אין עוד כלבה כזאת בכל העולם

שושה היא הכלבה של סבתא, שיודעת לרוץ לצרכנייה של הכפר עם פתק וסל על הצוואר ולחזור עם כל המצרכים הביתה. היא גם יודעת לרקוד על שתי רגליה האחוריות לצלילי מוזיקה יוונית של בוזוקי. תום מצא אותה בפח אשפה בדרך לבית הספר. כל הכפר התאהב בה. אבל יום אחד, שושה לא נמצאה ומכאן מתרחש סיפור יוצא דופן, מרגש, מפתיע ובלשי שמסתיים בסוף טוב.

סיפורה של שושה הכלבה ושל תום בן השמונה שעולה לכיתה ג', הוא סיפור עם טעם של פעם שיש לו ריח של כפר בגליל, עם טרקטורים בשדות ועם כלבה מקסימה שסוחפת אחריה חבורה שלמה של ילדים ומבוגרים – וגם כלבים – שמעריצים אותה.

הספר "אין עוד כלבה כזאת בכל העולם" נכתב בהשראת אירועים מילדותו של שמואל דוד במושב בוסתן הגליל שבצפון, שבחלקם היו באמת ובחלקם היו בקלות יכולים לקרות. כיום הוא מתגורר בתל אביב, נשוי לחדוה, ואב לשתי בנות ובן; הדס, נטע ויהונתן (יוני).

זהו ספרו השלישי של שמואליק , קדמו לו: הרומן "שני נסיכים ומלכה", הוצאת פרדס (2015) וקובץ הסיפורים "החשוד המיידי", הוצאת אופיר (2010)

לכתוב סיפור בגוף ראשון מפיו של ילד הוא אחד האתגרים הגדולים ביותר לסופר ילדים – שקהל היעד שלו רגיש מאין כמותו לכל העמדת פנים, ולא בקלות יתמסר לסיפור מאת מבוגר ה"מתחזה" לילד בגילו.

שמואל דוד עומד באתגר הזה בקלות ובטבעיות רבה. כל זה מוכיח לטעמי שלפנינו סופר ילדים מצוין.

                                                      עטרה אופק, עורכת הספר

מקט: 4-682-245

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

1

הדברים שחשוב לדעת

קוראים לי תום ואני גר בבית החמישי אחרי פסי הרכבת. בשנה הבאה אהיה בן שמונה ואלך לכיתה ג', וכולם אומרים לי שאני כבר גדול, אבל אני עוד לא ממש גדול. אני צריך לגדול עוד הרבה כדי להיות כמו איזי. איזי הוא ממש גדול וחזק. כולם קוראים לו איזי, אבל השם שלו הוא בכלל יצחק ואספר עליו אחר כך. הוא גר בבתים שלפני פסי הרכבת, וזה אולי לא כל כך רחוק מהבית שלי, אבל בשביל שוּשָה הכלבה, שהיא הגיבורה האמתית של הסיפור, זהו מרחק גדול מאוד.

שושה היא הכלבה של סבתא, שכולם כאן בכפר קוראים לה סבתא, אפילו שהם לא הנכדים שלה. יש לסבתא גם הרבה נכדים משלה, אבל רק אחד מהם נשאר לגור בכפר עם המשפחה שלו.

אבא ואמא סיפרו לי שפעם, הרכבת שעוברת אצלנו במהירות על הפסים שבאמצע הכפר הייתה גם עוצרת, ואנשים היו עולים עליה ונוסעים לחיפה ואפילו לירושלים. אבל זה היה מזמן. עכשיו כולם ממהרים, וגם לרכבת שוב אין זמן לעצור בכפר קטן.

ככה גם הכביש הראשי שלנו. פעם הוא היה עמוס ונסעו עליו המון מכוניות, אבל בינתיים בנו כביש מהיר שעוקף אותו וכל האנשים הממהרים כבר לא עוברים ליד הכפר שלנו. אבא אומר שזה “לא טוב לתיירוּת“ וזה הופך אותנו למבודדים. ואמא אומרת לו שטוב שאנחנו מחוץ לכל הצלחת הזאת (והוא עונה לה שאומרים קלחת, ושהיא צריכה ללמוד עברית סוף סוף).

גם על עלמה רציתי לספר לכם אבל לא עכשיו. היא בכלל לא גרה בכפר שלנו, אלא בעיר. במקום עם בתים גבוהים שצריכים לעלות במעלית בשביל להגיע לדירה שלה בקומה העשירית. אני הייתי אצלה וראיתי, וחשבתי שזה לא פלא שהיא הרגישה שם למעלה כל כך בודדה. חשוב מאוד שתדעו עליה כי היא עזרה לנו להציל את שושה. וגם שושה בסוף עזרה להציל אותה, אבל על זה אני אספר אחר כך.

אבל הדבר הכי חשוב בכפר הקטן שלנו זאת השדרה. שדרה של עצי אקליפטוס גבוהים שהשכנה טרוּדֶה, שאוהבת עצים, פעם צעקה עליי כשראתה אותי חורט עליהם לב עם חץ, ואמרה לי שאין לי לב אם אני חושב שלעץ לא כואב.

הכפר שלנו והשדרה נמצאים בין הרי הגליל והים, ולאורך השדרה יש כל מיני בתים. יש בתים גדולים של אנשים שהגיעו מהעיר ובנו להם ארמונות עם חומה, כמו בסדרות אמריקאיות בטלוויזיה, ויש בתים נמוכים, שאבא אומר שפעם כל הבתים היו כאלה, ובבית כזה נמוך גרה סבתא, ובבית לידה גרים אסתר ואיזי. אסתר הטובה היא הבת של סבתא, והיא אוהבת לעזור לאנשים. ועם איזי, בעלה, תמיד כיף להסתובב, כי תמיד יש אצלו אֶקְשֶן, כמו שאמא שלי קוראת לזה – ובעיקר כי תמיד יש לו סיפורים מעניינים.