לחצות לצד השני

"לכל אחד יש דברים השמורים עמוק בבטן שאותם הוא רוצה להגיד, אך רק מעטים מעזים להעלות על כתב את סיפורם האישי. זה נכון במיוחד לגבי יהודי אתיופיה, ובפרט כשמדובר בנשים שעברו התעללות מינית, נמכרו לעבדות ועברו סבל רב – נפשי, חברתי ופיזי – והן לא מסוגלות לספר ולכתוב.

אני לא יודעת לקרוא ולכתוב ומעולם לא כתבתי ספרים. את הסיפור שלי שמרתי עמוק בבטן עשרות שנים, כי זו הייתה המציאות הטרגית הפרטית שלי. במשך שנים התלבטתי האם לספר את מה שעבר עליי, אך התביישתי. חששתי ממה יגידו, כי אצל 'ביתא ישראל', הקוד התרבותי קובע שבחורות ונשים חייבות לשמור על כבודן, ואם קורה משהו נורא –  לא מספרים, שותקים.

אני מרגישה חובה לספר את האמת האוטוביוגרפית של אותם אירועים קשים שעברתי בדרכי להיפגש עם אמי ואחיי ומשם לעלות לישראל. זו מטרת הווידוי שלי – להזכיר ולספר על מה שנעשה לנשים באזור ארמצ'יהו ובסודן.

אני מקווה שהסיפור האישי שלי ישמש עדות לחוויות שנשים רבות עברו, כמוני, ובעקבותיי יקומו נשים נוספות ויספרו את סיפורן. "

מקט: 4-383-3

* * *

נולדתי באמצע שנות השישים בִּבְרוּוַוקְס, כפר קטן, לא רחוק מהכביש הראשי המוביל לעיר גונדר. מאבא שלי נולדו לאמי שמונה ילדים, אני בת הזקונים. כשנולדתי, אימא קראה לי אָלֶף. היא סיפרה לי שבזמן שהייתה בהיריון איתי, היה עליה לחצות נהר מסוכן, וכשהצליחה לחצותו בבטחה החליטה לקרוא לי בשם אָלֶף, שמשמעותו ‘לחצות לצד השני’. כמו בכל משפחה אתיופית מסורתית, מעולם לא קראתי לאחיי ואחיותיי הבוגרים ממני בשמם הפרטי, אלא בשם חיבה – מעין מחוות כבוד, אבל מכיוון שאני הייתי הצעירה ביותר כולם היו חופשיים לקרוא לי בשמי המפורש: אָלֶף.

כילדה אהבתי את חיי הכפר: לרוץ בשדות עם עיזים וכבשים, לשמוע את ציוצי הציפורים, לשכב מתחת לעצים גבוהים ולהתבונן בשמיים הכחולים. אהבתי את הטבע ואת החופש. היינו קבוצת ילדים וילדות שהסתובבה ברחבי הכפר ללא חשש ודאגה, באווירה של אחווה וביטחון. עזרתי לאימא בבית ויצאתי לרעות את הצאן. הייתי אלופה בהשתלטות על העיזים, רצה אחריהם בזריזות, יחפה, אוחזת במקל ארוך ומיישרת את כולן בסדר מופתי.

אני לא זוכרת את אבא. הוריי התגרשו עוד כשאימא הייתה בהיריון איתי. היא עזבה את צַ’הְרָה, כפר מגוריו של אבי, וחזרה לגור אצל אמה בברוווקס. אַיינְאוֹ (אחי הגדול ממני) ואני חזרנו עם אימא לברוווקס. כל שאר האחים כבר היו נשואים ובעלי משפחות. מעולם לא שאלתי את אימא למה אין לי אבא – בתרבות שלנו לא מכובד להתערב בעניינים של גדולים, והאמת שלא הכרתי מציאות אחרת, לכן לא זכור לי שהעניין הטריד אותי או את אחי יותר מדי. אמי התחתנה שוב כשהייתי בת ארבע ואחרי כשנה נולד אחי הצעיר ווֹדוֹ (פירוש שמו ‘היקר’), כך שהיו לי שמונה אחים מצד אמי ועוד שישה שנולדו לאבי.

משפחה גדולה נחשבה ליתרון, בשל יכולתה לארגן את הקבוצה לעבודה משותפת, ולהגנה בעת סכסוכים עם הגויים מהכפר הסמוך. המשפחה הגדולה תומכת בפרט תמיכה כלכלית ורגשית בשעת צרה, מעין ‘ביטוח לאומי’ ו’עזרה סוציאלית’. אם בן משפחה נקלע לבעיות כלכליות וחברתיות ומתקשה לפרנס את משפחתו, המשפחה המורחבת מילאה את מחסורו; אם לאחד מבני המשפחה היו חסרים שוורים לחרישה, אזי הייתה המשפחה חורשת בעונה ומלווה כסף לקניית שוורים. אלו שהשתייכו למשפחות קטנות ראו עצמם חסרי מזל, משום שהיו בתחתית הסולם החברתי, וסיכויי ההישרדות שלהם היו נמוכים. לכן, לאימא שלי היה חשוב לחתן אותי כמה שיותר מהר – כדי לבסס את מעמדנו בקהילה, וגם מאחר ועל פי המסורת אסור לאישה להישאר ללא בן זוג.

כמקובל, כשהייתי בת שמונה, נחתם הסכם נישואים ביני לבין נער כבן 15 ממשפחה יהודית מבוססת מהכפר מָצָ’ה, כחמש שעות הליכה מהכפר שלנו, קרוב יחסית. אני זוכרת שכאשר הגיע מועד החתונה, שרתה אווירת חג על כל הכפר. היה נהוג לחגוג את החתונה במשך שבעה ימים: יומיים חגיגות בבית הכלה, ולאחר מכן היה על הכלה להיפרד מהמשפחה והחברים, ולרכוב עם החתן לביתו להמשך החגיגות. זאת הייתה תקופת האביב, והפריחה קישטה את השדות. כל אחיי הנשואים הגיעו, נושאים עמם כל טוב. קיבלתי תכשיטים ושמלה לבנה חדשה נתפרה במיוחד עבורי. התלהבתי ממש כמו כל ילדה קטנה שעורכים לכבודה חגיגה.

בדיעבד, לא ממש הבנתי לקראת מה אני הולכת ומה המשמעות של החתונה. כולם חזרו ואמרו שזה היום שלי ושאני מבורכת, וכמובן שאהבתי את הרעיון. רק בתום החגיגות בכפר שלנו, כשהעלו אותי על הסוס בדרך לביתו של בעלי, הרגשתי מוזר ולא נעים. כשהגענו לכפר שלו, מצ’ה, קיבלו אותנו שם במנגינות ושירה גדולה, אבל לא הכרתי אף אחד. כל הפרצופים מסביב נעצו בי מבטים ואני רציתי לברוח.

לפי ההסכם היה עליי לחיות בבית הורי בעלי כבת נוספת שלהם, עד שאקבל מחזור. רק אז היינו עתידים לעבור לחיות יחד בבקתה שהם יבנו במיוחד בשבילנו. המשפחה החדשה הייתה אדיבה אליי ומאוד סובלנית, אך אני לא הצלחתי להפסיק להתגעגע הביתה, לאימא ולוודו הקטן. ביום השביעי והאחרון לחתונה ברחתי הביתה לברוווקס. אימא שלי כעסה עליי מאוד, מעולם לא ראיתי אותה כל כך מתוסכלת. היא אמרה לי שאני פוגעת בכבוד של המשפחה וכעבור יומיים החזירה אותי שוב למצ’ה. אימא היא אשת שיחה סוחפת ובעלת יכולות שיווקיות מצוינות, לכן נסלח לי והתקבלתי שוב לבית החתן.

אבל לא הצלחתי להתרגל לחיי החדשים. התחלתי למעט באכילה עד שהקיבה שלי הייתה כל כך קטנה, שלא הצליחה לעכל את המעט שאכלתי. המשכתי לברוח שוב ושוב לבית אימא, ואחרי הפעם הרביעית, המשפחה של החתן כבר ויתרה עליי ובעצה אחת עם אמי הוחלט לבטל את הסכם הנישואים. בגיל תשע כבר הייתי גרושה.

עד גיל 11 המשכתי לחיות בבית אימא יחד עם אחיי, איינאו וווֹדו. אבל גם כשעברו שנים, הרגשתי שאימא לא הפסיקה לכעוס עליי, בשל הבושה שגרמתי לה. בשלב זה, בני משפחתי המורחבת בכפר שמרו עליי מכל משמר. אמי וסבתי הדריכו אותי ממה יש להיזהר בגיל ההתבגרות. היה עליי לשמור על הבתולין שלי בקפדנות רבה. כלה שאינה בתולה – גורלה נחרץ. במיוחד אחרי פרשת הגירושין, היה לי ברור שאני אעדיף למות ולא להמיט על אמי את הבושה שתהיה מנת חלקה אם אהיה מחוללת לפני שאנשא שוב.

סבתא שלי מצד אימא, רוֹמָן (פירושו רימון באמהרית) אִינְבְּרַם, התגוררה עימנו. אהבתי אותה מאוד. היא הייתה גבוהה, ופניה מאירות ובהירות עד כדי שתהיתי איך זה שצבע עורה כל כך שונה מהעור השחרחר שלי. סבתא רומן הייתה ‘שְמַאגְלֶה’, שפירושו ‘משכינת שלום’, בעלת מעמד מיוחד בקהילה. בגלל סבתא וזקני הקהילה בכפר, אני וילדים יהודים בגילי שמרנו את הדת היהודית עד כדי כך שלא היינו מורשים לשחק עם ילדים לא יהודים.

בשבועות שקדמו ליום כיפור, הייתה סבתא מספרת לי על ציפור ששמה אסתראיי, ציפור מיוחדת וגדולה עם כתם כחול על ראשה, שמגיעה אלינו פעם בשנה מישראל הרחוקה. היינו שרים יחדיו פזמון שמילותיו הראשונות היו: ‘אַסְתֵרַאיי, אסתראיי, מתי גם אנחנו נזכה להגיע לישראל?’

המבוגרים בכפר תמיד חלמו על ירושלים ודיברו עליה. הם סיפרו על ארץ שבה כולם יהודים, כמונו. ארץ קסומה, בה אפשר לשתות חלב מבלי לגדל פרה, ללקק דבש מבלי שתהיה כוורת. אני הייתי סקרנית לראות את הארץ הזאת, אבל אצל סבתא רומן האדוקה, הכיסופים והחלומות על העלייה לירושלים היו מאוד עזים. היא הייתה מספרת סיפורים על ירושלים שעברו מדור לדור במשפחה המורחבת, וכמו כולם, האמינה שנגיע לישראל מכיוון מערב – דרך סודן.

זיכרונות שבת תמיד קשורים אצלי לסבתא רומן. לפני כניסת שבת היא הייתה בודקת ששלושת הגחלים, שאיתם היינו מבעירים אש לבישולים בשאר ימות השבוע, כבר קרים. אז הייתה הולכת למעיין שרק היא הכירה, טובלת שלוש פעמים וחוזרת לקבל את פני השבת. עבורה, השבת הייתה קדושה יותר מכול דבר. היא הייתה אוסרת אפילו על מעיכת כינים או לבישת חגורה, היא הקפידה ללבוש בגד רופף ‘שאינו מכביד על גוף’, לדבריה. תמיד הרגשתי שהחמצתי אותה, כי כשכבר גדלתי והיא התחילה לדבר איתי כמו עם ילדה גדולה, סבתא רומן נפטרה.