ללא גבולות: שלך לנצח כרך אחד

לחיות את החיים ערה בתוך חלום

בלי פשרות, לנתק את עצמה מלדאוב

ומהלב המיותם שמזמן שכח כיצד לפעום

לחלום בהקיץ ולאהוב

נשמתה אמרה נואש מלאסוף את הרסיסים

שהתפזרו על ידי רוחות אבל סוערים

אז במקום לחיות באפלה כואבת

היא צבעה את חייה בגוונים של אפור ומועקה בלתי מתפשרת

את הקשת היא השאירה לחולמים האמיתיים

לאלה שליבם נותר שלם ללא צלקות וחללים

הקדמה

הווה, 2019

עד לפני זמן קצר, אם מישהו היה שואל את איריס מה שלומה, היא הייתה עונה שהיא מאושרת. ומדוע לא? במיוחד בתקופה האחרונה החיים שוב הטיבו איתה. יש לה משפחה יפה, ילדים מקסימים, בן זוג אוהב, יואב, והחנות שגשגה ופרחה. מה צריך יותר, נכון?

אך עמוק בתוך עצמה, עמוק בתוך בִטנה, תמיד רבצה בה מעין מועקה, מעין חוסר נוחות וכאב עמום, שגרמו לה למעין מתח פנימי. היא ניסתה להתעלם מהם, כי מה תועיל הנבירה הזו בתוך מעיה ובנבכי נשמתה? מה תיתן לה השהייה בין אותם זיכרונות של אותם ימים, שבהם העזה לשאוף ולטעום את החיים המהירים שמילאו אותה בהתרגשות וחיוניות, בימים שבהם הרגישה מלכת העולם החיה באגדה רומנטית, וחשבה שהיא מחזיקה את מושכות החיים בשתי ידיה. בתקופה שבה בכל צעד ושעל היא ראתה קסם, והעולם נגלה אליה בכל הדרו ויופיו, סבב סביבה ופתח אליה את שעריו לסודותיו ורזיו, עד שחייה נמלאו ברבדים של עומק וגוונים אשר סבבו אותה וגרמו לה להיפתח אליו, וככל שנפתחה אליו כך הוא נפתח אליה, וילון אחר וילון, קשר אחר קשר, אשר נעתר ונפרם כדי לדעת ולהבין. בתוך כל זה עמדה האהבה שעליה חלמה כל חייה אך לא האמינה שתיגע בה. אהבה מדהימה שעל כנפיה היא רכבה והביאה את לבה לנסוק למרומים ואותה לרחף בין עננים, והיא למדה גם את רזיה ואת כל פניה בתשוקה, ויחד איתה היא למדה את אותו כאב מתוק של ערגה וצורך להרגיש ולדעת, ולהיות קרובה ומחוברת לאותו אחד שהפך למרכזה, לנקודה שסביבה עולמה סבב.

אלה היו השנים הכי קסומות בחייה, ובהן היא חיה באהבה שקוראים בדרך כלל בספרים. אהבה אשר תחילתה לא נרקמה על האדמה אלא בתוך אותו ערפל של מסתורין, שבו מערכת של תדרים שהתחברו בצומת דרכים אפשרה לשתי נשמות לחוות את הצורך להתאחד ולהפוך לאחד במשך גלגולים רבים.

האהבה הזו הטריפה את כל חושיה ונטפה מכל נים בגופה. היא בערה בתוכה לעתים עד כאב בכל גופה, ובמיוחד בימים שבהם היא הפכה קשה ומייסרת, ודרשה שתקריב את כל פחדיה ואת כל האינסטינקטים שלה לברוח, כדי שתוכל להגיע לקצה – ואז היא דרשה ממנה צעד נוסף – לקפוץ.

ואז הפכה האהבה לחסד מפכה חיים שגרם לה לצמוח ולחוש בלתי מנוצחת. היא זכרה את החיוך התמידי על פניה, את החיים בתוך חלום וכיצד הרגישה כל כך מבורכת ובלתי מנוצחת כשהסתחררה יחד איתו ורקדה עד שחייה הפכו לחייו וחייו לחייה, ומי עוצר חיים שכאלה של ישות ענקית שירדה אל האדמה, של אל שבחר להתגלם בתוך גופו של אדם ולחוות איתה, עם בת התמותה, את יופייה של אהבה.

הוא הפך לאלוהים שלה עם גופו המדהים ונשמתו היפהפייה, לאדוניס, אל התשוקה והיופי, מאהבה של אפרודיטה, אך שלא כמו אפרודיטה שקשרה אותו אליה בחגורה של זהב, היא קשרה אותו אליה בעבותות של אהבה, וכמוה גם הוא אהב אותה ללא תנאים ומילא כל צורך שלה.

אבירם, הגביע של מעוז נפשה, תמיד דאג לה, ומהרגע שהכירה אותו נראה היה שהיא עלתה על רכבת הרים ולא ירדה. הוא לא היה צריך להתאמץ כדי לתת לה להרגיש שהוא נותן לה את הירח. הוא היה הירח והכוכבים, הוא היה גן העדן וגם הנחש. אלוף הפיתוי והלחישות. מילה קטנה אחת שלו, נגיעה קטנטנה, והיא הייתה נמסה לשלולית לרגליו. המאסטר של ליבה, אשר אילף את גופה להיפתח אליו ולהאמין בו, לגרום לו לרטוט אפילו רק כשנשם לעברה. כשהבל פיו היה נוגע בצווארה ליבה היה מאיץ בהתרגשות וטס כאילו נבעט על ידי סוס דוהר. גופה היה כל כך מכוונן אליו עד שהיה חש אותו ממרחק עוד לפני שנכנס הביתה. הצורך שלה אליו הלך וגבר מדי יום. לבבותיהם פעמו בקצב אחיד, מסונכרנים זה לזה. הם היו אחד. היא העריצה את האדמה שעליה דרך בדיוק כפי שהוא סגד לה ולימד אותה עד כמה הוא אוהב במילים, בפיו, ואם זה לא הספיק לה אז בידיו שנעו על גופה ובתוכה, בשפתיו החמימות והמוצקות שיצרו בה שבילים של אש, בלשונו שהחליקה על עורה ועל כל איבר ואיבר בגופה, עד שהייתה מגיעה לשיא ונופלת. ואז היה מתחיל הכול מהתחלה. איתו היא הרגישה מלכה.

שלא כמו עכשיו, לא היה יום אחד אפור בחייה היא חיה בתוך רבדים של צבעים וגוונים שמילאו את עולמה כמו יריד צבעוני, ופשוט ריחפה. הוא לא חסך ממנה דבר, לא היה סוף למתנות שהוא נהג לתת לה. לא תמיד היו אלה מתנות יקרות ערך, הן יכלו להיות קטנטנות אך מאוד אישיות ורגשיות, מילים כתובות בכרטיס ברכה, או סתם משהו שאיכשהו הזכיר לו אותה. 'לא שאי פעם יצאת מהראש שלי,' הוא לחש באוזנה והיא הייתה מתאהבת בו מחדש. והיא באמת לא נזקקה לדבר, כי הוא היה המתנה היחידה שאליה נזקקה, המתנה שלה מהחיים, והוא השתדל להעניק לה את עצמו בכל יום.

עשר שנים לא ידעה מה זה עצב, עשר שנים פעם ליבם יחד בקצב, עשר שנים הם פעמו אחד בתוך השני כישות אחת, עד שהגיעה הפעימה שהפכה הכול לחושך.

ומאז היא חיה בתוך בועה שקופה של שקט שיצרה על אותם שרידי כאב שהפכו חלק מחייה, תוך דאגה שדבר לא יזעזע או יחדור אותה. אחרי רעידת האדמה הנוראה שטלטלה את חייה ואת חיי ילדיה, כל תנועה סיסמוגרפית הלחיצה אותה. היא כבר לא חיפשה ריגושים או רדפה אחר חלומות. פעילות מסוג זה הביאה אותה לשקוע לתוך זיכרונות שרצתה לשכוח. יום אחר יום היא צמצמה את עצמה עד שהפכה ממלכה לעכברה קטנה, אשר העדיפה לצוף בחדגוניות על מי מנוחות בתוך מסגרת של פשרות וויתורים, ולחיות את חייה ברוטינה יום יומית של קימה בבוקר, טיפול בילדים, הכנות לגן ולבית ספר ומשם לעבודה בחנותהּ המקסימה, אשר הפכה למרכזה ומילאה אותה בביטחון ובהבטחה שהחיים ימשיכו להיות כפי שהם – בסדר, לא מצוין או גרוע, אלא בסדר. חיים ממוצעים לאישה ממוצעת בתוך נוף רדום, כשילדיה היו כל הצבעוניות שלהם הזדקקה.

אז כן, פעם היא ידעה מה זה לשאוף ליותר מכך, ואפילו טעמה את החיים המהירים, המלאים בהתרגשות ובאהבה מדהימה שהביאה את ליבה לנסוק למרומים ולרחף בין עננים. היא הייתה מלכת העולם אבל החיים עצרו, והיא נפלה מפסגת החיים אל תוך הביבים, והנפילה הייתה כל כך אכזרית, עד שהייתה צריכה לגרד את עצמה מתוך האדמה הקשה ולאסוף תא אחר תא כדי להמשיך לחיות. ללא חלומות, התרגשות או שמחות, ובעיקר ללא אהבה, בתוך קו הצל של החיים שהפכו שקטים, כמעט בלתי מורגשים. ליבה כבר שכח כיצד לקפוץ ולהתהפך מהתרגשות, או לטפס אל גרונה ולחנוק אותה בדמעות של עצב או שמחה. שנים שהיא לא הזילה דמעה, היא הייתה יבשה כמו אדמה חרוכה, שבורה וסדוקה. לא נותרה בה טיפת נוזל להגיר עבור אף אחד.