נבדה

נבדה נפתח בהתרסקות מטוס, ובקופסה שחורה שמתגלה שנים אחר כך בלב הבית. בתנועה שחוצה יבשות ומדלגת קדימה ואחורה בזמן, מנסה המספרת לאתר את החלקים שהתפזרו, ולהרכיב מחדש את דמותו של אביה, הטייס, ואת סיפור המשפחה.
הפרוזה הלירית של נבדה הולכת על חבל דק שבין התפרקות ללכידוּת. מתוך השברים הולך ונבנה הסיפור, פיסות של חיים, אֵבל, אשמה וכמיהה. אט-אט נחשף מרחב משפחתי שהוא אתר התרסקות, דגם משפחתי שנמצא "בתוך שבר אחד גדול". יותר מכול נבדה הוא סיפור על אב ובתו: אב שקומתו הולכת ונכפפת, וילדה שבגיל שש מנסה, כמו אביה, לעוף.
זהו ספרה הראשון בפרוזה של מיטל זהר. ספר שיריה, הבית לָקח (הליקון, 2014), זכה בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם ובשבחי הביקורת.

מקט: 4-31-6778

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

נבדה נפתח בהתרסקות מטוס, ובקופסה שחורה שמתגלה שנים אחר כך בלב הבית. בתנועה שחוצה יבשות ומדלגת קדימה ואחורה בזמן, מנסה […]

---

1

באוגוסט 1978 הוא התרסק לתוך תעלה בגבול המערבי של מדינת נבדה. הוא לקח אתו למטה שני חברים, אחד איבד יד, השני את שתי הרגליים. הוא עצמו נחבל בגב ובראש, חתך אופקי במצח, מקביל כמו פלס לאדמה. חרטום המטוס נמעך כמו קופסת שימורים. הוא זחל מהחלון החוצה, חצה על הבטן את Highway 50, רצה להזעיק עזרה. כעבור יומיים מצאו אותו זרוק ליד תא טלפון עם אסימון ביד. במטוס לא היתה קופסה שחורה.

עוד לא נולדתי כשזה קרה ומעולם לא סיפרו לי על זה.

בין 1 ל־2

היתה קופסה שחורה: התאונה נגרמה בשל טעות אנוש, הטייס טעה בהערכת הגובה. הוא יצא מזה בחיים, אבל בגלל שברים בחוליות עמוד השדרה איבד כמה סנטימטרים מגובהו. אפשר לומר שהחיים כופפו אותו (שהוא הלך והתמעט).

2

היינו צריכים להביא הורים שעוסקים במקצוע מעניין. שבוע לפני היה אדריכל, שבועיים לפני זה גם (למורה לא היה נעים לסרב). טייס היה כבר סיפור אחר. שני ילדים הגיעו אחרי שכל השבוע הם היו חולים.

הוא פתח בכמה מילים כלליות על מכניקה, אחר כך הסביר על כוחות אווירודינמיים: משקל, עילוי, דחף וגְרר. הוא התעכב יותר מדי ובלי שהתכוון על כוח העילוי והרחיב בנושא הפרשי לחצים, אפילו הזכיר את עקרון בֶּרנולי (היינו בכיתה ב'). בסוף ביקש שכל אחד יוציא דף, הראה איך לבנות כנפיים, אמר לנשוף.

לא קרה כלום. בכל אופן לא משהו שיכולנו להבחין בו. סשה ספיבק מעך את הנייר לכדור וניסה לקלוע לפח. אופיר פרידמן שאל כמה זמן נשאר עד ההפסקה. המורה תמי קמה מהכיסא ואמרה שהמפגש היום יהיה קצר יותר מהמתוכנן. אבל אבא שלי לא זז: עומד כפוף לפני הלוח, מחייך כמו אידיוט.

0

המשכתי לשבת בכיתה גם בהפסקה, עם הכנף ביד, נושפת ונושפת, כמעט מתעלפת מהיפרוונטילציה, רק שמשהו יקרה. בכל זאת הייתי הבת שלו.

1-

לא, זה לא נכון. גם אני קמתי. יצאתי עם כולם להפסקה. הוא המשיך לעמוד שם עד שהאדמה בלעה אותו. טייס ללא מטוס התרסק ב־ב'3, הודיעה סגנית המנהלת בכריזה. הוא השמיע קולות של חיה שנלכדה, קולות סמיכים, מתחתית הגוף, לא הבטתי לאחור (אבי נופל, צל גדול על השמיים).

3

פעם אחת בלעה אותו האדמה. הייתי קטנה, עמדנו בתור בסופּר. חיבקתי אותו. פתאום הוא הדף אותי בשתי ידיים, בכוח. כשהרמתי את הראש הבנתי שזה לא הוא, שזה מישהו אחר, דומה לו. התחלתי לרוץ בין המעברים. לא מצאתי אותו, אני לא מוצאת.

4

לפני כמה שנים הוא בא לבקר אותי בדירה שעברתי אליה בתל אביב (קניתי עוגיות ללא סוכר, הסוכר שלו היה בשמיים). ישבנו במעבר בין החדר לשירותים, בין כל הארגזים, על שני שרפרפים חדשים מאיקאה. הוא נראה עצום, פיל שהתיישב על גזע כרות, לא היה לו נוח. לא הצעתי לו לעבור לַחדר, בדיוק סיימתי לנקות שם.

שאלתי אותו, בפעם הראשונה, על "התאונה ההיא" (אף פעם לא קראנו לתאונה שלו התרסקות, כמו שלא קראנו למחלה שלה סרטן; רק ברגע האחרון היא מתה מסרטן ולא ממחלה קשה). הוא הביט בי בעיניים קטנות, עכורות, אמר: מה כבר יכולתי לעשות מה כבר יכולתי לעשות לא יכולתי לעשות כלום     אני יכולתי לעשות משהו?

5

מאז ומתמיד הגרסה הרשמית – שלו, של הבית – היתה שקרתה תקלה במנוע. כבר בגיל קטן הבנתי מה הופך שקר למוצלח: אשמה, היצמדות לפרטים. למשל, שתי רגליים ויד.

6

בַּסוף המחלה הקשה הגיעה לה לצוואר. שנים אחרי שהיא מתה עדיין הייתי חולמת את אותו חלום: היא הולכת ברחוב הראשי של העיר (למכולת, למאפייה, לבנק, ממני), פתאום מגיע מטוס משומקום, מעלות, בחוליה C2.

7

באותו בוקר נכנסנו לאוטו ונסענו כמה שיותר מהר לבית החולים. אחי ואחותי כבר היו שם, הם נשארו אִתה בלילה. כשנכנסנו לחדר הם עמדו ליד המיטה והיא כבר היתה מתה. בלי לחשוב פעמיים הוא לקח סדין וכיסה אותה עד מעל לראש. אחותי צעקה עליו (חושב שהוא בסרט הוליוודי, אמרה לאח שלי כשיצאנו משם). אני הורדתי את הסדין וקיפלתי עד המותניים, אבל האמת שאני חושבת שסדין על הראש זה מה שהיא היתה רוצה (היא לא היתה במיטבה).