלמה וצילמתי את האלוף צ’יץ’ ליד המפות. קצין האג’ם קרא רשימה של שמות: טמפו, פזמון, נרקוזה, פורטר, שמשייה, הכפר והמזח. הקצין הצביע על המפה וציין היכן ממוקם כל מעוז לאורך התעלה. הקצינים שובצו לגזרות השונות. לאחר שהתדרוך נגמר, צילמתי את סגן אלוף ש’ג יושב על הצ’ימידן שלו. זיגי ניגש לעברי: ‘מה איתי?’ ביקשתי מזיגי לעמוד ליד קיר הלשכה. זיגי סידר את הבלורית וחייך: ‘צלמיקו, איך אני יכול לקבל את התמונות?’ ‘אתה צריך לפנות לדובר צה’ל, אסור לי פרטי.’ זיגי עשה תנועה בידו: ‘שילכו לעזאזל, יש לי את הקשרים שלי.’ את סרט הצילום השארתי אצל פקידת הלשכה וביקשתי שתעביר אותו לדובר צה’ל. צורפתי לקומנדקר שבו היו גם סא’ל ש’ג וזיגי. העמסנו את הציוד ונסענו לכיוון בלוזה.
אין עדיין תגובות