רוני פרצ'ק, חוקרת הודו, משוטטת כבר למעלה משני עשורים בעיר-הענק דלהי, הקרועה בין היסטוריות יריבות והווה מסוכסך. בכתיבה מסאית רגישה […]
אל גגות שָאהגָ'הָנְבָּאד: ארכיטקטורה כמפתח לעיר הגדולה
שער דלהי
המטוס מנמיך דרך שכבות הערפיח. אני נצמדת אל החלון, מנסה לזהות משהו מעבר לקרעים שנבקעים פה ושם בשבכת צמר הפלדה המכסה את העיר. אם מתמזל מזלי אני רואה את הצריח הענק של הקוּטוּב מִינָאר, אי שם בדרום־דרום דלהי, שמגובה הטיסה נראה קטן מאוד, זרד בערימת קש. תיכף ייחבטו גלגלי המטוס בקרקע, והמסע השמימי יסתיים. אני אמתין בסבלנות לקול המתכתי הבוקע מן הרמקולים וקריאת ה"ג'אי הינד" ("הניצחון להודו") המסיימת עתה כל הודעה לנוסעים במטוסי הדרימליינר החדישים שאייר אינדיה מפעילה בקו תל אביב־דלהי. אחר כך אחוש בין אולמות הענק ההדורים של שדה התעופה החדש על שם אינדירה גנדהי, המרופדים בשטיחים מקיר־לקיר המכוערים בעולם, שכיעורם נוסך בי נעימות כשל נעל בית ישנה. כמוהם הקירות הגדושים יצירות אמנות מופרזות – פסלי כפות ידיים ענקיות הנעוצים בקירות אולמי הנוסעים הנכנסים, אצבעותיהם זקורות בשלל המוּדְרוֹת (מחוות טקסיות) של מסורות ריקוד ותיאטרון קלאסיות, ושל מחוות ה"אבְּהָאיָה", "אל פחד", המותווית בידי אלים הינדואיים כלפי אוהביהם. בין מסוע חרישי אחד למשנהו מתנוססות כתובות באנגלית ובהינדי: "הודו מברכת אתכם בבואכם".
אני נזכרת בשדה התעופה הישן. בשלט המתכת שעליו נצבעה, ביעילות צייקנית נטולת הדר, המלה הסנסקרטית "סְוַוגַטָם" (ברוכים הבאים); במסועים המיותמים, החורקים תמיד; בקרקוש האותיות המתחלפות בשילוט השחור־לבן המודולרי; בריחות הליזול בחדרי השירותים ובטבליות הלבנות נגד חרקים שתמיד השתכשכו ללא תוחלת בכיורים. אני זוכרת את עובדות הניקיון שהיו ממהרות אחריי, למרבה מבוכתי, בלהיטות שירותית שמישהו כנראה נטע בהן כלפי הזרים שזה עתה נחתו, עד שהייתי טורקת בפניהן את דלת התא, נכלמת וחסרת אונים. אני זוכרת את הדרכים המאובקות משדה התעופה אל העיר, שבשוליהן משתופפים בלא נוע, ימים כלילות, גברים ונשים כרוכים בצעיפים, שמראם ליווה אותי עוד הרבה אחרי שאורות העיר התרחקו ונבלעו בקול המיית נסיקתו המחושבת, המדרונית, של המטוס הצובר גובה.
למעלה מעשרים שנה אני יוצאת ובאה מדלהי. העיר שלי, ביתי השני. חיים שלמים אני מותירה מאחוריי בכל שיבה. הדרכים המאובקות היו לאוטוסטרדות, כבישים עיליים נמתחו מעל מבואות העיר ובתוכה, קניונים ומרכזי מסחר נבנו לצד הדרכים ובסמוך למבוכי הסמטאות. שכונות חדשות מצטופפות כעת לצד הישנות, ומגדלים ממריאים אל האוויר במקומות שבהם היו, עד ממש לא מזמן, שטחים פתוחים וחורשות. תהליכים עירוניים וחברתיים מקיפים אירעו בעיר הענק ובהודו בכלל בעשורים האחרונים, חלקם ניכר במראות האגביים־לכאורה של היומיום, כמו הפרות, הקבצנים והרוכלים שסולקו חלקית בניסיונות לשוות לעיר מראה מכובד יותר לעיניים זרות ומקומיות לקראת משחקי חבר העמים הבריטי ב־2001. היו שחזרו מאז, והיו שנבלעו אל האין. מה קרה לאשה נטולת הגיל, כולה עור ועצמות, שהיתה מוטלת דוממת, ראשה שמוט וקערת נדבות לצדה, בפתח המנהרה המובילה אל מבוך המעברים התת־קרקעיים שמתחת לקונאט פלייס בגלי החום הלוהטים של תחילת אפריל 1996? ארבע הסטודנטיות שחיו אתי בדירה באותה שנה, באזור האדסון ליין בשכונה הקולוניאלית סיוויל ליינס, סמוך לקמפוס הצפוני של אוניברסיטת דלהי, כבר בוודאי הושאו והפליגו הרחק מן העיר לחיים של עקרות בית וטירחות היומיום האינסופיות, אך בתודעתי הן עדיין בנות עשרים, אולי פחות, שוקדות על לימודיהן במכללה לנשים "מיראנדה קולג'", ובימי ראשון מצטופפות אתי על המיטה הזוגית של בעלי הבית, שהיו פותחים את קופסת הטלוויזיה המגושמת במיוחד בשבילנו, ועורמים לפנינו הררים של בוטנים, פירות וחטיפים. היום כוסות הצ'אי שלי, בתוספת ג'ינג'ר כתוש טרי, נמזגות כבר אל כוסות נייר, ופחות ופחות אל כוסות החרס החד־פעמיות של לפני שני עשורים, ואני, יש להודות על האמת, כבר אינני הזרה שהייתי.
עשרים ומשהו שנה חלפו, ודלהי נהפכה עבורי מגיהנום לגן עדן. כאשר הגעתי אליה לראשונה לא ידעתי, לא יכולתי לדעת, עד כמה העיר הזו – הקשה והצייקנית, עיר של הגירת ענק של פליטים שאיבדו כל שהיה להם בעקבות חלוקת הודו הבריטית בשנת 1947 לשתי מדינות, הודו ופקיסטן, עיר של מהגרי עבודה מכפרים מוכי עוני, אבטלה, רעב ומגיפות, עיר של טראומות אישיות וקולקטיביות – תהיה לחלק ממני; תרחיב ותשייף את נפשי, תשנה את התנהלותי ובתמורה תאפשר לי את המתנה הנעלה ביותר: לטעום, ולו לרגעים, את טעמם של חיים המתנהלים הרחק מעבר לאזורי הנוחות שלי. בעיר הזו למדתי ללכת מחדש, למדתי לעצום את עיניי ולפקוח אותן. כשנחתתי בהודו בפער הראשונה, לקראת ערב, בחום ובלחות הלא יאומנו של תחילת אוגוסט, לא תיארתי לעצמי שאוכל ללכת בה כאחד האדם. השמים הלכו והחשיכו – והחוץ המה. רבבות אנשים גדשו את הרחובות, זרותי מניעה אותם לפנות אליי ללא הרף, לדרוש ממני תגובות, להציע לי הצעות מגונות יותר ומהוגנות פחות, לנסות להביא אותי לרכוש כל דבר, מבורג ועד שרוך נעל. בקושי יכולתי לזוז. שיטוט והתבוננות שקטה היו מעבר לכל השגה. תבשילים בעבעו בעצבנות בסירי ברזל מעל אש חיה, שלהבותיה נישאו אל על וליחכו את האפלה. אל מול האש והעשן, צללי האדם המהבהבים והדרכים הבוציות המבוקעות, דרכים לא־דרכים שבהן דידיתי, עלה בתודעתי, חי ויוקד, דימוי הגיהנום. שערי הגיהנום נפתחו לרווחה בפניי בלילה הזה, אם כי הגיהנום הגדול מכל היה סוגיית המרחב האישי. כל שרציתי היה ללכת כתיירת כפי שהורגלתי לתייר במערב: רואה ואינה נראית. מרחפת אך לא נוגעת. מוגנת באמצעות המסך הפריבילגי של הזרות. משאלה זו, מתברר, היא הדבר האחרון שהעיר הזו התכוונה או ידעה לאפשר. הייתי חייבת להשתנות ומיד. תחילה למדתי להינעל: ללכת במבט מטושטש, לכאורה פונֶה פנימה, מקים קיר בלתי נראה ביני ובין החוץ, ואני בוהה קלושות בפרגמנטים מן הרחוב ולעולם לא יוצרת קשר עין, במיוחד לא עם הגברים שבמרחב הציבורי. עשור רדף עשור וגם זה התייתר, עם היכרותי ההולכת ומתהדקת עם קודים חברתיים ותרבותיים, ואולי גם עם השינויים שעברו על הודו במהלך העשורים. למדתי להתבונן, להשיב מבט, לעתים להפתיע במתכוון עם מלה או חיוך. להשאיר את הפחד, ובמובנים מסוימים גם חלקים מן הזרות, מאחוריי.
הספר הזה הוא פרי של אהבה לעיר שהכריחה אותי לחרוג מעצמי. הוא ניסיון לספר משהו ממנה דרך פרספקטיבה אישית ועכשווית, ובה בעת לפענח משהו באינסוף ההוויות ההיסטוריות הגועשות בה. איך מפענחים עיר ענק, בת למעלה מעשרים מיליון נפש, שבה היסטוריות שונות, חלקן עוינות ויריבות, חלקן מוכחשות, מבעבעות מתחת לפני השטח, כבות וניצתות, ואחרות נבנות מעליהן, מתערבלות יחד בהווה מסוכסך?
בשבחי ענן הגשם
אימרה הודית עתיקה מגדירה את העיר – כל עיר – דרך שלושה מרכיבים. הנהר, המלך וענן הגשם. הנהר מספק מים ליישוב האנושי ומגדיר את גבולות תחום המחייה; המלך הוא מקור הכוח, המרכז בידיו את המשאבים ומכתיב כיצד תיבנה העיר, כיצד היא תורחב ותתפתח, ומה תהיה החלוקה בין מרחבים ציבוריים ופרטיים; וענן הגשם – הוא המטאפורה החידתית והחשובה מהשלוש.
בהקשר של העיר דלהי, הנהר הוא נהר היָאמוּנָה, אחד מיובליו של נהר הגנגס, שהעיר משתרעת בעיקר מערבה לו. במחשבה ההינדואית, נהרות הם אֵלות המשתרגות בעולם ומזינות אותו. אלים ואלות הינדואיים, יש לומר, טבועים עמוק בתוך מרחבי היומיום. אלים משולים לא אחת לאורח או לילד אהוב. יש לטפל בהם: להאכיל, לרחוץ, להשכיב לישון ולפעמים גם לנדנד בנדנדות. בד בבד עם הזנתם של האלים בחלב או במנחות אורז, פירות, פרחים, סולת וסוכר, מצופים גם האלים להזין את אוהביהם. במקרה של היאמונה, יחסי ההזנה בין הנהר/אֵלה לעיר משובשים במקצת. למעשה, תוואי נהר היאמונה מהווה גבול בין דלהי ובין מדינת הָרְיָאנָה הסמוכה, שאמנם נבדלת ממנה פורמלית ואדמיניסטרטיבית (דלהי היא מה שמכונה "טריטוריית איחוד", יחידה מנהלית נבדלת שאיננה מדינה), אבל בפועל היא אחד המרחבים הפרבריים הגדולים והחשובים שלה. ההיסטוריה אוהבת מטאפורות, וכך, במהלך איטי ונחוש, עובר נהר היאמונה בעשורים האחרונים תהליך איטי של התייבשות, מצטרף לשרשרת הבלתי פוסקת של אובדנים שפוקדים אותה – זרם המים שבו נחלש ולפרקים פוסק לחלוטין, כמו כדי לא להבחין עוד בין העיר ובין הפרוורים שצמחו סביבה לאחרונה, ושטחי החקלאות הנרחבים של הָרְיאנה כבר אינם ריאה ירוקה אלא אחד האזורים המזהמים ביותר בעיר.
כך גם באשר למלך. ההיסטוריה של דלהי משופעת במלכים, שולטנים וקיסרים, שרבים מהם היו מצוידים בתודעה היסטורית מפותחת, ושאפו להטביע את שריטתם על גב ההיסטוריה האנושית: בתקווה להטביע את חותמם הנצחי, הם בנו בה מבני ראווה ושינו את קווי מתארה. אך ההיסטוריה, כאמור, אוהבת אירוניות, וכך כל אחד מהם, לאחר שבנה את העיר מחדש ולא אחת גם שינה את שמה, איבד אותה.
אך ענן הגשם הוא אחר. בהקשר ההודי, אלה ענני המונסון: אותו מטח סובטרופי רב עוצמה, המגיע בבת אחת וטורף את השמים והארץ. בדמיון התרבותי של הודו הקלאסית, מסמן המונסון מצב קיומי מעורער, מטושטש, לימינאלי. זוהי מטאפורה שמשמעה ערעור על כל סדר, שכן בשל עוצמתו הממסכת של המונסון לא ניתן להבחין בין מים למים, ובין שמים ומים. "ייצבת את היקום על המים, ואת הרקיע העמדת בלא עמודי תמיכה," שר דֵוָוארה דאסימאיה (Devara Dasimayya), אחד ממשוררי הדבֵקוּת של דרום הודו במאות הראשונות לספירה לאל שיבא, אהובו. קונבנציות ספרותיות ושיריות שהתעצבו בתת היבשת ההודית במשך מאות שנים עושות שימוש בנופי תקופת המונסון לסימון סדרים שנפרעו, מרחב שהיטשטש, סדר־לא סדר. אם נחזור לאמרה, המשמעות היא שעיר נבנית שכבות־שכבות, אלמנטים של סדר ולצדם, מבניים והכרחיים גם הם, אלמנטים של אי־סדר, המבקשים לערער על כל אותם סדרים המכוננים את העיר.
דלהי, עיר הבירה של הודו המודרנית, היא בוודאי עיר של סדר ואי סדר, של המשכיות היסטורית ושל נתקים, של תהפוכות וקרבות; עיר שידעה תקופות פאר ושִׁכרונות־גדלות שהותירו אחריהם מונומנטים שעוד מתווים את נראותה וגוררים גם לא־מעט תגובות־נגד; עיר של אובדנים שהולידו קינות, נדידות, שיבות, תקוות גדולות שלרוב נחבטו בקרקע המציאות, של זרמי פליטים ומהגרים בלתי פוסקים, תמורות דמוגרפיות, גדילה מעבר ליכולת ההכלה – ואינספור מפגשים בין מורשות העבר וקולות ההווה והעתיד.
דלהי של היום למעשה אינה עיר אחת אלא מארג רב־שכבתי של ערים שונות שהוקמו זו לצד זו וזו על גבי זו לאורך אלפי שנים, והותכו בעת המודרנית למרחב העירוני של עיר הבירה ההודית (National Capital Territory). ההיסטוריונים חלוקים בשאלה מכמה ערים עשויה דלהי, ומונים שבע, שמונה, עשר ערים ויותר.
העיר הקדומה ביותר מזוהה עם עירם של המלכים המוזכרים באפוס המָהָאבְּהָארָטָה העתיק (גובש בטווח שבין 400 לפנה"ס לבין 400 לספירה). האפוס עוסק בין היתר במלחמה ארכיטיפית המניחה יסוד לעידן שבו אנו חיים – מלחמה שפורצת בין שני פלגים של אותה המשפחה ואינה רק אירוע מכונן בקורות האנושות אלא אף, ובעיקר, ניסיון להבין את העולם וקורות הזמן; לבאר את האופן שבו יש לנהל חיים אנושיים וחברתיים שעולים בקנה אחד עם סדר תקין. אבל האפוס – מעשה שטן – משרטט את ההיסטוריה של העולם באופן לא ליניארי, ואת הסדרים החברתיים כתמהיל עדין ומבוכי של חידה בלתי ניתנת לפיצוח. סדרי העולם נפרשים דרך ממדים של נפתלוּת, חמקמקוּת ובוגדניוּת. פעולות לא מוליכות לתוצאות הרצויות והנסיונות הבלתי נלאים לאמוד את מהלכו של העולם – וכך לשלוט ברבדיו החברתיים, האנושיים, הטבעיים – נדונו לכישלון. בהתאמה, הניסיון להתחקות אחר העיר ולהעניק לה פשר חד־משמעי, ליניארי, עשוי לעורר אותנו לדמיין את הנחות היסוד האסתטיות והקיומיות, הבלתי אפשריות, העולות מאותו טקסט מכונן.
במאה הראשונה לספירה נבנתה העיר דִילְהוּ על ידי מלך שנשא אותו השם. באופן אירוני, דווקא הוא, ששמו מהדהד בשמה של המגה־פוליס, הוא הזכור פחות משורת השליטים שחלשו על אזור דלהי לאורך אלפי שנות ההיסטוריה שלה. עוצמתה הפוליטית והתרבותית של דלהי – עיר שבמהלך מאות רבות לא כונתה כך – מסתמנת למן המאה ה־12, לאחר שכוחות מוסלמיים שהחלו לפלוש לתת־היבשת ההודית כבר במאה השמינית, החלו לבסס בה את שלטונם – מקץ כארבע מאות שנה של חלחול ופעפוע איטיים וקרבות מרים שזכרם נשמר עד היום – ויצרו את הבסיס לתרבות האינדו־מוסלמית: תרבות הממזגת ממדים אסלאמיים והינדואיים. תרבות זו עומדת ברקע קרע עכשווי מר ואלים בין קהילות הינדואים ומוסלמים בתת־היבשת. שתי התרבויות, זו המשותפת וזו הקרועה, עשויות להגדיר חלקים נרחבים מדלהי ובהרחבה גם מהודו, עד היום.
שושלות שולטנים שהשתייכו למה שמכונה שולטנות דלהי (מאות 13-16) והאימפריה המוֹע'וּלית (מאות 16-18) מזוהות עם ערים קדומות ובהן סִירִי (סביב מבצר סירי, דרום דלהי של היום), טוּגְלָאקְבָּאד (על שם שושלת טוגלאק, אחת משושלות השולטנים בתקופת שולטנות דלהי) ופירוֹזָבָּאד (סביב המצודה הצפונית פִירוֹז שָאה קוֹטְלָה). הבאה בתור היא שאהג'הנבאד – אחת הערים החשובות ביותר, שלמעשה מסמנת את דלהי העתיקה של היום. היא קרויה על שם הקיסר המוע'ולי שָאה גָ'הָאן (פרסית/אורדו: "שליט העולם"), שהחזיר את הבירה המוע'ולית מאגרה לדלהי.
אלה הן כמה מהערים העתיקות שמצויות בתוך דלהי בת ימינו, ויש גם חדשות: בזמן השלטון הבריטי (מאות 18־20) בנו הבריטים את ניו דלהי ובה במיוחד את אזור "לוּטְיֵינס דלהי", על שם הארכיטקט הבולט שלה, סיר אדווין לוטיינס. לוטיינס תכנן את מתווה העיר ניו דלהי מן העשור השני של המאה העשרים ועד שנות הארבעים, זמן קצר יחסית לפני שהבריטים נסוגו מהודו והודו זכתה בריבונות, בשנת 1947. לוטיינס דלהי, הממוקמת במרכז־דרום, יכולה להיחשב לעיר נוספת, וכמוה יש המחשיבים גם את אזור סיוויל ליינס בצפון, גם הוא אזור שנבנה בתקופה הקולוניאלית, לעוד עיר מערי דלהי.
ערי העבר של דלהי חיות במרחבים של דלהי בת ימינו, מטביעות את חותמן על היומיום, ופוערות בה פתחים למציאויות היסטוריות, חברתיות ותרבותיות אלטרנטיביות, לא פעם נטולות שם, המבעבעות בתוכה: כמו למשל בתי הקברות העתיקים המשתרעים על שטחים נרחבים, לעתים במרחבים מגודרים ונבדלים, לעתים מתחת לאדמה ולעתים מבצבצים מעליה, במקומות בלתי צפויים לכאורה כמו מדרכות ושולי כבישים. כפרים שבעבר התקיימו בשולי העיר, ועם התרחבותה נכללו בה, עדיין מתקיימים במרחביה ומתווים בה קצב, נראות וסדרים חברתיים משלהם; קהילות סגורות של בני מעמד הביניים החדש, פרי של תהליכי הגלובליזציה והרפורמות הכלכליות הדרמטיות שביצעו ממשלות הודו מאז שנות התשעים של המאה העשרים, שעם עלייתו התעצב גם סגנון חיים הנע במעגלי תשוקה ואימה: מצד אחד, פרקטיקות של צריכה וצריכת־ראווה, תשוקה להימנות עם סדרי העולם החדש ולהגשים את מה שיש המכנים "החלום האמריקאי", ומצד שני הסתגרות מתגוננת בתוך מרחבים של קהיליות סגורות ו"קולוניות" – שכונות תחת שמירה ומאחורי גדרות ומחסומים.
מפני מה ומי מתגוננים בני מעמד הביניים החדש של דלהי? מפני ההמונים הבלתי־קרואים שנותרו מאחור, מפני מבקרים מזדמנים שנעים בהמוניהם מתחנות הרכבת, עטופים בצעיפים רחבים המסתירים את ראשיהם ומרבית גופם. מפני מהגרים חדשים ותושבים שלא זכו לנתח מן העוגה השמנמנה של הצמיחה הכלכלית. חלקם שטופי זעם ואלימות על התמורות בסדרים החברתיים שהביאו איתן המודרנה, ההתמערבות והגלובליזציה. מפרספקטיבה שמרנית ומסורתנית תמיד נדמים אלה לסוס טרויאני הפולש אל המרחב הביתי ומחרב אותו מבפנים.
דלהי היא עיר של מהגרים: לפני כינונה של הודו המודרנית, מנתה אוכלוסייתה 700 אלף נפש. לאחר חלוקתה האלימה והטראומטית של הודו הבריטית ב־1947 לשני מדינות – הודו להינדואים ופקיסטן למוסלמים – ובעקבות חילופי אוכלוסיות בין מדינות הלאום הצעירות, וגלי הגירה של אוכלוסיות שנסו עקב אלימות בין קהילות הינדואיות, מוסלמיות וסיקהיות, הכפילה העיר את עצמה וקלטה למעלה מחצי מיליון פליטים. החלוקה הייתה טראומה מכוננת בתולדות הודו, שחבריי בני דלהי, רובם בני מהגרים מפנג'אב, השוו לא אחת לשואת יהודי אירופה. אך גלי ההגירה לא פסקו עמה, וגלי מהגרים חדשים פוקדים את העיר בטפטופים בלתי פוסקים: מהגרים מאזורים כפריים שנחלשו ואינם יכולים עוד לספק פרנסה והגנה; אוכלוסיות במצוקה ממדינות עניות בתת־היבשת, דוגמת בּיהָאר ואוּטָר פְּרָדֵשׁ, או ממרחבי הדמדומים האחרים של האומה ההודית: מחוזות הצפון־מזרח, המאוכלסים בשבטים שמוצאם הגניאולוגי ותרבותם שונים מאלה של תרבות המרכז ומעמדם מצוי בתחתית הפירמידה החברתית ההודית, שקול למעמד האסורים במגע או הטמאים, וזכויות הקרקע והקניין שלהם נרמסות תדיר, ולאחרונה – גם מהגרים ממדינות אפריקה השסועות.
חלק מהמהגרים מגיעים כמשפחות וחלקם כבודדים הנקבצים לשכונות עוני או יוצרים קהילות נוודיות בנות ימינו. רואים אותם בכל מקום, אם ברגל ואם ברכב: מתרכזים בעיקר מתחת לגשרי הענק ולכבישים העיליים של העיר; ישנים על המדרכות כשהם מכוסים בשמיכות ספוגות אבק עד מעל לראשיהם, אדישים להמולתו המזמזמת־תמיד של הרחוב ולהולכי הרגל הצועדים בסמוך לגופם. מקרצפים את שיערם על המדרכות, פולים כינים מראשיהם של הילדים, ובלילות החורף הקרים מחממים רגליים יחפות באש מדורות, עד שיגורשו וייאלצו למצוא מקום אחר. בדינמיקה המשתנה במהירות של העיר, הפכו חלק משכונות הפליטים שנוצרו אחרי החלוקה לשכונות יוקרה, בעוד שכונות אחרות, בעיקר כאלה הממוקמות בסמוך לכבישים ראשיים, נותרו במעגל העוני, ובעת אירועים חגיגיים הן מוסתרות מאחורי שלטי רחוב ענקיים, ולעתים מפונות במסגרת פרויקטים של "ייפוי העיר". זרמי ההגירה המתמידים, כמו גם הריבוי הטבעי, גורמים למונה האוכלוסיה לתקתק במרץ: מפקד האוכלוסין, המעודכן לפי שעה לשנת 2011, מונה באוכלוסיית דלהי כ־18 מיליון נפש, וההערכות הן שבמפקד הבא, ב־2021, כבר תגיע האוכלוסיה ל־23 מיליון.
אין עדיין תגובות