ההצלחה קראה לו, והוא ידע שהיא תהיה בכיסו אם רק יעשה את הצעדים הנכונים. וכך, כשהיה בן שלושים ואחת, העתיק […]
1
סתיו, 1936
טריפולי, לוב
השעה הייתה חמישה לחמש בבוקר. בחדר שררה חשכה. קולותיהם של סוחרי השוק המביאים סחורה טרייה לצד קולות המואזין נשמעו מחוץ לבית כבשגרה.
נשימותיו השטחיות של אלדו העידו על כך ששנתו קלה מאוד. הוא התעורר מדי פעם במהלך הלילה ובדק את התקדמות השעה.
יום זה היה חשוב מאוד עבורו. היום, בהיותו בן שלושים ואחת, הוא עתיד לשוב לצרפת לאחר שלוש-עשרה שנים שבהן לימד צרפתית בבית הספר הצרפתי שבטריפולי. בפריז עתיד אלדו לעזור לדודיו גבריאל וויקטור בניהול מפעל הבדים שלהם.
אלדו נולד בטריפולי שבלוב, וכשהיה בן ארבע-עשרה נשלח על ידי אביו ללמוד את לימודי התיכון בפריז.
נתן, אביו של אלדו, מנהל בית הספר הצרפתי בטריפולי, דאג שכל ילדיו יקבלו חינוך טוב משל האחרים, ולפיכך החל במסורת של שליחת ילדיו ללימודים בצרפת. אלדו היה החלוץ מבין האחים, למרות שלא היה הבכור. סוזן, הבכורה מבין ילדיו של נתן, הייתה בת שש-עשרה כאשר הסתיימה מלחמת העולם הראשונה, ובגיל זה היה כבר מאוחר עבורה להתחיל ללמוד לימודים איכותיים בצרפת.
השנייה במניין האחים שנשלחה ללמוד בצרפת הייתה מוניק. מוניק הייתה צעירה מאלדו בשנתיים ונשלחה לפנימייה יוקרתית בפריז. מפאת מחיר הפנימייה הגבוה, היו מתקבלים לפנימייה זו רק ילדי משפחות עשירות ומשפחות אצולה.
את תוכניות העתיד של נתן הרסה טרגדיה משפחתית. חברתה הטובה של מוניק בפנימייה הייתה ילדה ממשפחת אצולה ממונקו. יש אומרים שהייתה נסיכה ממונקו. אותה חברה נהגה לחלק את שמלותיה היוקרתיות לחברותיה, כדי שייהנו ממראה נסיכותי ליום אחד. נוהג זה הסתבר בדיעבד כקטלני. אחת מחברותיה שמדדו את השמלות, הייתה חולה בשחפת. שמלה זו עברה בין הבנות והדביקה את מוניק במחלה. לאחר זמן לא ארוך נכנע גופה של מוניק למחלת השחפת והיא הלכה לעולמה. אלדו היה אז בפריז, אך לא יכול היה לעשות דבר, ולאחר תקופת האבל החליטו אמו ואביו של אלדו להפסיק את משלוח הילדים ללימודים בצרפת. אלדו נשאר לסיים את לימודיו, ולאחר ארבע שנות לימוד, חזר הביתה לטריפולי.
מחוגי השעון התייצבו על השעה חמש. רעש מחריש אוזניים של צלצולי שעון נשמע בחדר. אלדו התעורר מיד וטפח על ראשו של השעון על מנת להפסיקו. לאחר מתיחת איבריו במיטה, התיישב אלדו והביט מסביב בחדר החשוך. חיוך קל עלה על שפתיו כשהבין שהגיע הבוקר המיוחל.
אור הבוקר החל אט-אט לעלות. אלדו הביט במראה ושטף את פניו.
שלא כמנהגו, ויתר אלדו על שתיית הקפה ויצא מפתח הבית לסיבוב קצר של בוקר. היה בו רצון עז לנצל את השעות שנותרו לו, כדי להיפרד מהעיר שכה אהב.
הוא פסע לאורך הרחוב הראשי לכיוון הנמל. בעונה זו מזג האוויר היה נוח. סביבו רחשו הקולות שבקעו מכיוון השוק המתעורר לחיים. הוא הביט בדייגים המרוקנים את הדגה שדגו בלילה לתוך מריצות גדולות ומסיעים אותן במהירות לכיוון השוק.
בהגיעו לנמל הביט במי המפרץ שעלו וירדו ללא הרף. הים בעונת הסתיו לא היה שקט. ריחות מעורבים של דלק אוניות ושמן סיכה עלו באפו. הבזקי זיכרון החלו לצוץ במוחו של אלדו. הוא זכר את עצמו לפני שלוש-עשרה שנה בשעות הצהריים המאוחרות. באותו יום יצא מפתח האונייה תוהה ומבולבל והחל ללכת לעמדת הביקורת של הדרכונים. היה זה יום חם במיוחד. ההליכה מהנמל לבית הוריו לא הייתה קלה. בידו אחז במזוודה כבדה. על חולצתו החלו להתגלות כתמי זיעה. הוא פסע במהירות לאורך הרחוב המוביל לבית. סוחרי החנויות שלאורך הרחוב ישבו בפתחיהן במטרה לזכות במעט רוח מכיוון הים.
רוח קרירה החלה לנשוב מכיוון הים וקטעה את מחשבותיו. אלדו שאף את אוויר הים מלוא ריאותיו וחייך לנוכח הזיכרון מאותה תקופה.
הוא המשיך בדרכו, עזב את הנמל והחל לצעוד לכיוון צדו המערבי של הנמל. הרוח מכיוון הים התגברה. רעש גלי הים הגבוהים הגיע לאוזניו. קצף הגלים נראה במרחק רב מהחוף.
לאחר שהתרחק מהנמל הגיע לקבוצת סלעים שחדרה למי הים כלשון של יבשה. הוא הביט בים ונזכר כיצד יום לאחר שובו, אז לפי שלוש-עשרה שנים, הלך לדוג עם אחיו הקטן לאון. חיוכו התעורר שוב.
לאון היה צעיר מאלדו בשלוש-עשרה שנים. עד הולדתה של אסתר אחותם הקטנה, התייחסו אליו האחיות כאל בן זקונים ופינקוהו. אך עם הולדתה של אסתר חש לאון כי תפקידו כבן זקונים הסתיים ועבר לאחותו, ולפיכך לאורך כל השנים חש קנאה עזה באחותו, ולא פעם היו פורצות מריבות קולניות שלעתים כללו גם הרמת יד כלפי אסתר.
אלדו הביט בהנאה בענני הסתיו שכיסו את השמיים וצעד בחזרה לכיוון ביתו.
ליד ביתו שכן בית הספר שבו לימד. עד סוף שנת הלימודים האחרונה היה מלמד שם צרפתית. בעוד כשעה יחלו הלימודים. הוא עמד מול פתח בית הספר והביט בשער הכניסה, וּלאחר שהייה קלה מולו החיש צעדיו אל ביתו.
אלדו בדק את תכולת מזוודתו ונעל אותה. הוא הביט סביב ושאף אוויר מלוא ריאותיו. היה לו צורך רב לבלוע הכול לפני שהוא עוזב.
הוא קם ממקומו ונדד בפעם האחרונה בין חדרי הבית כדי לוודא שלא שכח דבר מה חשוב. בדרכו החוצה נשק למזוזה ונעל את הדלת.
מוחו היה טרוד ללא הרף בין מחשבות על עתידו בצרפת לבין התקפי הנוסטלגיה שפקדו אותו. לפתע חש געגוע לאביו שהלך לעולמו בפתאומיות. זיכרונות מאותו יום נורא שבו אביו חש ברע עלו בדמיונו. בני המשפחה המתינו בחרדה בזמן שהרופא בדק את אביו. זמן קצר לאחר מכן הוא קבע את מותו. עד כמה יכול היה אביו להיות גאה בו על החלטתו לעשות את עתידו בצרפת, הרהר.
את הדרך הקצרה בין ביתו לביתה של אמו עשה כשהמזוודה בידו. מחוץ לבית נשמע קולו של הגרמופון מנגן מוזיקה קלסית. זו הייתה אהובה ביותר על אמו וליוותה את בני המשפחה בהשכמת הבוקר.
אמיליה, אמו של אלדו, הייתה אישה אצילית. בינה לבין בעלה נתן הפרידו שלושים שנה. עובדה זו לא מנעה מהם להביא לעולם שבעה ילדים, והקטנה מביניהם, אסתר, נולדה כאשר אלדו היה בין תשע-עשרה.
"שלום לכולם. הגעתי," קרא בקול כשפתח את דלת הכניסה.
"הנה אלדו הגיע," קראה אמו וניגשה לנשק אותו. "בוא, היכנס. כולם מחכים לך."
בבית אמו המתינו לו אחיותיו ואחיו. כולם הגיעו להיפרד ממנו. לידיה קמה במהירות לנשקו. יומיים לפני כן היא נישאה לבחיר לִבה משה חלפון שאותו הכירה במקרה, כאשר מעד ברחוב הסמוך לביתם. לידיה חשה מיד לעזור לו ולחבוש את פצעיו. באותה התקופה משה היה נשוי.
לידיה, שהייתה מוטרדת מכך שהזמן עובר ועדיין לא מצאה את בחיר לִבה, פנתה בצר לה למגדת עתידות, וזו ניבאה לה שתינשא לאותו משה חלפון שהתאלמן זמן קצר לאחר שפגש בה.
חתונתה הלא צפויה של לידיה שיבשה במקצת את תוכניותיו של אלדו, והוא נאלץ לדחות את נסיעתו למועד מאוחר יותר. כפיצוי על חוסר הסבלנות שהפגין נשא אלדו ברכה מרגשת בפני כל המוזמנים.
"תודה על מה שעשית בחתונה, אח יקר שלי."
אלדו חייך חיוך רחב וחיבק אותה. "אני אוהב אותך, אחותי." חיוך גדול קישט את פניו.
לצד לידיה ואלדו נעמדו טינה ובעלה הטרי דוד. טינה הקטנה מלידיה בשלוש שנים נישאה שלושה חודשים לפניה, דבר שגרם לקנאה רבה מצד לידיה.
אלדו פנה לכיוונה של טינה וחיבק אותה, ומיד לאחר מכן התפנה לבעלה שעמד בשקט לצדה, ולחץ בחוזקה את ידו. "שמור על אחותי, חבר יקר." בעלה של טינה הניח את כף ידו על לוח לבו והנהן. "אל דאגה, אשמור עליה," אמר חרש.
סוזן הבכורה קמה בכבדות ממקומה והלכה לקראתו. אלדו הביט בבטנה ההריונית וחייך. לצדה עמדו שני ילדיה הקטנים, נינה ונתן. "בעזרת השם, כשייוולד התינוק, ספרי לו עליי," ביקש וחיבק את אחותו הגדולה.
את בתה הראשונה, לינה, ילדה סוזן כחודש לאחר שאלדו חזר לטריפולי לאחר לימודיו. מאז הביאה לעולם עוד ארבעה ילדים.
בעלה של סוזן, אלפונסו, היה שייך למשפחה עשירה בטריפולי המחזיקה במפעל משקאות גדול באפריקה. יחד עם אחיו הקטן הוא ניהל את המפעל ביד רמה.
אלדו הביט באחותו הקטנה אסתר. לאחר שלינה, בתה של סוזן הבכורה, נולדה, בישרה אמו למשפחה שהיא בהיריון. חצי שנה לאחר מכן נולדה אסתר.
הוא ניגש לאחותו וחיבק אותה. אסתר בכתה קלות, והוא נשק ללחייה ברוך, "אני לא נעלם, אני עוד אחזור," ניסה להרגיע את לבה, "וחוץ מזה, את מוזמנת תמיד לבקר," אמר ונישק לשערה.
זמנו דחק, אך הוא היה חייב להיפרד מאחיו הקטן לאון. לאון ניגש אליו מחייך, "זוכר שהבטחת לי שתיקח אותי לצרפת?"
"בטח שאני זוכר ואני עוד אקיים," אמר נחרצות.
כאמור, מאז לידתה של אסתר החל לאון להרגיש חוסר נוחות מכך שעיני המשפחה עברו ממנו לאסתר, ולא אחת היה נכנס להתקף זעם. את הנחמה היה מוצא אצל אחיו הגדול אלדו.
"שמור על עצמך. תשלים עם אסתר. אתם אחים," הוסיף והביט ארוכות בתוך עיניו של אחיו הצעיר. לאון הנהן ראש למצוות אחיו הגדול.
אלדו חיבק את אחיו ארוכות וניגש לנשק את אמו. היא מזגה לו קפה שחור ופרסה פרוסת עוגה.
"זהו. מוכן?"
"כן. אני מתרגש," אמר ולגם מהקפה.
"כן רואים," ציינה אמיליה וניסתה לגרש ממוחה שדי דאגה. "הכנתי לך משהו לדרך. לא בטוח שיהיה לך אוכל כשר באונייה."
"רק לא יותר מדי. קצת קשה לאכול כשהים לא רגוע."
אמו נתנה לו שקית נייר ובה כריכים ושקית נוספת ובה פירות.
"בוא איתי רגע לחדר, אני רוצה להגיד לך משהו," ביקשה אמיליה בעודה מרמזת לו בכף ידה שיבוא.
בחדר היא נעמדה ליד הארון ושלפה משם מעטפה גדולה למדי.
"זה בשבילך, שתוכל להתחיל את החיים ברגל ימין."
"מה זה?"
"מעט כסף. זה יעזור לך להתחיל את דרכך בצרפת," חייכה בעיניה הקורנות.
"מה? אני לא רוצה שיחסר לך."
"אל תדאג," אמרה ונשקה לו בלחי. "שמור את זה במזוודה, שלא יאבד."
אלדו חש מחנק. לפתע החל להצטער על אותם ויכוחים קולניים עם אמו שהניאה אותו שוב ושוב מהחלטתו לעזוב את הבית. היה לו ברור שהפחד שלה נבע מדאגה אמתית, למרות שבזמן הוויכוח לא חש כל אמפתיה לחששותיה של אמו.
הוא חיבק בחוזקה את אמו. "באמת לא היית צריכה. אבל תודה, זה יעזור לי."
הוא מסר לידי אמו את מפתח הבית שבו גר וחזר עמה לסלון.
הגיע הזמן להיפרד. אלדו ביקש שלא ילוו אותו כיוון שהוא שונא פרדות. הוא ניגש שוב לכל אחד ואחת ונשק להם לשלום. אחיותיו החלו לבכות חרישית. אמיליה ניגשה ואחזה בידו. "בוא. קשה להן." היא ליוותה אותו לפתח הבית, "שמור על עצמך. אל תעשה שטויות," ציוותה כפי שרק אמהות יכולות.
אלדו נישק אותה ארוכות. תחושת המחנק בגרון לא אפשרה לו להוציא מילה, ולאחר מכן החל ללכת תוך כדי הנפת יד לשלום, הסתובב והמשיך בדרכו – בידיו מזוודתו היחידה וצרור שקיות האוכל. "אלדו!" קול רועד מעט נשמע מאחוריו. הוא הסתובב. לאון רץ לעברו כדי לחבקו שוב. "להתראות, אח שלי. אל תשכח אותי," הוא אמר, טומן את פניו בכתפו של זה.
"לא אשכח," התרגש אלדו.
אין עדיין תגובות