מי משפיע על האושר בחיינו? במילה אחת: אנחנו. אנחנו צריכים להחליט להיות מאושרים. היום אני יכול להגיד בגאווה שאני מוקיר […]
הקדמה
קוראים לי רועי מרציאנו, נכון להיום אני בן 36 וחצי. הספר נולד כדי להעביר את הבשורה שלדעתי גיליתי. אין פה אינטרס כלכלי כלל וכלל אלא עזרה לזולת גרידא. הכתיבה נולדה עקב חוויות אישיות שעברתי וסבלתי מהן עד לפני כחודשיים. למותר לציין שאינכם חייבים לקחת את מה שאתם הולכים לקרוא. לא אומר לכם חלילה מה לעשות ואני לא מתיימר לדעת מה טוב עבורכם, אני רק משתף אתכם בחוויות שלי. אם זה מתחבר אליכם המשיכו לקרוא, ואם לא – אין טעם להמשיך לקרוא.
חלקכם בטוח תוהים למה לעזאזל בן אדם פרטי משקיע סכום לא מבוטל של כסף על חשבונו כדי להוציא לאור את ספרו. הרי זה לא הגיוני שאין פה אינטרס כלכלי. אין מתנות בחינם. אין דבר כזה עשייה למען נתינה. אני לא מאשים אתכם כלל וכלל. עד לפני כחודשיים האמנתי בדיוק כמוכם. אנחנו מתוכנתים מילדות שכל מעשה שנעשה מונע על ידי אינטרס מובהק (ואולי מוסתר) של עושה המעשה. איני מצפה שתאמינו, ובטח לא כעת. זה בסדר. אין כעס. אם תרצו תאמינו ואם לא – לא. החלטה שלכם בלבד. אגב, אם אינכם מאמינים ואתם רוצים לסגור את הספר ולהעיפו לפח האשפה הקרוב ביותר – עשו זאת. לא אתבאס אם אראה ערמה של ספרים בפח. מספיק שאעזור לאדם אחד בלבד לצאת ממשבר אישי כלשהו ולשפר את חייו אפילו במקצת. כמו שנאמר: "המציל נפש אחת הציל עולם ומלואו." לא מעניין אותי כהוא זה להרוויח שקל אחד עבור העשייה.
אני בשום פנים ואופן לא מרגיש מעל אף אחד ביקום. כל האנשים שווים בערכם עבורי ללא קשר למעמד/כסף/לסטטוס המשפחתי שלהם וכדומה. בן אדם הוא בן אדם, נקודה. אם כל אדם יסתכל על אדם אחר בגובה העיניים ולא יתנשא מעליו המצב בעולם יהיה הרבה יותר טוב (בלשון המעטה). ומה אני יכול להשפיע על העולם? בטוח שהשאלה הזאת עברה בראשכם. כל אחד יכול להשפיע בסביבה האישית שלו ואז "להעביר את זה הלאה". ברור שאיני יכול להשפיע על איכר זקן ללא שיניים בכפר נידח באינדונזיה לא לזרוק, נניח, שקיות נייר מפלסטיק לנהר בכפרו. אני רק מאמין שאם כל אחד בכל מקום בעולם יעשה את המוטל עליו מבחינה ערכית, מוסרית, אקולוגית וכיוצא בזה, אז העולם שאנו חיים בו יהיה טוב יותר לכולנו. תחשבו, נניח, באופן היפותטי כמובן, שכל האנשים בעולם היו דואגים לסביבתם הקרובה. אם נרחיק לכת לשנייה אחת עם המחשבה (מותר לדמיין עתיד "ורוד" גם אם הוא לא ממש ישים, זה בסדר) הכדור שאנו חיים בו היה על גבול השלמות. נקי, מסודר, ללא אשפה, ללא זיהום, עם מים נקיים וכדומה. זאת רק דוגמה אחת מיני רבות. הכול אפשרי. הכול נתון להחלטה שלנו בלבד. אינדיבידואל איננו יכול להשפיע לבדו על העולם. לא אלאה אתכם עוד. מוכנים? מי שעדיין לא התייאש – בואו נצא לדרך. לא לפחד. אתם נמצאים ביחד עם האדם החזק ביותר עלי אדמות שמלווה אתכם – אתם עצמכם. כולכם טובים ואיכותיים בדיוק כמו שאתם.
עכשיו רובכם מגיבים בצורה הבאה: או שאתם בשוק ממה שקראתם או שפשוט סגרתם את הספר כי איננו קרוב כלל וכלל למציאות או לתחושות ולמחשבות שלכם. אם מדובר באפשרות השנייה, אתם לא תקראו את הדברים שאני כותב ברגע זה. אם מדובר באפשרות הראשונה, אתם בטוח אומרים לעצמכם: "איזה שטויות. איך הומלס שחי ברחוב או אדם סובל ממחלה קשה, וכהנה וכהנה, יכול להחליט להיות מאושר?" ועוד שאלות בסגנון, "מי שמך לקבוע מה עליי לעשות?" אז אבהיר ואחדד – אני לא קובע כלום ולא רוצה כלום. אני רק רוצה לשתף אתכם בקורות חיי. תרצו, תיקחו. לא תרצו, לא תיקחו. ההחלטה היא רק שלכם.
אינני רופא ואינני מתיימר לרפא אף אחד מכם. אז איך אני אומר שאושר זו החלטה? פשוט – אתם יכולים לשלוט במצבים שמתרחשים בחייכם ולבחור איך להכיל אותם. אדם נכה הוא נכה רק אם הוא מרגיש ככה. קיימים אנשים בעולם עם מגבלות רפואיות ותמיד יעבור לנו בראש "איזה מסכן" ונביט בהם בעיניים עצובות. המחשבה של כולנו מקובעת בצורה לא נכונה ואפשר לאמן אותה לחשוב אחרת. כמו שבחדר כושר אדם עובד על שריריו ומתאמן, גם את המחשבה/תודעה שלנו אפשר לאמן וללמד. אל תטעו לרגע – עד לפני כחודשיים "אופטימיות" הייתה מילה גסה עבורי. לא הייתה בי אמונה שמשהו יכול להשתנות. ראיתי את העולם בצורה מאוד מוגבלת. התבודדתי. לא יצאתי מהבית למעלה משנתיים. חייתי על בירות וסיגריות. לא יכולתי לדבר עם אף אחד. לא רציתי לראות אף אחד. העברתי חודשים ללא מקלחת, ללא יכולת לבצע שום פעולה פשוטה שאדם נורמטיבי מבצע. לנעול נעליים היה ממש טרחה פיזית ונפשית שגרמה להזעה מוגברת, נשימות כבדות ופחד אמיתי לצאת מהבית. ניהלתי בזמנו 40–50 עובדים מדהימים שאני מקווה שהייתי יותר מבוס עבורם. בערב פרידה מהם פשוט לא הצלחתי לקום מהמיטה. אני בטוח שהם חשבו שאני כבר לא אוהב אותם ואפילו לא בא להיפרד כמו שצריך אחרי שנתיים של חוויות, צחוקים וזיכרונות. בכיתי בכל לילה. כאבתי כאב פיזי שלא הרפה, כאב בלתי נסבל. סבלתי מכאב באזור החזה. במחקרים רפואיים מתוארים כאבים באיברים שונים בגוף (אגב, כאבים אמיתיים ולא מדומים) של סובלים (מתמודדים) מדיכאון. פתאום הבנתי מדוע יש אנשים שנהנים מחיתוך היד או הרגל. הם לא באמת נהנים. הם פשוט רוצים להרגיש כאב אחר שירפה, ייגמד, ישכיח ואפילו במעט את כאב הדיכאון. היו לי מחשבות אובדניות בכל לילה ורצון אמיתי למות. התחננתי לאלוהים שלא יעיר אותי בבוקר, פשוטו כמשמעו. הגעתי למסקנה שאם לא אהיה פה ייטב לכולם. באמת האמנתי בזה. הבנתי למה אנשים מתאבדים. חיצונית אנשים יכולים לקנא באנשים מסוימים – לכאורה יש להם הכול. כסף, משפחה, חברים. אין סיבה שהם יהיו עצובים. לא תמיד זה עובד. אני בטוח שמהצד נראיתי "מסודר", ובאמת חשבתי שאני מאושר. היו לי כסף, מעמד, סטטוס, בית גדול, סוסים בחצר, חברים, מערכות יחסים. כל מה שצריך כדי להיות מאושר. ככה גם אני האמנתי. אבל כשהבנתי שאני לא מאושר, אמרתי לעצמי, "אני אהיה מאושר כשיהיה לי בית גדול יותר," ואכן הרגשת האושר עלתה אבל החזיקה מעמד מעט זמן. "אני אהיה מאושר כשיהיה לי רכב יותר יפה," ושוב הרגשת האושר עלתה לזמן קצר. כאשר תולים את חיינו בדברים חומריים או הישגים, האושר לא מחזיק הרבה זמן מעמד. אושר אמיתי אינו תלוי בשום דבר חומרי אלא בהחלטה להיות מאושר בכל מצב ובכל סיטואציה.
שוב חלקכם ודאי אומרים "אתה מדבר שטויות." זכותכם. אני לא מנסה לשכנע אף אחד בצדקת דרכי. עבורי זה עובד. יש אנשים שאומרים "אין אושר אמיתי. אושר הוא רגעי." לא סתם רשום בחוקת ארצות הברית כי לכל אזרח יש את הזכות לרדוף אחרי האושר. זאת אומרת, אושר אמיתי זה לא דבר שאפשר באמת להשיג, אלא רק דבר שאפשר לרדוף אחריו. אמונתי שונה ואני כן מאמין באושר אמיתי ומוחלט ללא תלות בשום דבר חיצוני. מטפלים בשיטות NLP, דמיון מודרך ודומיהם יגידו אחרת. אין פה נכון ולא נכון. אין פה השוואה. כל אחד והדרך שעושה לו הכי טוב.
אין עדיין תגובות