סתיו

זה היה הרע שבזמנים, זה היה הרע שבזמנים. שוב. ככה זה עם דברים. הם מתפוררים, כך היה, כך יהיה, זה טבעם. אז איש זקן־זקן נסחף אל חוף. הוא נראה כמו כדורגל תקור, פקוע תפרים, כדורגל מעור, מאלה שאנשים בעטו בהם לפני מאה שנים. הים לא חס עליו, גזל את חולצתו; עירום כביום היוולדי הדיבור בתוך הראש שהוא מזיז על הצוואר, אבל זה כואב. אז נסה לא להזיז את הראש. מה יש לו בפה, חצץ? זה חול, נכנס מתחת ללשון, הוא מרגיש בו, שומע איך החול חורק כשהשיניים מתחככות, שומע אותו שר את שיר־החול שלו: אני קרקע כה קטנה, אבל בסוף אני הכול, אני רך יותר אם אהיה תחתיך כשתיפול, בשמש אני מתנוצץ, ברוח אני מתרוצץ, פתק בבקבוק הטמיני, הבקבוק זרקי הימה, הבקבוק עשוי ממני, את גרגירַי קשה מכול לקצור

לקצור

מילות השיר זולגות ואינן. הוא עייף. החול בפיו ובעיניו הוא אחרוני הגרגירים בצוואר שעון החול.

דניאל גלוּק, בסופו של דבר המזל שלך אזל.

הוא פותח במאמץ עין דבוקה אחת. אבל –

דניאל מתיישב על החול והאבנים

– זהו זה? באמת? זה? המוות?

הוא מאהיל על עיניו. בוהֵק מאוד.

מוצף אור שמש. אבל גם קר נורא.

הוא על חוף סלעי חולי, הרוח אכזרית במיוחד, השמש יצאה, כן, אבל היא לא מפיצה שום חום. הוא גם עירום. מה הפלא שקר לו. הוא משפיל מבט ורואה שגופו הוא עדיין הגוף הזקן, הברכיים ההרוסות.

הוא חשב שהמוות מזקק אדם, מקלף את הרקב הנרקב עד שהכול קל כעננה.

נראה שבסופו של דבר הגוף שנשאר לך על החוף הוא הגוף שהיית כשהלכת.

אילו ידעתי, חושב דניאל, הייתי דואג ללכת בגיל עשרים, עשרים וחמש.

רק הטובים.

ואולי (הוא חושב ומסתיר את פניו ביד אחת למקרה שמישהו רואה אותו, כדי שאיש לא ייגעל ממנו כשיסלק את מה שנמצא בתוך האף שלו או כשיסתכל לראות מה זה – זה חול, יפים הפרטים, קשת הצבעים השונה של העולם אפילו כשהוא נכתש לאבקה, ואז הוא מחכך את קצות האצבעות והחול נושר) זה הגוף המזוקק שלי. במקרה כזה המוות הוא חתיכת אכזבה.

תודה על האירוח, מוות. תסלח לי בבקשה, אני חייב לחזור לזה, לחיים.

הוא קם על רגליו. זה לא כואב, לא כל כך.

אם ככה.

הביתה. איפה זה?

הוא מסתובב בחצי עיגול. ים, קו־חוף, חול, אבנים. עשב גבוה, דיונות. מישור מאחורי הדיונות. עצים מעבר למישור, קו גבול של יער, סביב־סביב עד שמגיעים שוב לים.

הים מוזר ורגוע.

ואז הוא קולט: הראייה שלו היום טובה במידה יוצאת דופן.

כלומר, אני יכול לראות לא רק את היער הזה, אני יכול לראות לא רק את העץ הזה, אני יכול לראות לא רק את העלה הזה על העץ הזה. אני יכול לראות את הפטוטרת שמחברת את העלה הזה לעץ הזה.

הוא יכול להתמקד בתפרחת הזרעים העמוסה שבראש כל גבעול עשב על הדיונות האלה שם, במרחק, כמעט כאילו הוא משתמש בעדשת זום של מצלמה. וכרגע הוא הסתכל על כף היד שלו וראה לא רק את כף היד, בפוקוס, ולא רק קצת חול שדבק בצד כף היד, אלא כמה וכמה גרגירי חול נבדלים, משורטטים בחדות כזאת שהוא יכול לראות את קווי המתאר שלהם, ו – (כף־יד נשלחת אל מצחו) בלי משקפיים?

נו־נו.

הוא מבריש חול מעל רגליו ומעל זרועותיו ומעל חזהו ואז מעל כפות ידיו. הוא צופה בגרגירים במעופם כשהם פורחים באוויר ומתרחקים ממנו. הוא מתכופף, ממלא את כף ידו בחול. מתבונן בזה. רבים כל כך.

פזמון חוזר:

כמה עולמות אני יכול

להחזיק בידי בחופן של חול.

(חזור.)

הוא פותח את אצבעותיו. החול זולג מטה.

עכשיו כשקם על רגליו הוא רעב. אפשר להיות רעב וגם מת? ברור שאפשר, כל רוחות הרפאים הרעבות האלה שאוכלות לאנשים את הלב והדעת. הוא מסתובב שוב סיבוב מלא אל הים. כבר יותר מחמישים שנה לא עלה על סירה, ובעצם זאת לא היתה ממש סירה, זה היה איזה בר עם קטע מזעזע, מקום בילוי על הנהר. הוא מתיישב שוב על החול והאבנים אבל העצמות כואבות לו ב, הוא לא רוצה להשתמש במילים גסות, יש שם בחורה הלאה על החוף, כואבות כמו, הוא לא רוצה להשתמש במילים –

בחורה?

כן, עם טבעת של בחורות שמקיפות אותה, וכולן מבצעות איזה ריקוד גַּלִּי עתיק, יווני למראה. הבחורות די קרובות. הן הולכות ומתקרבות.

זה לא מתאים. העירום.

ואז הוא משפיל שוב מבט בעיניו החדשות אל המקום שבו היה לפני רגע הגוף הזקן שלו והוא יודע שהוא מת, אין ספק שהוא מת, לא יכול להיות שהוא לא מת, כי הגוף שלו נראה אחרת מאשר בפעם האחרונה שהשפיל אליו מבט, הוא נראה טוב יותר, הוא נראה ממש לא רע בהשוואה לגופים אחרים. הוא נראה מוכּר מאוד, דומה מאוד לגוף שלו עצמו אבל בעבר, כשהגוף הזה היה צעיר.

יש בחורה בסביבה. בחורות. נחשול עמוק ומתוק של בהלה ובושה חולף בו.

הוא דוהר אל הדיונות המכוסות עשב גבוה (הוא יכול לרוץ, ממש לרוץ!), הוא משרבב את ראשו מהצד ומציץ מאחורי ציצת עשב כדי לוודא שאף אחד לא רואה אותו, שאף אחד לא מתקרב, ואז מתרומם ויוצא בריצה (שוב! בלי להתנשף אפילו) על פני המישור לעבר היער ההוא.

ביער יהיה מחסה.

אולי יהיה גם משהו שבו יוכל לכסות את עצמו. אבל איזה עונג צרוף! הוא שכח איזו הרגשה זאת, להרגיש. להרגיש ולו את המחשבה על הגוף החשוף שלי עצמי ליד יופיו של מישהו אחר.

יש חורש קטן. הוא נכנס אל החורש בגנבה. האדמה בצל מושלמת, מכוסה שטיח של עלים, עלי השלכת תחת כפות רגליו (הנאות, הצעירות) יבשים ומוצקים, וגם על הענפים הנמוכים של העצים יש שפע של עלים שצבעם עדיין ירוק בוהק, ותראו, השיער שעל גופו שוב שחור כהה לכל אורך הזרועות, ומהחזה ומטה אל המפשעה שם הוא סמיך ועבה, אה, לא רק השיער, הכל מתעבה, תראו.

זהו בלי ספק גן עדן.

מעל לכול, הוא לא רוצה לעורר אי־נוחות.

הוא יכול להתקין לו פה מצע. הוא יכול להישאר פה עד שיתעשת. יתע־שת. (חידודי לשון, המטבע של המסכנים; ג'ון קיטס הקשיש והמסכן, טוב, מסכן ללא ספק, אבל קשה לכנות אותו קשיש. משורר בסתיו, איטליה בחורף, ימים ספורים לפני מותו מצא עצמו מפזר חידודי לשון כאילו אין מחר. בחור מסכן. באמת לא היה מחר.) הוא יכול לערום את העלים האלה על עצמו כדי שיחממו אותו בלילה, אם בכלל יש לילה כשאתה מת, ואם הבחורה הזאת, הבחורות האלה, יתקרבו עוד יותר הוא יערום אותם לגובה מטר על כל גופו כדי לא להתבזות.

מהוגן.

הוא כבר שכח שיש ממד פיזי לרצון לא לעורר אי־נוחות. מתוקה תחושת המהוגנות שמציפה אותו עכשיו, דומה במפתיע למה שעולה בדמיון כשחושבים על לגימת נקטר. המקור של הצופית כשהוא חודר בין עלי הכותרת. ככה עשיר. ככה מתוק. מה מתחרז עם נקטר? הוא יכין לעצמו חליפה ירוקה מעלים, ו… ברגע שהוא חושב על זה, מחט ומין חוט תפירה זהוב על סליל זעיר מופיעים בכף ידו, תראו. הוא באמת מת. אין הסבר אחר. אולי זה די בסדר, בעצם, להיות מת. ממש לא מעריכים את זה מספיק בעולם המערבי המודרני. מישהו צריך לספר להם. מישהו צריך להודיע להם. צריך לשלוח מישהו, מישהו צריך לזחול בחזרה אל, איפה שזה לא יהיה. להזכירה. להחזירה. להפקירה. בחקירה. במנהרה. בעיר בירה. ללא מורא. שמורה מרע. מנת כוסי ביום אקרא.

הוא קוטף עלה ירוק מענף ליד ראשו. קוטף עוד אחד. מצמיד את הקצוות שלהם. הוא תופר אותם יפה זה לזה ב… מה זה, תך מכליב? תך שיניים? תראו תראו. הוא יודע לתפור. לא משהו שידע לעשות בחייו. מלא הפתעות, המוות. הוא קוטף מלוא חופניים עלים מענף שהוברך לקרקע. הוא מתיישב, מצמיד קצה לקצה ותופר. זוכר את הגלויה ההיא שקנה ברחוב בלב פריז בשנות השמונים, עם תמונת הילדה באחד הפארקים? היא נראתה כאילו היא לבושה בעלים מתים, תצלום שחור־לבן מתאריך לא הרבה אחרי שהמלחמה נגמרה, הילדה מצולמת מאחור, לבושה בעלים, עומדת בפארק ומסתכלת בעלים הפזורים ובעצים שלפניה. אבל התמונה היתה לא רק שובת לב אלא גם טרגית. משהו בצירוף של הילדה עם העלים המתים, אנומליה נוראה, קצת כאילו היא לובשת סחבות. מצד שני, הסחבות לא היו סחבות. הן היו עלים, כך שזאת היתה גם תמונה של כישוף ושינוי־צורה. אבל מצד שלישי, תמונה שצולמה זמן לא רב אחר כך, בתקופה שבה ילדה שסתם משחקת בעלים יכולה להיראות, במבט ראשון של עין מזדמנת, כמו ילדה שמישהו תפס ברחוב ואז חיסל (כואב לחשוב על זה)

או גם ילדת־אחרי־גרעין, כי העלים המשתלשלים ממנה נראו כמו עור שהפך לסחבות, נאחזו בצד אחד כאילו באמת עור אינו אלא עלים.

כך שהיא היתה שובה גם במובן המילולי, התמונה, כמו תמונה של מה שייקח אותך בשבי, של מי שבא לשבות אותך ולקחת אותך לעולם האחר. מצמוץ אחד של עין המצלמה (הוא לא מצליח להיזכר בשם הצלם או הצלמת) והילדה הזאת הלבושה בעלים הופכת לכל הדברים האלה: עצובה, נוראה, יפהפייה, מצחיקה, מבעיתה, אפלה, קלילה, מקסימה, סיפור אגדה, סיפור עם, אמת. האמת האפורה יותר היא שקנה את הגלויה הזאת (אדואר בּוּבָּה! הוא צילם אותה) כשביקר בעיר האהבה עם עוד אחת מהנשים שרצה שיאהבו אותו אבל היא לא אהבה, ברור שלא, אשה בשנות הארבעים שלה, גבר בשנות השישים המאוחרות, טוב, אם לדייק קרוב יותר לשבעים, וממילא גם הוא לא אהב אותה. לא באמת. עניין של אי־התאמה עמוקה שלא קשורה בכלל לגיל, מאחר שבמרכז פומפידו הוא התרגש כל כך מהפראות שבציור של דובופה עד שחלץ את נעליו וכרע ברך לפניו לחלוק כבוד, והאשה, שמה היה סופי משהו, היתה במבוכה ובמונית לשדה התעופה אמרה לו שהוא זקן מכדי לחלוץ נעליים בגלריה, גם אם זו גלריה של אמנות מודרנית.

למעשה הדבר היחיד שהוא זוכר ממנה הוא ששלח לה גלויה שאחר כך הצטער שלא שמר לעצמו.

הוא כתב על גב הגלויה, באהבה מילד זקן.

הוא כל הזמן מחפש את התמונה הזאת.

הוא מעולם לא מצא אותה שוב.

הוא כל הזמן מתחרט שלא שמר אותה.

חרטות כשאתה מת? עבר כשאתה מת? האם אין שום מפלט ממחסן הגרוטאות של העצמי?

הוא מציץ מתוך החורשה אל קצה היבשה, אל הים.

טוב, מה שלא יהיה המקום שהגעתי אליו, לפחות קיבלתי ממנו את המעיל הירוק הסופר־שיקי הזה.

הוא מתעטף במעיל. המעיל מתאים יפה, ומדיף ניחוח עלווני ורענן. הוא היה יכול להיות חייט טוב. הוא עשה משהו, עשה מעצמו משהו. אמא שלו היתה מרוצה ממנו סוף־סוף.

אוי אלוהים. האם יש עדיין אמא אחרי המוות?

הוא ילד שאוסף ערמונים מהאדמה מתחת לעצים. הוא מבקע את כיפת הלידה הדוקרנית שצבעה ירוק בוהק ומוציא אותם לחופשי, חומים ומבהיקים, מן המעטפת השעוונית. הוא ממלא בהם את כובעו. הוא מביא אותם לאמא שלו. הנה היא, עם התינוקת החדשה.

אל תהיה טיפש, דניאל. היא לא יכולה לאכול אותם. שום דבר לא אוכל אותם, אפילו לא סוסים, זה מר מדי.

דניאל גלוק, בן שבע, בבגדים טובים שתמיד אומרים לו איזה בר מזל הוא שיש לו כאלה בעולם שבו לרבים כל כך יש מעט כל כך, משפיל מבט אל הפירות הרעילים של ערמונית הסוסים שאסור היה לו ללכלך בהם את כובעו הטוב ורואה איך הברק החום שלהם מתעמעם.

זיכרונות מרים, אפילו כשאתה מת.

כמה מייאש.

לא משנה. אל ייאוש.

הוא קם על רגליו. עכשיו הוא שוב בגוף המהוגן שלו. הוא סורק את הסביבה, מוצא כמה אבנים גדולות ושניים־שלושה מקלות בגודל מתאים ובאמצעותם הוא מסמן את הכניסה לחורשה שלו כדי שימצא אותה בשובו.

במעיל הירוק הבוהק שלו הוא יוצא מהיער, חוצה את המישור ומתחיל להתקדם שוב אל החוף.

אבל הים? דומם, כמו ים בחלום.

הבחורה? אין שום סימן. טבעת המחוללות סביבה? איננה. על החוף, לעומת זאת, יש גוף שהים פלט. הוא הולך להסתכל. האם זה הגוף שלו?

לא. זה אדם מת.

קצת הלאה מהאדם המת הזה יש עוד אדם מת. ואחריו עוד אחד, ועוד אחד.

הוא מסתכל לאורך החוף בשורה הכהה של מתים שהגאות השליכה.

כמה מהגופות הן של ילדים קטנים מאוד. הוא משתופף על עקביו ליד גבר נפוח שילד, רק תינוק בעצם, עדיין רכוס בתוך המקטורן שלו, פיו פתוח, נוטף ים, ראשו נח מת על חזהו של האיש התפוח.

הלאה על שפת הים יש עוד אנשים. האנשים האלה הם בני אנוש, כמו אלה שעל החוף, אבל הם חיים. הם מתחת לשמשיות. הם נופשים להם על החוף לא רחוק מהמתים.

יש מוזיקה שבוקעת ממסך. אחד האנשים עובד על מחשב. אחר יושב בצל וקורא ממסך קטן. אחר מתנמנם מתחת לאותה שמשייה, אחר מורח קרם הגנה על הכתף שלו ובמורד הזרוע.

ילד נכנס ויוצא מהמים בצווחות צחוק, מתכופף מתחת לגלים הגבוהים.

דניאל גלוק משקיף מהמוות אל החיים, ואז בחזרה אל המוות.

עצב העולם.

ללא ספק עדיין בעולם.

הוא משפיל מבט אל מעיל העלים שלו, עדיין ירוק.

הוא מושיט זרוע, עדיין פלאית, צעירה.

זה לא יימשך לנצח, החלום הזה.

הוא אוחז באחד העלים בשולי המעיל שלו. הוא מחזיק בו בחוזקה. הוא ייקח אותו בחזרה אתו אם יוכל. הוכחה לכך שהיה פה.

מה עוד הוא יכול להביא?

איך הלך הפזמון, שוב?

כמה עולמות

חופן של חול