הסופר מיכאיל זוֹשְׁצֶ'נְקוֹ, יליד סנט פטרסבורג, 1894, נחשב היום לאחד הקלסיקונים הרוסיים של התקופה הסובייטית. סיפוריו, שהחלו להתפרסם בשנת 1920, […]
המשבר
הו, האזרחים, אתמול הובילו ברחוב עגלה עם לבנים. שכה אחיה!
אצלי, שתבינו, הלב ממש החל לפרפר מרוב שמחה. כי הרי הולכים אנחנו ובונים את עצמנו. הן לא לחינם מובילים לבנים. מסתבר שבית כלשהו הולך ונבנה במקום כלשהו. זה התחיל – טפו, טפו, בלי עין רעה!
יחלפו, אולי, עשרים שנה, ואולי אפילו פחות מזה, ויהיה לכל אזרח אולי חדר שלם. ואם האוכלוסייה לא תגדל יתר על המידה, ולמשל, ירשו לכולן הפלות – אז אולי אפילו שני חדרים. או שמא אפילו שלושה לגולגולת. עם אמבטיה.
איך נעשה אז חיים, אזרחים! בחדר אחד, נאמר, לישון, בשני לקבל אורחים, בשלישי עוד משהו… חסר מה? יימצא גם יימצא עניין בחיי דרור שכאלה.
נו, ולפי שעה קצת קשה עם שטחי המטרים המרובעים. זה יוצא קצת בקמצנות נוכח המשבר.
הנה, אני, אחים שלי, גרתי במוסקבה. לא מזמן חזרתי משם. על עורי שלי חשתי במשבר הזה.
באתי, מבינים אתם, למוסקבה. מתהלך אני עם החפצים ברחובות בלי שום תכלית. לא זו בלבד שאין מקום לעגון בו – אין מקום להניח את החפצים.
במשך שבועיים, שתבינו, מדדתי את הרחובות עם החפצים. גידלתי זקנקן והחפצים אבדו לי בהדרגה. וככה, מבינים אתם, מהלך אני חופשי ממטען, ללא חפצים. מחפש מקום.
לבסוף, בבית אחד יורד במדרגות איזה ברנש.
“בעבור שלושים רובלים,” הוא אומר, “אני יכול לארגן לך חדר אמבטיה בדירת בורגנים… שלושה חדרי נוחיות… אמבטיה… באמבטיה,” הוא אומר, “תוכל לגור לך לבריאות. אף שאין חלונות, אבל בגלל זה יש דלת. והכול בהישג יד. אם תרצה,” הוא אומר, “תוכל למלא אמבטיה מלאה במים וצלול לך להנאתך, אפילו יום שלם.”
אני אומר:
“אני, חבר יקר, אינני דג,” אני אומר, “אני לא זקוק לצלילה. מעדיף אני לחיות על היבשה. תוריד את המחיר,” אני אומר, “בגלל הרטיבות.”
הוא אומר:
“לא יכול, חבר. הייתי מוריד בשמחה, אבל אינני יכול. זה לא תלוי רק בי. הדירה משותפת. והמחיר בעבור האמבטיה התקבע סופית.”
“נו, אז מה אפשר לעשות?” אני אומר, “ניחא. תפשטו ממני שלושים ושחררו אותה מהר. זה שלושה שבועות,” אני אומר, “מהלך אני על פני המדרכות. חושש אני שאתעייף.”
נו, בסדר. הכניסו אותי, והתחלתי לחיות.
האמבטיה היא, אכן, בורגנית ועוד איך. בכל מקום, בו תדרוך רגלך – אמבטיה של שיש, סוללה וברזים. אבל מקום לשבת, בין היתר, אין. תשב אולי על המעקה, שגם אז תיפול למטה, היישר אל אמבטיה של שיש.
סידרתי לעצמי ריצוף מקרשים. ואני חי.
בחלוף חודש, דרך אגב, התחתנתי.
נפלה בחלקי, אתם יודעים, כזאת בת זוג צעירונת, טובת לב. ללא חדר.
חשבתי לעצמי, שבגלל האמבטיה הזאת, היא תדחה אותי, ואני לא אדע אושר משפחתי ונוחות, אבל היא, שום דבר, היא לא מסרבת. רק התקדרה משהו ואמרה:
“טוב גם באמבטיה גרים אנשים טובים. ובמקרה קיצוני, אפשר להפריד. כאן,” היא אומרת, “חדר האישה, וכאן חדר האוכל.”
“אזרחית,” אני אומר, “להפריד אפשר, אלא שהדיירים, שדים משחת שכמותם, לא מרשים. הם אומרים: בלי שום שינויים.”
נו טוב, אנחנו חיים ככה.
בחלוף פחות משנה נולד לנו – לי ולבת הזוג שלי – ילד לא גדול.
קראנו לו ווֹלוֹדקָה, ואנחנו ממשיכים לחיות. כאן באמבטיה אנחנו רוחצים אותו – וגרים.
ואפילו, יודעים אתם, זה מסתדר די טוב. הילד, זאת אומרת, מתרחץ מדי יום ביומו ובכלל איננו מצטנן.
יש רק אי נוחות אחת – בערבים פולשים הדיירים המשותפים לאמבטיה להתרחץ.
למשך הזמן הזה נאלצים אנו כל המשפחה לעבור למסדרון.
ביקשתי כך וכך מן הדיירים:
“אזרחים,” אני אומר, “תתרחצו בשבתות. הרי אי־אפשר להתרחץ כל יום. מתי,” אני אומר, “אפשר לחיות? תבינו, בטובכם, את המצב.”
ומספרם של המנוולים הוא שלושים ושניים איש. וכולם מגדפים. ולא מן הנמנע שעשויים הם גם להחטיף בפרצוף.
נו, מה אפשר לעשות, אי־אפשר לעשות כלום. חיים אנחנו כמו שזה.
בחלוף זמן מה אימא של האישה מגיעה אל האמבטיה. מתארגנת מעבר לסוללת הברזים.
“אני,” היא אומרת, “כבר מזמן חולמת לפנק את הנכד. אתם לא יכולים למנוע ממני את התענוג הזה.”
אני אומר:
“אינני מסרב. קדימה, פנקי, סבתא. השד אתכם. את יכולה למלא מים באמבטיה ותצללי לך עם הנכד.”
ולאשתי אני אומר:
“אולי יגיעו שארי בשר נוספים? האזרחית, תגידי כבר עכשיו.”
היא אומרת:
“אולי אחי הקטן לחופשת חג המולד…”
מבלי להמתין לאח הקטן, נטשתי את מוסקבה. את הכסף למשפחה אני שולח בדואר.
1925
אין עדיין תגובות