1

אניקה

שיקגו

אוגוסט 2001

אני נתקלת בו דווקא ב״דומיניקס״. אני מחפשת בַּמקפיא תותים לשייק של הבוקר, כשלפתע בוקע קול של גבר מימיני. ״אניקה?״ הוא נשמע מהוסס.

אני רואה את פניו מזווית העין. עשר שנים חלפו מאז הפעם האחרונה שהתראינו, ואף שבדרך כלל קשה לי לזהות אנשים מחוץ להקשר, הפעם אין מקום לספק: זה הוא. גופי רוטט כמו טרטור של רכבת מרוחקת, חום מתפשט בגופי, ואני אסירת תודה על האוויר הקר הנפלט מהמקפיא. מתחשק לי לעזוב את התותים ולרוץ אל היציאה הקרובה. אבל מילותיה של טינה מהדהדות בראשי שוב ושוב כמו מנטרה: אל תברחי, קחי אחריות, תהיי נאמנה לעצמך.

אני שואפת במקוטע, והאוויר לא מגיע לריאות. אני פונה לעברו. ״היי, ג’ונתן.״

״זאת באמת את,״ הוא אומר.

אני מחייכת. ״כן.״

שערי, שפעם הגיע עד המותניים והיה פרוע למדי, מוברש ובוהק עכשיו ומגיע לי עד הכתפיים. החולצה המחויטת והמכנסיים הצמודים שונים מאוד מהחצאיות והשמלות שלבשתי בקולג’, והיו בשתי מידות גדולות מדי. אני מניחה שהוא מופתע.

בגיל שלושים ושתיים הוא נראה בדיוק כמו אז: שיער כהה, עיניים כחולות, כתפי שחיין רחבות. הוא לא מחייך אבל גם לא מקמט את המצח. היכולת שלי לפענח הבעות פנים ושאר מסרים לא מילוליים אמנם השתפרה פלאים, אבל לא ברור לי אם הוא כועס או פגוע. יש לו זכות מלאה להיות גם וגם.

אנחנו מתקרבים ומתחבקים, כי אפילו אני יודעת שאחרי תקופה ארוכה כל כך — ואחרי כל מה שעברנו — אנחנו אמורים להתחבק. כשג’ונתן כורך את זרועותיו סביבי, אני מוצפת תחושת ביטחון ונחמה. זה לא השתנה. ריח הכלור שפעם דבק בעורו התחלף בארומה עצית, שלשמחתי הרבה אינה כבדה או משתלטת.

אין לי מושג למה הוא נמצא בשיקגו. חברת פיננסים יוקרתית חטפה את ג’ונתן מאילינוי לניו יורק עוד לפני שהדיו התייבשה על הדיפלומה שלו, ובמקום שניסע יחד, הוא נסע לבדו.

כשאנחנו מתנתקים אני מתחילה לגמגם. ״חשבתי שאתה גר… אתה כאן בענייני עבודה…?״

״עברתי לסניף בשיקגו לפני חמש שנים בערך,״ הוא אומר. אני המומה לגלות שלאורך תקופה ארוכה כל כך כששוטטתי בעיר מגוריי, לא ידעתי שאני עלולה להיתקל בו. כמה פעמים היינו קרובים ולא ידענו? כמה פעמים חיכינו לרמזור באותו מעבר חציה עמוס, או אכלנו באותה מסעדה?

״חזרתי כדי לטפל באמא שלי,״ הוא ממשיך.

פגשתי את אמו פעם אחת וחיבבתי אותה כמעט כאילו היתה אמי. ג’ונתן ללא ספק ירש ממנה את האדיבות שלו. ״תמסור לה ד״ש, בבקשה.״

״היא מתה לפני שנתיים. דמנציה. הרופא אמר שהיא כנראה היתה חולה במשך שנים.״

״היא קראה לי קתרין ולא מצאה את המפתחות שלה,״ אני אומרת, כי יש לי זיכרון מצוין, ופתאום הכול מתבהר.

הוא מגיב בהנהון קל. ״את עובדת בעיר?״ הוא שואל.

אני סוגרת את דלת המקפיא ומתביישת בכך שהשארתי אותה פתוחה עד עכשיו. ״כן, בספריית הרולד וושינגטון.״

תשובתי מעלה חיוך ראשון על פניו. ״נשמע טוב.״

השיחה נעצרת במבוכה. ג’ונתן תמיד היה אחראי לחלקים הקשים בתקשורת בינינו, אבל הפעם הוא לא מקל עליי, והדממה מחרישת אוזניים. ״טוב לפגוש אותך,״ אני פולטת לבסוף. קולי נשמע גבוה מדי. אני מסמיקה ומתחרטת שסגרתי את המקפיא.

״גם אותך.״

כשהוא מסתובב, הכמיהה מכה בי בעוצמה, ורגליי כמעט כושלות תחתיי. אני אוזרת אומץ ואומרת, ״ג’ונתן?״

גבותיו מתרוממות כשהוא מסתובב. ״כן?״

״תרצה להיפגש מתישהו?״ הזיכרונות מציפים אותי, ואני נדרכת. אני אומרת לעצמי שזה לא הוגן כלפיו, שכבר גרמתי די נזק.

הוא מהסס ולבסוף אומר, ״בטח, אניקה.״ הוא מוציא עט מהכיס הפנימי של הז’קט, לוקח את רשימת הקניות מידי ומשרבט את מספר הטלפון שלו מאחור.

״אני אתקשר אליך. בקרוב,״ אני מבטיחה.

הוא מהנהן, והבעתו שוב לא ברורה לי. הוא בטח חושב שלא אתקשר, וזאת זכותו המלאה.

אבל אני אתקשר. אני אתנצל. אני אשאל אם הוא רוצה להתחיל מהנקודה שבה הפסקנו. ״לפתוח דף חדש,״ אני אגיד.

עד כדי כך אני משתוקקת להחליף את הזיכרונות ממי שהייתי פעם, במי שאני היום.