פרקים

בדיוק כשמלאו לליאורה פינקוס, מורה לאמנות ובעלת תשובה 42 שנה, נוטש אותה בעלה אבי (שאינו דתי), ועובר לגור עם שותפתו לעסקי השיט. מפורקת נפשית, ליאורה מתמודדת עם השבר שלה ושל ילדיה ומנסה להעצים את עצמה, כשמאורע דרמטי מאיים לפרק את כל מה שבנתה. זהו ספרה הראשון של אורנה טל, בעלת תשובה גם היא, שנותן הצצה אישית ועמוקה לעולמה הפנימי של אישה, אם ובעלת תשובה.

מקט: 4-1272-679

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

פרק 1

מפורקת. בשבילה נגמרו החיים. מאז שזה קרה יש לה בלב גוש שקשה לשאת. בלילה אחרי שלוקחת כדור זה עוזב אותה, אך כשהיא מתעוררת הוא מופיע ומשתכן שוב בליבה.
היא מנסה לשדר שגרה, לתפקד בבית ובעבודתה כמורה לאומנות בתיכון אורנים ברעננה על אף ידיה שרועדות ודפיקות הלב המואצות. אבל אחרי שלושה שבועות התפרק הכול בשעת חלון. היא ישבה בחדר המורים עם דינה ושושי שבדקו מבחנים, זו במתמטיקה וזו בספרות. עיניה הירוקות בהו בתמונה שבקיר. ניסתה לאכול כריך. לא הצליחה. אותו גוש טייל בין ליבה לגרונה ואיים לחנוק אותה. ידיה רעדו. משהסיטה תלתל סורר של הפאה החומה שנפל על מצחה, נפלה חתיכה של מלפפון והיא רכנה אל הרצפה להרים אותה, ואז השתחרר הגוש לבכי. היא הליטה ראשה בין ידיה ורכנה על השולחן, מתייפחת. דינה מיהרה לחבק אותה, "ליאורה, מה קרה?"
ליאורה לא ענתה. גופה רטט מבכי. הבכי ריכך את הגוש אט אט כמו מים שממיסים קרח. דינה הייתה מובכת וסימנה לשושי להתקרב אליהן. שושי התיישבה לצד ליאורה. שתיהן שתקו, מחבקות ומלטפות אותה.
"מה קרה? ספרי לנו, ליאורה. מה קרה?" שאלה שושי ומסרה לה טישו. ליאורה הליטה פניה ומחטה את אפה. הטישו הרגיע מעט את בכייה. סיפרה להן. מדי פעם נשנק קולה אך היא נשמה עמוקות והמשיכה. הן היו המומות, נדות אחת לשנייה בראשן. "ניסיתם ללכת לייעוץ זוגי?" שאלה שושי. איזה ייעוץ?! לא זה מה שהייתה צריכה.
מרגע שחזרה מהלימודים עד לשעות הקטנות של הלילה, שרק בהן הצליחה להירדם, לא הפסיקה לחשוב עליו. להתגעגע. ניסתה להבין במה שגתה. מאשימה את עצמה. הרגישה כל כך חלשה שהלכה לרופאת המשפחה כי לא ישנה בלילות, וזו הפנתה אותה לעובדת סוציאלית. ליאורה נפגשה איתה במרפאה של קופת חולים ברמת גן בשעת צוהריים, כשהמרפאה סגורה. טל קיבלה אותה בפתח. רזונת כבת 50, שערה האדמדם אסוף ברישול מאחורי גבה, עיניה המלוכסנות שקמטים זעירים עיטרו אותן מסביב שיוו לה מבט חולמני. היא הזמינה אותה להיכנס לחדרה שהיה מעוטר בעציצים פרחוניים ותמונות נוף בהירות. שאלותיה של טל נשאלו ברוך והשרו על ליאורה תחושה של ביטחון. בלי לרצות ובלי לחשוב החלה להשתפך, הדמעות הזורמות כמו דוחפות את המילים לצאת. כשהדמעות והמילים נגמרו כמו נחל שהתייבש היא ניגבה את עיניה וישבה שם שותקת. היא העיפה מבט בטל, שישבה מולה מהורהרת. לבסוף שאלה, "הייתה ביניכם תקשורת?"
"למה את מתכוונת?" שאלה ליאורה.
"את יודעת…" אמרה טל, "בין בני זוג יש תקשורת עמוקה יותר מ'תפקידי את הצ'ק בבנק', 'איפה המכנסיים שלי?' או 'את באה לסרט?'. אני מתכוונת לשפה משותפת. בני זוג יכולים לשוחח ביניהם ולא להרגיש איך הזמן עובר. אני מדברת על שפת גוף משלהם, על כך שהם מבינים זה את זו ללא מילים."
"כן," חיוך דק התגנב לשפתיה של ליאורה, "מה שאמרת זה בדיוק מה שהיה בינינו."
טל הסבירה לה מעט על המצב בו היא נמצאת והדריכה אותה לשים לב מתי היא נכנסת לחרדות. אחרי כמה פגישות הרגישה ליאורה שטל הצליחה לאזן במעט את הפניקה שבה הייתה שרויה ולהגיע למצב של שליטה מסוימת. אט אט התרוממה כניצול אחרי התפרצות הר געש שעיניו מכוסות באבק. עיניה נפקחו לראות את המשפחה. בבושה וכלימה ראתה את ההרס שנוצר. דודי ומיכל הקטנים שלה נפגעו יותר מכולם. על יאנקי לא יכלה לדעת הרבה. יאנקי בן ה-21, הגבוה והרזה עם העיניים הירוקות והשיער השחור שקיבל ממנה והאופי הטוב, היה בחור שקט, עדין ונוח, תלמיד בישיבה גדולה בירושלים. פעמיים בשבוע דיברו בטלפון ובכל שלושה שבועות היה מגיע לשַבּת. גם שלומי המשיך את שגרת יומו. זה עם שיער הבלונד, הנמוך והשמנמן, שקיבל את שם החיבה "שמנדריק", זה שכל מעייניו בלימוד תורה, היה יוצא בבוקר ללימודים בתיכון ואחר כך בבית הכנסת, שרוי בבועה משלו. אבל על הקטנים שלה היא ייסרה את עצמה. מיכל השתנתה. הקוקו האדמוני שתמיד התנועע בעליזות עמד לו כעת שָקט מאחורי גבה, כמו זנב סוס העומד באורווה אחרי ריצה. העיניים הכחולות שברקו כמו ים, שהשמש מקרינה עליו ריצודים זהובים, שָקטו אף הן. הייתה חוזרת מהלימודים ומסתגרת בחדרה בטענה שיש לה שיעורים.
ליאורה התכוונה לעשות הכול כדי למזער את הנזקים. החליטה שבכל ערב ישבו לארוחה משותפת של סלט וחביתה במקום להסתגר בחדריהם. על אף שידיה רעדו כשחתכה את הירקות, ופעם אחת אף הפילה את הביצים שהוציאה מהמקרר, עמדה בהחלטה בנחישות. לעיתים הפתיעה אותם בקיש פטריות או תפוחי אדמה מוקרמים. לה לא היה תיאבון. בקושי בלעה משהו. אבל הישיבה יחד איתם ניחמה אותה. שמעה סיפורים על בית הספר, את קורות יומם, ושכחה. ידעה שמשפחה זה כמו סט קפה מפורצלן שיכול להיות לבן, פרחוני או אדום. קנקן הקפה וקנקן החלב הם ההורים שסביבם עומדות הכוסות כמו ילדים. אבל אצלם איזה מנוול טלטל את השולחן כה חזק, שהכוסות וקנקן החלב התנפצו. והיא מתפללת, בוכה לריבונו של עולם שיעזור לה לאחות את הרסיסים ולהדביקם. "ה' יעזור, גברת פינקוס. הוא עוד יחזור. צריך סבלנות," אמר לה הרב, אך היא מאשימה את עצמה. אולי היא לא יפה מספיק, לא טובה מספיק, אולי משום שהיא לא יצאה איתו בערבי שבת. "זו לא את, ליאורה. שנני את המנטרה הזו היטב. את לא אשמה. התנהגת כמו שצריך," אמרה לה טל בכל פעם שנפגשו. זה לא עזר. בבוקר, כשהיא מצחצחת שיניים ושוטפת פנים, היא עומדת ליד החלון, מתעלמת מעצמה, לא מסוגלת להביט בעצמה בראי. מסתרקת וחובשת את הפאה, לבסוף נשברת ומסתכלת בחטף במראת הטואלט שלה, רק כדי לראות שהפאה עומדת היטב.
קראה לילדים לאכול. שלומי ודודי ירדו. מיכל לא. קראה לה שוב כשסידרה את הצלחות והסכו"ם. דודי הוציא גבינות ושלומי סידר צלחות וסכו"ם. מיכל לא ענתה. ליאורה יצאה מהמטבח, מעיפה מבט מודאג לעבר המדרגות. אחר כך עלתה. מיכל לא הכינה שיעורים אלא ישבה על מיטתה, שקטה, נשענת על ידיה, עיניה עצובות. ליאורה התיישבה לידה.
"בזמן האחרון את שקטה," אמרה ליאורה כשהיא מלטפת את שערה. מיכל השפילה את עיניה.
"מיכל," אמרה ברכות, "ספרי לאימא…"
מיכל שתקה.
"זה בגלל אבא, נכון?" שאלה ליאורה כשהיא מחבקת את מיכל, שנצמדה אליה. דמעות החלו לרדת על לחייה. ליאורה אימצה אותה אל ליבה. גם הדמעות הסוררות שלה החלו לרדת.
"אנחנו נעשה את החג לבד," בכיה של מיכל גבר, "והוא יהיה עם משפחה זרה."
ליאורה התיישרה, נשמה עמוקות ואחזה בזרועותיה של מיכל. היא הביטה בה ואמרה, "מיכלי, שלא תחשבי לרגע שהוא אוהב אותן כמו שהוא אוהב אותך."
מיכל קמה ונטלה טישו, ניגבה את דמעותיה אך המשיכה לבכות.
"את יודעת, כשהייתי בהיריון איתך הוא אמר 'שום בן. אני מאמן נבחרת לא אהיה.' כשנולדת הוא ריחף מאושֶר," עיניה של ליאורה היו מצועפות. "הוא עשה לכבודך מסיבה שלא הייתה כמותה בתל אביב. לא היה מי שלא בא לאחל מזל טוב לנסיכה שנולדה."
דודי היה הקטן בין הבנים. עיניו הירוקות שנחבאו תחת בלורית שערו השחור לא הסגירו עצב, אבל בזמן האחרון היה לה קשה לדבר איתו. בכל פעם שניסתה לדובב אותו התחמק ואמר שהכול בסדר. ליאורה לא ויתרה. כשישבו במטבח אחרי ארוחת הערב שאלה אותו, "לא קשה לך בלי אבא?"
הוא שתק לרגע. אחר כך הישיר מבטו והנהן.
"קום, תתקשר אליו."
שמע בקולה. יצא מהמטבח ועמד במסדרון הכניסה לבית.
"אבא, למה אתה לא בא? אני מתגעגע אליך," שמעה אותו אומר. אחר כך חזר למטבח, עמד שם שותק.
"נו… מה הוא אמר?" שאלה כשהיא מנגבת צלחת.
"שהוא עסוק."
רצתה לקלל אותו, אך במקום זאת נשכה את שפתיה, הניחה את הצלחת על השיש וחיבקה את דודי.
מיום ליום שנאה אותו יותר. הנזק שגרם לילדים הציק לה. כל הזמן חשבה איך למזער אותו. זה עזר לה לשכוח מעצמה. היא לא נתנה להם ליפול וליכדה את כולם בארוחות צוהריים וערב משותפות, ואלה הפכו לזמן האיכות שלהם. עם הזמן הדכדוך שאפף אותם התפוגג.
ואז הוא הגיע. אחרי למעלה מחודש. בזמן שהילדים פינו את ארוחת הערב מהשולחן. אבי פינקוס, הבעל והאב, ראש המשפחה שהחליט לכרות את הראש מהגוף, נכנס בלי שהרגישו ונעמד במטבח, לבוש בחולצת הלקוסט הנצחית שלו, חורף וקיץ, ביד ימינו צרור המפתחות והפלאפון. ליבה של ליאורה החסיר פעימה כשראתה אותו.
"ערב טוב. מה נשמע?" שאל.
שלומי ודודי הופתעו כל כך שהם נעמדו כמו חיילים שקצין נכנס לאוהלם.
"השמנת קצת, שלומי," אמר וטפח על כרסו של שלומי ששיער הבלונד שלו קוצץ יומיים קודם לכן. תמיד אהב להתבדח עם שלומי על התיאבון הבריא שלו. שלומי לא ענה. הוא ישב והביט בעיני התכלת שלו, שכה דמו לעיניו של אביו, בשתיקה. ליאורה הפנתה גבה והחלה לשטוף את הכלים, ידיה רעדו.
"יש דואר?" הוא קרב לשיש, בסמוך לקופסת העץ שבה היו מניחים את דברי הדואר. מזלג נשמט מידיה לכיור. היא לא ענתה והמשיכה להדיח את הכלים, ראשה מורכן. לקח את המכתבים וישב לשולחן, פותח כל מכתב וקורא אותו בתשומת לב. הילדים עמדו במטבח שותקים, מחכים שיאמר משהו, אך הוא המשיך בשלו, חיוך קל על שפתיו.
"אבא, אתה חוזר הביתה?" שאלה מיכל.
ליאורה התאבנה.
"לא," ענה אבי לקונית ואז הרים את עיניו מהמכתב. "בואי הנה, ילדה יפה שלי," הוא פרש את זרועותיו, "תני חיבוק לאבא." מיכל נענתה והתרפקה עליו. שלומי ודודי הגניבו לליאורה מבטים. היא לא יכולה לסבול את זה יותר. היא עלתה למעלה. התיישבה בחדרה, שהיה פעם חדרם, והחלה לקפל כביסה בעצבנות. חתיכת גועלי, הרהרה, כשהיא מקפלת חולצה של מיכל, 'מה נשמע? יש מכתבים?' זה מה שיש לו לומר? אחר כך קמה, בעטה בגיגית הבגדים שהייתה מונחת על הרצפה וסיננה, "לך לעזאזל!"
אחרי שגמרה לקפל ולסדר את הבגדים בארונות ירדה למטה. הוא הלך. הילדים פנו לישון, וגם היא עלתה לחדר השינה. לאחר המקלחת סירקה את שערה מול המראה. מבטה נפל על המדף של הבשמים והאפטר שייב שלו. הוא לא לקח אותם איתו. בפרץ של שנאה ותסכול החלה להטיח את הבשמים. מטיחה את הבושם הצרפתי בכיור ובוכה, את האיטלקי על הרצפה וצורחת, את האפטר שייב על המראה ומקללת. שברים עפו לכל עבר וריסוסי בושם דבקו באימונית הכתומה שלבשה. היא רכנה לכיור ובכתה בכי שטלטל אותה מצד לצד, לא שומעת את הדפיקות בדלת.
"אימא! אימא, מה קרה?!" קראה מיכלי, מבוהלת. הדלת נפתחה ושלושת הראשים הציצו לתוך החדר בדאגה – מיכל, שלומי ודודי.
"לכי להביא מגב ויעֶה," היא התעשתה באחת, חוששת לזוז, רגליה מוקפות ברסיסי זכוכית. קרסולה הימני זב דם. "אני אסתדר," אמרה לשלומי ודודי כשהיא מסיטה את ראשה, מתביישת מהדמעות שהציפו את פניה כמו חלון זכוכית רטוב ביום גשם. הם יצאו, ממושמעים כתמיד. מיכל הביאה את היעה ועמדה שם, מביטה בליאורה בדאגה.
"לכי, חמודה שלי. אני אאסוף את השברים."
"ואיך את מרגישה עם זה?" שאלה אותה טל בפגישה השנייה שלהן, במרפאה ברמת גן.
"חתיכת בוגד. לא מתבייש לבוא לקחת מכתבים," אמרה ליאורה כשהיא ממוללת ידיה בעצבנות.
"בואי נסדר את הדברים," אמרה טל, "הרי לא ציפית שהוא ייעלם. כל אבא מתגעגע לילדיו. הדואר זה רק תירוץ כדי לראות אותם, אתכם."
"מי צריך אותו?!" ענתה, רותחת מכעס, והסיטה את שערות הפאה ממצחה. "אנחנו מסתדרים יופי בלעדיו!"
"ליאורה," טל פנתה אליה בקול רך, "הוא עזב אותך. קשה לך לקבל את זה אבל הוא ימשיך לבוא לראות את הילדים. את צריכה לקבל את זה."
טל צדקה. מאז שחזר בפעם הראשונה, בא מתי שרצה. בערב, אחר הצוהריים, בשבת. ליאורה רתחה. ברגע שהיה מגיע הייתה עולה לחדרה בהפגנתיות ובזעם.
"את צריכה לעבוד על עצמך," טל הוסיפה, "ההפגנתיות שלך מזיקה לילדים."
"מה את רוצה שאעשה?" שאלה ליאורה בהכנעה.
"בואי נאמר שאתם יושבים לאכול והוא מגיע. המשיכי לשבת. סיימי את הארוחה. התנהגי בטבעיות."
"אני לא מסוגלת לראות אותו."
"טוב, בואי נעשה זאת בהדרגה. בפעם הבאה שהוא יגיע, שבי חמש דקות."
בשלישי בערב הגיע כשישבו לאכול. רצתה לקום בהפגנתיות אך התאפקה, זוכרת את ההנחיה של טל. שבי חמש דקות, הזכירה לעצמה. אט אט התרגלה לביקורים הלא מתוזמנים שלו, אם בארוחת ערב, אם בסעודה שנייה בשבת בבוקר. אך לא הייתה מדברת. רק הילדים היו מדברים איתו, מספרים לו מה קורה איתם. היא לא מגיבה או משתתפת בשיחה. אחרי כמה פעמים שאל אותה מה שלומה. לא ענתה.
"אימא שלכם בתענית דיבור?" פנה לילדים. זה הרתיח אותה כל כך שכמעט זרקה עליו את בקבוק הקולה. ברגע האחרון תפשה את עצמה, נזכרת שלא להזיק לילדים ולא לקום מהשולחן כפי שהבטיחה לטל.
כשעלתה לחדרה מאוחר יותר, ישבה על המיטה הגדולה, הליטה פניה בכפות ידיה והתייפחה. אחר כך נשכבה על המיטה הגדולה שבחדר השינה המרווח שלהם, מכסה עצמה. איכה ישנה בודדה, מעורטלת מאהבה, יחפה כמו אישה שפוסעת עם נעל אחת.
"ריבונו של עולם," בכתה ליאורה, "עזור לי."
איך עזב? עשרים שנות נישואין עברו אצלו כך, בלי להניד עפעף, כאילו כלום. חיטטה בנבכי נפשה, מחפשת מה פגם מצא בה. אני לא בלונדינית, לאבא שלי אין כסף. נזכרה איך קרא לה "דתייה מסריחה" והדמעות גברו. אולי זו הייתה הסיבה.
אחרי כמה דקות נגמרו הדמעות ושנאה מילאה אותה, שנאה כה ממשית שהיא הרגישה בה עומדת לצידה כמו חברה סכסכנית ולוחשת באוזנה את כל מה שאבי עשה לה. לרגע שכחה את האהבה שהייתה ביניהם, את הימים היפים שהיו להם יחד. הייתה בטוחה שהתחתן איתה רק בגלל טום.
"עובדה," לחשה לה השנאה, "איך שטום עזב, עזב גם אבי."
בעוד כחודש פסח. כמו כל נשות ישראל שטורחות ומנקות החליטה גם היא להתחיל. ישבה במטבח עם מחברת ועט וחילקה את הבית על שתי קומותיו לחלקים, לפי הימים שבהם תנקה את החדרים. את המטבח השאירה לשבוע האחרון, סומכת על יאנקי שיחזור לחופשה מהישיבה ויעזור גם הוא. למוחרת החלו מיכל והיא בניקיונות. יום-יום אחרי שהיא חזרה מהעבודה ומיכל מהלימודים, היו שתיהן אוכלות ואז מנקות, מקרצפות, זורקות בגדים ישנים וחפצים שאין בהם שימוש בעוד שירים של מיטב הזמרים החרדים מתנגנים ברקע. סידור וניקיון שיפרו את מצב רוחן. הן מצאו עצמן צוחקות מהבדיחות של דודי שהגיע מאוחר יותר ומזמזמות, בעוד הוא שר שירי שבת בהתלהבות ובדבקות. בניקיון הוא לא עזר, עשה טובה שהוא מוריד את שקיות הזבל ומסדר את המגירות שלו, אבל זה היה בסדר. ליאורה הרגישה רעננוּת, אנרגיות שנמסכות בה. כבר לא נזקקה לכדורי השינה. הייתה נזרקת מעייפות, לא מספיקה לחשוב, ונרדמת. מישהו כבר אמר שעבודה זו בריאות. שלומי לא עזר. היא גם לא ביקשה, ידעה שהוא יושב בבית הכנסת ולומד.
אחרי שסיימו לנקות את חדרי הילדים היא ניגשה לחדר השינה שלהם, לבד. לא רצתה עזרה. נכנסה אליו כמו אל מקדש מלא בזיכרונות. פתחה את הארונות. חולצות הלקוסט היו מקופלות בסדר מופתי בשתי ערמות והחולצות המכופתרות שלו היו תלויות בארון, מגוהצות על כל גווניהן. הוא כלל לא לקח בגדים. החלה למשש את החולצות. דמעות נקוו בעיניה, אך היא לא נתנה להן לשלוט בה. ללא הבחנה שלפה את החולצות, זרקה אותן על המיטה, הביאה שקיות אשפה גדולות ודחפה את כולן פנימה. אחר כך עלתה על סולם ושמה את השקיות במדפים הריקים שלמעלה. לא לזכור.
ערב לפני החג הבהיק הבית בניקיונו וריחות טובים של בישול אפפו אותו. על הכיריים עמדו סירים של צלי בשר ביין, עוף עם תפוחי אדמה ומרק ירקות עם קניידלך.
הוא נכנס. מרחוק הריחה את האפטר שייב שלו ושמעה את שקשוק המפתחות המונחים על השולחן.
"איזה ריחות! אפשר לטעום?"
היא לא הגיבה, התעסקה בבלילת הבלינצ'ס. מיכלי נשקה לו והוא חיבק אותה בחום. אחר כך ירדו הבנים. הם ישבו בחדר האורחים ביחד. זה עמד להיות החג הראשון שיחגגו בלעדיו. לא ידעה איך תעבור את זה. היא לא הסתובבה, לא הייתה מסוגלת להסתכל עליו, כל שכן לפגוש במבטו. שמע את מיכל שואלת אותו, "אבא, אולי בכל זאת תבוא מחר?"
"לא, מתוקה שלי."
"למה?"
"אנחנו מפליגים."
"ביכטה?"
"כן. לקפריסין."
"לכל הפסח?" קולה כבר רעד. כל תשובה שקיבלה ודאי הייתה כמו מדקרה לליבה הרך.
"כן. מה להביא לך משם?" שאל את מיכל לקונית, וליאורה עומדת ורואה איך מיכל נובלת. היא ידעה עד כמה הילדה אוהבת את אבי וקשורה אליו. איך היא יכולה להציל פרח שנבל? בראשה התחוללה סערה איומה שניפצה את שארית התקוות שלה לחגוג איתו את החג.
"טוב. שיהיה חג שמח," אמר כשנכנס למטבח בדרך החוצה.
"חג שמח," פלטה רפות מבלי להסתובב אליו, מוציאה בלינצ'ס מהמחבת ומניחה אותו על ערמת הבלינצ'סים המוכנים.
בערב החג הבית היה מבריק, נוצץ מניקיון. הסירים שעל הפלטה הפיצו ריח טוב. כולם היו לבושים חגיגית – הבנים בחליפות חג, מיכל בחצאית שחורה וסריג לבן, וליאורה בשמלה שחורה. גם אימה הגיעה מרמת גן. ליאורה הכינה את נרות החג, תחושה כבדה אפפה אותה. היא אחזה את הגפרורים, עיניה התערפלו והדמעות החלו לרדת. ניסתה לעצור אותן ללא הצלחה, היה זה כמו ברז שהידית שלו התקלקלה. מדליקה ובוכה, מבקשת שיחזור הביתה. מיכלי קרבה אליה וחיבקה אותה בחוזקה.
"חג שמח," לחשה ליאורה כשהיא מוחה את הדמעות ונושקת לילדים. כולם הלכו להתפלל. אימה פרשה לנוח, ההליכה לבית הכנסת המרכזי היטיבה עימה.
למרות זאת ליל הסדר, כשיאנקי בראשו, עבר נפלא. כל אחד קרא קטע מההגדה. שלומי ויאנקי אמרו חידושים וביאורים על ההגדה ואחרי שגמרו לאכול הם שרו "אחד מי יודע" ו"חד גדיא" כשהם מתחרים מי שר מהר יותר בלי להתבלבל. היה זה בשבילה עונג לראות אותם שמחים.
"לפחות דבר אחד טוב יצא מזה," הרהרה אחרי שפינו את השולחן. הבנים עוד ישבו לשולחן כששלומי ויאנקי מעלים חידושים ופירושים על ההגדה. "לא היו הפרעות של בדיחות סתמיות ולא חזרה על עצמה השאלה 'מתי מגישים כבר את האוכל?' מעולם לא הייתה לו סבלנות בליל הסדר…"
בחול המועד החליטה לשמח אותם. התקשרה לחברה להגנת הטבע וביררה על מסלולי טיול. הם הגיעו להר ישי שנמצא ליד ים המלח. אחרי שטיפסו עמדו נפעמים מול ההרים שיורדים ונפגשים במימי ים המלח שהחליפו גוונים של כחול וטורקיז. הצבעים האלה לא עזבו אותה. אחרי חול המועד נעמדה מול הקנבס, צובעת בכחול וטורקיז את רשמיה מהטיול. ריחות של פריחה עמדו באוויר.