פריקונומיקס

הקדמה:
הצד הנסתר של הדברים

החרדה העצומה שאחזה בכל מי שחי בארצות הברית בתחילת שנות התשעים, והקדיש ולוּ קורטוב של תשומת לב למהדורות חדשות הערב או לעיתונים היומיים, ראויה לסלחנות.

הכול תלו את האשמה בפשע. שיעורי הפשיעה טיפסו מעלה ללא הפסק — עקומת הפשיעה בכל עיר אמריקנית בעשורים האחרונים נראתה כמו מדרון סקי — והיה נראה שהפשע מבשר את קץ העולם כפי שאנו מכירים אותו. מוות כתוצאה מירי, מכוון או לא, נעשה עניין של מה בכך. גם גנבת מכוניות מבעליהן על ידי שימוש בכוח, סחר בקראק, שוד ואונס נעשו נפוצים לא פחות. מעשי אלימות נפשעים ומבעיתים התלוו אליהם תדיר והיה נראה שהמצב מחמיר. בהרבה. כל המומחים אמרו זאת.

הסיבה היתה מה שכונה ״טורף על’. זה זמן־מה היה אפשר למצוא אותו בכל מקום. מזעיף פנים מעמודי השער של שבועוני החדשות. מופיע בדוחות ממשלתיים עבי כרס. הוא היה נער כחוש תושב העיר הגדולה עם אקדח זול ביד ולב שאין בו דבר אלא אכזריות. כמוהו היו אלפים בכל מקום, כך אמרו לנו, דור של רוצחים שעד מהרה יגררו את ארצנו לתוהו ובוהו.

בשנת 1995 כתב הקרימינולוג ג׳יימס אלן פוֹקס דוח חמור ליועץ המשפטי של ממשלת ארצות הברית, אשר ניבא בפרוטרוט את העלייה החדשה במספר מקרי הרצח המבוצעים על ידי בני נוער. פוֹקס הציע שני תרחישים, אופטימי ופסימי. על פי התרחיש האופטימי יעלה בעשור הבא שיעור מקרי הרצח המבוצעים על ידי בני נוער בחמישה־עשר אחוז. על פי התרחיש הפסימי יוכפל מספרם אם לא למעלה מזה. ״גל הפשע הבא יהיה כה חמור,’ הוא אמר, ״שעוד נתגעגע לימים הטובים של 1995.’

קרימינולוגים אחרים, אנשי מדעי המדינה ומשקיפים מלומדים אחרים שרטטו עתיד נורא לא פחות, וכמוהם הנשיא קלינטון. ״אנו יודעים שבשש השנים הבאות עלינו לשנות את כיוונה של מגמת הפשיעה של בני הנוער,’ אמר קלינטון, ״שאם לא כן תשתלט האנדרלמוסיה על ארצנו והבאים אחרַי לא יישאו נאומים על ההזדמנויות הנפלאות הגלומות בכלכלה הגלובלית. הם יעשו כל שביכולתם כדי להגן על האנשים ברחובות הערים.’ לכולם היה ברור שאת הכסף הכבד יש להשקיע בעבריינים.

ואז החל שיעור הפשיעה לצנוח, במקום לעלות. הוא צנח עוד ועוד, וירד עוד קצת. ירידת שיעור הפשיעה היתה מפתיעה בכמה מובנים. היא התרחשה בכל מקום ובכל תחום פשיעה בכל רחבי המדינה; היא היתה עקבית ואופיינה בירידה גדולה יותר בכל שנה. איש לא צפה אותה — במיוחד לא המומחים, שחזו תרחיש הפוך בתכלית.

עוצמת המהפך היתה מהממת. במקום ששיעור מקרי הרצח המבוצעים על ידי בני נוער יעלה בעשרה אחוזים, או אף בחמישה־עשר אחוז, כפי שהזהיר ג׳יימס אלן פוֹקס, הוא צנח ביותר מ־50 אחוז בתוך חמש שנים. בשנת 2000 היה שיעור מקרי הרצח בארצות הברית הנמוך ביותר זה 35 שנה. ירידה דומה נרשמה בכל סוגי הפשיעה האחרים, החל בתקיפה וכלה בגנבת מכוניות.

המומחים, שלא השכילו לחזות את הירידה שהחלה עוד בעת שפרסמו את תחזיותיהם מטילות האימה, הזדרזו כעת להסבירה. חלק גדול מן התיאוריות שלהם נשמע הגיוני לחלוטין. הכלכלה המשגשגת של שנות התשעים, כך אמרו, היא שסייעה להסיט לאחור את גלגל הפשע; ושפע חוקי רישוי כלי הירייה; ואסטרטגיות השיטור החדשניות שהופעלו בעיר ניו יורק, שבה צנח מספר מקרי הרצח מ־2,245 בשנת 1990 ל־596 בשנת 2003.

לא רק שתיאוריות אלה היו הגיוניות; הן היו גם מעודדות, שכן הן ייחסו את הירידה בעקומת הפשע ליוזמות ספציפיות שננקטו זה מקרוב. אם הפשיעה נבלמה באמצעות חוקי פיקוח על כלי הירייה, ואסטרטגיות שיטור מתוחכמות, ושכר טוב יותר לעובדים, הרי שיכולנו לעצור את הפושעים כבר מזמן. וכך יהיה המצב גם בפעם הבאה שתהיה החרפה בפשיעה, חס וחלילה.

תיאוריות אלה עשו את דרכן, מבלי שמישהו יפקפק בהן, מפיות המומחים אל אוזני העיתונאים ואל תודעת הציבור. בתוך זמן קצר הן הפכו לדעה הרווחת.

יש רק בעיה אחת: הן לא היו נכונות.

מתחת לפני השטח פעל כל אותה עת גורם נוסף אשר תרם רבות לירידה המשמעותית בעקומת הפשיעה בשנות התשעים. הוא עוצב יותר מעשרים שנה קודם לכן והיה קשור לאישה צעירה מדאלאס ושמה נוֹרְמָה מֶקְ׳קוֹרְוִוי.

כמו רפרוף כנפי הפרפר ביבשת אחת המחולל סופת הוריקן באחרת, כך השפיעה נורמה מק׳קורווי על מהלך האירועים באופן דרמטי, מבלי שהתכוונה לכך. כל מבוקשה היה לבצע הפלה. נורמה מק׳קורווי היתה בת 21, ענייה, חסרת השכלה, נטולת כישורים, אלכוהוליסטית ומכורה לסמים, שכבר מסרה שני ילדים לאימוץ, ובשנת 1970 הרתה בפעם השלישית. אולם בטקסס, כמעט כמו בכל מדינות ארצות הברית באותה תקופה, אסר החוק על ביצוע הפלות. את עניינה של מק׳קורווי אימצו אנשים שהשפעתם היתה רבה משלה. הם בחרו בה לתובעת הראשית בתביעה ייצוגית ששמה לה למטרה להכשיר בחוק את ביצוע ההפלות. הנאשם היה הנרי וֵייד, התובע המחוזי של מחוז דאלאס. התיק הגיע בסופו של דבר לבית המשפט העליון של ארצות הברית ושמה של מק׳קורווי הוסווה והוסב לג׳יין רוֹ. ב־22 בינואר 1973 פסק בית המשפט לטובתה של העלמה רו והתיר ביצוע חוקי של הפלות בכל רחבי המדינה. למיס מק׳קורווי/רו זה היה, כמובן, מאוחר מדי. היא ילדה את תינוקה ומסרה אותו לאימוץ. (לימים חזרה בה מתמיכתה בהפלות חוקיות, והפכה לפעילה בתנועה ״למען החיים’ הדוגלת בקדושת חיי העובר.)

איך השפיע אפוא תיק ״רוֹ נגד וֵייד’, דור שלם מאוחר יותר, על ירידת שיעורי הפשע המשמעותית ביותר בהיסטוריה?

כאשר הדברים אמורים בפשע, לא כל הילדים נולדים שווים. ההפך הוא הנכון. מחקרים שנערכו במשך עשרות שנים הוכיחו כי סיכוייו של ילד הנולד בסביבה משפחתית עוינת להפוך לפושע גדולים הרבה יותר מאשר סיכוייהם של ילדים אחרים. מיליוני הנשים שככל הנראה בחרו לבצע הפלה בעקבות תיק ״רו נגד וייד’ — נערות עניות ולא נשואות, שהפלות לא חוקיות היו יקרות מדי עבורן או בלתי מושגות — היו פעמים רבות דגם של סביבה עוינת מסוג זה. הסיכויים שילדיהן של נשים אלה, אילו נולדו, היו מידרדרים לעולם הפשע, היו מעל לממוצע. אולם משפט ״רו נגד וייד’ מנע את לידתם. גורם זה היה בעל עוצמה ותוצאתו הדרסטית ניכרה כעבור שנים: כאשר הילדים שלא נולדו היו אמורים להיות בשיאו של גיל הפשיעה שלהם, החל שיעור הפשיעה לרדת.

לא חוקי הפיקוח על כלי הירייה, לא הכלכלה האיתנה וגם לא אסטרטגיות השיטור החדשות הם שעצרו בסופו של דבר את גל הפשע בארצות הברית. תרמה לכך העובדה שמאגר הפושעים הפוטנציאליים הצטמק באופן דרמטי, בין שאר הגורמים.

אם כן, כמה פעמים הוזכרו ההפלות החוקיות בדבריהם של המומחים בנושא ירידת שיעור הפשיעה (כל רואי השחורות לשעבר), שגלגלו את התיאוריות החדשות לפתחיהם של כלי התקשורת?

אפס.

הנה השילוב האולטימטיבי בין עסקים לבין ידידות: אתה שוכר את שירותיו של סוכן נדל’ן כדי למכור את ביתך.

הוא מעריך את מעלותיו של הבית, מצלם כמה תמונות, קובע את המחיר, מחבר מודעה מפתה, מציג את הבית בפני אנשים רבים ככל האפשר, מנהל משא ומתן על כל הצעה ומלווה את העסקה עד חתימתה. אין ספק שמדובר כאן בעבודה רבה, ואכן הוא מקבל עבורה נתח נאה. במכירת בית בשווי 300,000 דולר משלשל המתווך לכיסו עמלה בשיעור שישה אחוזים, המסתכמת ב־18,000 דולר. 18,000 דולר, אתה אומר לעצמך, זה הרבה כסף. אבל אתה גם יודע שבכוחות עצמך לא היית מצליח למכור את הבית ולקבל 300,000 דולר. הסוכן ידע כיצד — מה היה הביטוי שבו השתמש? — ״למַקְסֵם את ערכו של הבית’. הוא הצליח למכור את ביתך במחיר הגבוה ביותר, נכון?

ואולי לא?

סוכן נדל’ן הוא מומחה מזן שונה מאשר הקרימינולוג, אבל מומחה לא פחות ממנו. כלומר, הוא מצוי בתחומו הרבה יותר מאשר ההדיוט שבשמו הוא פועל. הוא מסוגל לאמוד את ערכו של הבית, את מצב שוק הדירות ואפילו את הלוך רוחו של הקונה. את המידע הזה תוכל לקבל רק ממנו. זו הסיבה, למעשה, שבעטייה שכרת את שירותיו.

מכיוון שעולמנו כיום מאופיין בהתמחויות, יש אינספור מומחים שאין לוותר על שירותיהם. רופאים, עורכי דין, קבלנים, סוכני מניות, מכונאי רכב, סוכני משכנתאות, מתכננים פיננסיים — כולם נהנים מיתרון מידע אדיר. והם משתמשים ביתרון הזה כדי לעזור לך, לאדם ששכר אותם, כדי שתקבל בדיוק את מה שאתה רוצה במחיר הטוב ביותר.

נכון?

היה נחמד אילו יכולנו להאמין בזה. אולם מומחים הם בני אדם, ובני אדם מגיבים לתמריצים. האופן שבו מתייחס אליך מומחה מסוים תלוי אפוא בתמריצים המניעים אותו. לעתים עשויים התמריצים שלו לפעול לטובתך. לדוגמה: מחקר על מכונאי הרכב בקליפורניה גילה כי לעתים קרובות מכונאים מוותרים על חשבון תיקונים קטן ומסמנים מכוניות לא תקינות כאילו עברו בדיקות פליטה, מפני שבדיקות לא קפדניות מזכות אותם בלקוחות. אולם במקרים אחרים מניעי המומחה עלולים לפעול לרעתך. במחקר רפואי התגלה כי רופאים מיילדים העובדים באזורים בעלי שיעורי ילודה נמוכים מבצעים יותר ניתוחים קיסריים בהשוואה למיילדים באזורים עם שיעורי ילודה גבוהים. במילים אחרות, כאשר העסקים יגעים מנסים הרופאים להשלים את משכורתם באמצעות גביית כסף על פעולות רפואיות יקרות יותר.

גם כשמכירים בכך שמומחים מנצלים לרעה את עמדתם, קשה להוכיח שהם אכן עושים זאת. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא להשוות בין טיפול שהמומחה מעניק לך לבין אותו שירות שהוא מעניק לעצמו. לרוע המזל רופא כירורג אינו מנתח את עצמו, ומלבד זאת התיק הרפואי שלו חסוי. כך גם יומן התיקונים של מכוניתו הפרטית של מכונאי הרכב.

אולם על מכירות נדל’ן יש מידע העומד לרשות הציבור, ולא פעם קורה שגם סוכני נדל’ן מוכרים את בתיהם הפרטיים. נתונים שנאספו לאחרונה ממכירת כ־100,000 בתים בפרברי שיקגו מצביעים על כך שיותר מ־3,000 מהם היו בבעלותם של הסוכנים עצמם.

בטרם נצלול לתוך הנתונים הללו, מוטב שנשאל את עצמנו מהו התמריץ המניע את סוכן הנדל’ן בעת שהוא מוכר את ביתו הפרטי. התשובה פשוטה: למכור במחיר הגבוה ביותר. סביר להניח שזהו גם המניע שלך כאשר אתה מוכר את ביתך. לכאורה אותו תמריץ מניע אותך ואת סוכן הנדל’ן שלך. העמלה שלו, אחרי הכול, מבוססת על מחיר המכירה.

אולם חישוב העמלות אינו כה פשוט, והוא משפיע על התמריצים. ראשית, עמלת תיווך בשיעור שישה אחוזים מתחלקת בדרך כלל בין הסוכן של המוכר לבין הסוכן של הקונה. לאחר מכן מעביר כל סוכן מחצית מן העמלה לסוכנות התיווך שבה הוא עובד. משמעות הדבר היא שרק 1.5 אחוזים ממחיר הקנייה עוברים ישירות לכיסו של הסוכן.

אם כן, במכירת בית בשווי 300,000 דולר וגוֹבַה עמלה בשיעור 18,000 דולר, חלקו של הסוכן הוא 4,500 דולר. לא רע בכלל, אתם ודאי אומרים. אבל מה אם הבית שווה יותר מ־300,000 דולר? ואילו הושקעו מעט יותר מאמץ וסבלנות ועוד כמה מודעות בעיתון היה הבית נמכר ב־310,000 דולר? אחרי קיזוז העמלה היית מכניס לכיסך עוד 9,400. אולם הנתח הנוסף של המתווך מסתכם ב־150 דולר בלבד. אם אתה מרוויח 9,400 דולר בעוד הוא מרוויח רק 150 דולר, ייתכן שהתמריצים המניעים אתכם בכל זאת שונים זה מזה (במיוחד מאחר שהוא המשלם עבור המודעות בעיתון ומשקיע את העבודה). איזה סוכן יהיה מוכן להשקיע זמן, כסף ואנרגיה נוספים תמורת 150 דולר בלבד?

יש דרך אחת לבדוק זאת: להשוות בין נתוני מכירות הבתים של סוכני נדל’ן לבין נתוני הבתים שאותם סוכנים מכרו בעבור לקוחותיהם. מנתוני המכירות של 100,000 בתים בשיקגו, ובהתחשב במשתנים כגון מיקום, גיל, איכות הבית, האסתטיקה — נראה כי סוכן נדל’ן מפרסם למכירה את ביתו הפרטי בממוצע עשרה ימים יותר מאשר את בית הלקוח שלו, ומוכר אותו במחיר הגבוה בשלושה אחוזים לפחות, שהם 10,000 דולר לבית ששוויו 300,000 דולר. כאשר הוא מוכר את ביתו הפרטי, הוא ממתין להצעה הטובה ביותר. כאשר הוא מוכר את ביתך, הוא דוחק בך לקבל את ההצעה ההגונה הראשונה שצצה. בדומה לסוכן בורסה המפריז במכירת ניירות הערך כדי להגדיל את העמלה שלו, גם הוא מעוניין לבצע יותר עסקאות בפחות זמן. ומדוע לא? הנתח שלו מהצעה טובה יותר — 150 דולר — הוא תמריץ עלוב מכדי שיעודד אותו לפעול אחרת.

מכל האמיתות השדופות על הפוליטיקה, אחת נחשבת לאמיתית יותר מן האחרות: הכסף הוא המנצח בבחירות. ארנולד שוורצנגר, מייקל בלומברג, ג׳ון קורזין — אלה רק כמה דוגמאות מן התקופה האחרונה. (ותתעלמו לרגע מן הדוגמאות ההפוכות של הווארד דין, סטיב פוֹרבּס, מייקל הרינגטון, ובמיוחד תומס גוֹליסאנוֹ, אשר בשלוש מערכות בחירות למושל מדינת ניו יורק הוציא 93,000,000 דולר מכיסו הפרטי וזכה בארבעה אחוזים, בשמונה אחוזים ובארבעה־עשר אחוז מן הקולות.) איש לא יחלוק על כך שלכסף יש השפעה לא מבוטלת על מערכות הבחירות וכי יותר מדי כסף מבוזבז בהן.

ואכן, נתוני בחירות מוכיחים כי המועמד המשקיע יותר כסף במערכת הבחירות בדרך כלל גם מנצח בהן. אולם האם הכסף הוא הגורם לניצחון?

נדמה שהגיוני לחשוב כך, לא פחות מלחשוב שהכלכלה המשגשגת של שנות התשעים סייעה להפחית את שיעורי הפשיעה. אולם העובדה שקיים מִתאם בין שני דברים עדיין אין בה כדי להוכיח כי האחד גורם לאחר. המתאם מצביע בסך הכול על קשר בין שני גורמים — הבה נקרא להם X ו־Y — אבל הוא אינו מגלה לנו דבר על כיוון הקשר הזה. ייתכן ש־X גורם ל־Y; ייתכן גם ש־Y גורם ל־X; וייתכן ש־X ו־Y הם תוצאה של גורם אחר, Z.

חִשבו על המתאם הבא: בערים שמתרחשים בהן מעשי רצח רבים מסתובבים בדרך כלל הרבה שוטרים. הבה נבחן כעת את המתאם בין מספר השוטרים לבין מספר מעשי הרצח בשתי ערים אמיתיות. בערים ווֹשינגטון וּדנוור מספר תושבים זהה, אולם בוושינגטון גדול מספר השוטרים כמעט פי שלושה בהשוואה לדנוור, ומספר מקרי הרצח גדול בה פי שמונה. בלי שיהיה בידינו מידע נוסף נתקשה לומר מה גורם למה. אדם שאינו בקיא בנושא עשוי להגיע, לאחר הרהור קצר, למסקנה כי מספר השוטרים הגדול בוושינגטון הוא הגורם למספר הרב של מקרי הרצח. מחשבה בלתי מבוססת כזו, שיש לה היסטוריה ארוכה, בדרך כלל מעוררת תגובה בלתי מבוססת. יש סיפור עַם על צאר שגילה כי המחוז הנגוע ביותר במחלות באימפריה היה מחוז ובו מספר הרופאים הגדול ביותר. מה היה הפתרון שלו? הוא ציווה להוציא מיד את כל הרופאים להורג.

נחזור כעת לשאלת העלויות הכספיות של מערכת בחירות: כדי להבין את הקשר בין כסף לבחירות יש להביא בחשבון את התמריצים ואת תפקידם במימון הבחירות. נניח שאתה מחליט לתרום אלף דולר לאחד המתמודדים. הגיוני שתתרום את הכסף באחד משני המצבים הבאים: כאשר המרוץ צמוד ונראה לך שהכסף ישפיע על התוצאה, או כאשר במערכת הבחירות אחד המועמדים הוא מנצח בטוח ולך מתחשק להתחמם בקרני התהילה או לזכות בתועלת עתידית כלשהי. ברור שלא תשקיע במפסיד הבטוח (אינך צריך אלא לשאול כל מועמד לנשיאות מי נכשל במדינות איווה וניו המפשייר).1 המועמדים בעלי הסיכויים הטובים ביותר ואלה המכהנים כבר בתפקידם מגייסים אפוא הרבה יותר כסף מאשר בעלי הסיכויים הקלושים. וכיצד מבוזבז הכסף הזה? המועמדים לתקופת כהונה נוספת ובעלי הסיכויים הטובים הם גם הנהנים ממזומנים רבים יותר, אולם הם מבזבזים חלק ניכר מן הכסף רק כאשר מתעורר סיכוי סביר שיפסידו. אחרת לשם מה למשוך מקרן שתביא תועלת בשלב מאוחר יותר, כאשר יופיע יריב מאיים יותר?

כעת, דמו לעצמכם שני מועמדים; האחד ניחן בקסם אישי והאחר לא. המועמד בעל הקסם האישי מגייס הרבה יותר כסף וזוכה בקלות. אולם האם הכסף הוא שזיכה אותו בקולות הבוחרים, או אולי קסמו האישי הוא שזיכה אותו גם בכסף וגם בקולות?

זו שאלה מכרעת וקשה מאוד להשיב עליה. ככלות הכול, קשה מאוד לכמת קסם אישי. איך נוכל למדוד זאת?

האמת היא שלא נוכל, למעט מקרה אחד, מיוחד. הרעיון הוא להשוות בין המועמד לבין… עצמו. כלומר, סביר להניח שמועמד א׳ היום יהיה דומה למועמד א׳ בעוד שנתיים או ארבע שנים מהיום. דבר דומה אפשר לומר על מועמד ב׳. אילו מועמד א׳ היה מתמודד מול מועמד ב׳ בשתי מערכות בחירות רצופות והיה משקיע בהן סכומי כסף שונים, היה אולי עולה בידינו למדוד את השפעת הכסף, בהנחה שהקסם האישי שלו לא השתנה במידה רבה.

והנה מתברר שאותם שני מועמדים מתמודדים זה כנגד זה במערכות בחירות עוקבות כל הזמן בקרוב לאלף מערכות בחירות לקונגרס האמריקני מאז שנת 1972. מה מְספרים המספרים על מקרים כאלה?

והנה ההפתעה: כמעט שאין חשיבות לכמות הכסף שמשקיעים המתמודדים. מועמד מנצח יכול לקצץ את הוצאותיו בכמחצית ולאבד רק כאחוז אחד מן הקולות. ואילו מועמד מפסיד המכפיל את הוצאותיו יכול לצפות להעביר לטובתו בסך הכול את אותו אחוז אחד בלבד. מה שחשוב להצלחתו של המועמד הפוליטי אינו כמה הוא מבזבז אלא מי הוא. (דבר דומה אפשר לומר, ועוד נאמר, בפרק 5, על הורים). יש פוליטיקאים בעלי קסם אישי המושכים מצביעים; אחרים לא ניחנו באיכות זו ושום סכום כסף לא ישנה זאת (האדונים דין, פורבס, הרינגטון וגוליסאנו כבר יודעים זאת, כמובן).

ומה באשר לחצי האחר של האמת השדופה על הבחירות — שסכומי כסף מזעזעים בגודלם מושקעים בכל מערכת בחירות? בתקופת בחירות טיפוסית, הכוללת בחירות לנשיאות, לסנט ולבית הנבחרים, מושקעים במערכת הבחירות כמיליארד דולרים בשנה. זה נדמה כהרבה כסף, אלא אם כן נשווה את זה למשהו חשוב לכאורה פחות מבחירות דמוקרטיות.

סכום כזה בדיוק מוציאים האמריקנים, לדוגמה, מדי שנה על גומי לעיסה.

עניינו של הספר הזה אינו להשוות בין עלויות של גומי לעיסה לאלה של מערכת בחירות, וגם לא לעסוק במתווכי נדל’ן ערמומיים או בהשפעותיהן של ההפלות החוקיות על רמת הפשיעה. הספר יעסוק בתרחישים כאלה וברבים אחרים — מאמנות ההורות ועד לשיטות מרמה, מדרך הפעולה של הקו קלוקס קלאן ועד לאפליה גזעית בתוכנית הטלוויזיה ״החוליה החלשה’. הספר הזה עומד לקלף שכבה אחת או שתיים מעל פני החיים המודרניים כדי לראות מה מתרחש מתחת להן. אנו נעלה שאלות רבות, חלקן שוליות ואחרות בנושאים של חיים ומוות. התשובות אולי יותירו רושם מוזר תחילה, אולם לאחר מכן יהיו מובנות מאליהן. אנו נחפש אחר התשובות האלה בנתונים — מציוני המבחנים של תלמידים בבית ספר, מסטטיסטיקת הפשע בעיר ניו יורק ומסִפרי החשבונות של סוחר קראק. (במקרים רבים נשתמש בנתונים שבמקרה נשכחו, כמו שובל עשן לבן של מטוס על פני השמים.) טוב להביע דעה או לפתח תיאוריות על נושא מסוים, כדרכם של בני האדם, אולם כאשר תחת העמדת פנים מוסרית באה הערכת נתונים כנה, התוצאה היא לעתים קרובות הבנה חדשה ומפתיעה.

אפשר לטעון כי טוהר המידות מייצג את האופן שבו אנשים היו רוצים שהעולם יפעל, ואילו הכלכלה מייצגת את האופן שבו הוא למעשה פועל. הכלכלה, מעל לכול, היא מדע של מדידה. היא מורכבת ממערכת של כלים גמישים ובעלי עוצמה שבאמצעותם אפשר להעריך מידע ולקבוע מה היתה השפעתו של גורם יחיד, או מה היתה ההשפעה בכללותה. אחרי הכול, זו מהותה של ה’כלכלה’: סבך מידע על מקומות עבודה, על נדל’ן, על בנקאות ועל השקעות. אולם את הכלים המשרתים את הכלכלה אפשר ליישם בקלות בנושאים שהם יותר — איך נאמר זאת, יותר מעניינים.

הספר שבידיכם נכתב אפוא מתוך נקודת השקפה המבוססת על כמה רעיונות יסוד:

תמריצים הם אבן היסוד של החיים המודרניים והבנתם, או במקרים רבים חשיפתם, היא המפתח לפתרונה של כל תעלומה כמעט, החל בפשעים אלימים, דרך תרמיות בעולם הספורט וכלה בהיכרויות באינטרנט.

הדעה הרווחת היא לעתים קרובות הדעה הלא נכונה. שיעור הפשיעה לא המשיך לנסוק בשנות התשעים; הכסף לבדו אינו מקנה ניצחון בבחירות; ועכשיו הפתעה: עוד לא הוכח כי שתיית שמונה כוסות מים ביום תורמת לבריאותנו. הדעה הרווחת מעוצבת בדרך כלל בצורה לא מקצועית וקשה מאוד להפריכה, אולם אפשר לעשות זאת.

תוצאות דרמטיות נובעות פעמים רבות מגורמים רחוקים, שלא תמיד קל להבחין בהם. התשובה לתעלומה נתונה אינה מצויה תמיד לנגד עינינו. לנורמה מק׳קורווי היתה השפעה הרבה יותר גדולה על רמת הפשיעה מאשר לחוקי הפיקוח על כלי הירייה, לכלכלה החזקה ולאסטרטגיות השיטור החדשות גם יחד. כזו היתה גם השפעתו של אדם ושמו אוסקר דַנִילוֹ בְּלֶנְדוֹן, הידוע בכינוי ג׳וֹנִי אֶפְּלְסִיד הקראק.

״מומחים’ — החל בקרימינולוגים וכלה במתווכי נדל’ן — משתמשים ביתרון המידע שלהם כדי לשרת את האינטרסים האישיים שלהם. בכל זאת אפשר לגבור עליהם אם משתמשים בכללי המשחק שלהם. בכלל, בעידן האינטרנט הולך ומצטמצם יתרון המידע שלהם מדי יום ביומו, כפי שמוכיחות ירידות המחירים של ארונות המתים ופרמיות ביטוח החיים.

הידיעה מה למדוד וכיצד עושָה את העולם המסובך להרבה פחות מסובך. כאשר לומדים כיצד לבחון נתונים בדרך נכונה, אפשר להסביר תעלומות שקודם לכן נראו בלתי פתירות. אין כמו כוחם של מספרים לקרצף שכבות של בלבול ושל סתירות.

מטרת הספר היא אפוא לחקור את הצד הנסתר של… הכול. לא פעם זהו תרגיל מתסכל, ולעתים נדמה שאנו משקיפים על העולם מבעד לקשית או מתבוננים במראה מעוותת בלונה פארק. הרעיון הוא לצפות בתרחישים רבים ושונים ולבחון אותם כפי שנבחנו רק לעתים נדירות. במובנים מסוימים זהו רעיון מוזר לספר. מרבית הספרים מעלים רעיון מרכזי אחד ומבטאים אותו בבהירות במשפט אחד או שניים ואז מספרים את הסיפור: ההיסטוריה של המלח; שבריריותה של הדמוקרטיה; השימוש הנכון והלא נכון בפיסוק. הספר הזה אינו יכול להתגאות בנושא מאחד כזה. שקלנו במשך כשש דקות את הרעיון לכתוב ספר שיעסוק בנושא אחד — מיקרו־כלכלה יישומית, הלכה ומעשה — אך תחת זאת בחרנו בגישה של חפש את המטמון. ואכן, גישה זו משתמשת בכלים האנליטיים הטובים ביותר שהכלכלה מציעה וגם מאפשרת לנו לעקוב אחר כל הדברים המעניינים והמוזרים העולים בדעתנו. משום כך בחרנו לכנות את תחום המחקר הייחודי הזה Freakonomics (כשילוב של המילים: מוזר־freak, כלכלה־economics). סוג הסיפורים המסופרים בספר הזה אינו מסוקר לעתים קרובות באתר האינטרנט Econ101, אולם עובדה זו עשויה להשתנות. מדע הכלכלה, שלא כמדע העוסק בנושא מסוים, הוא בעיקרו מערכת של כלים. מסיבה זו אין נושא, מקובל או לא, שאינו יכול להיות כלול בו.

ראוי לזכור כי אדם סמית, מייסד תורת הכלכלה הקלאסית, היה בראש ובראשונה פילוסוף. הוא רצה להעמיק בתורת המוסר ומתוך כך הפך לכלכלן. בשנת 1759, כאשר פרסם את ספרו תיאוריה של הרגש המוסרי החל הקפיטליזם המודרני את צעדיו הראשונים. סמית צפה בתדהמה בשינויים שחולל הכוח העולה, אולם לא המספרים עניינו אותו אלא ההשפעה האנושית, העובדה כי כוחות כלכליים שינו באופן מרחיק לכת את דרכי חשיבתו ופעולתו של אדם במצב נתון. מה עשוי להוביל אדם אחד לרמות או לגנוב, בעוד אדם אחר יימנע ממעשים אלה? כיצד עשויה החלטתו התמימה לכאורה של אדם אחד, ותהיה זו טובה או רעה, להשפיע על מספר רב של אנשים? בתקופתו של סמית, סיבה ותוצאה החלו לצבור תאוצה אדירה, ומקומם של התמריצים תפח עשרת מונים. חומרתם של שינויים אלה והזעזוע שגרמו הדהימו את בני התקופה שבה התרחשו לא פחות מן הזעזוע שגורמים לנו החיים המודרניים כיום.

הנושא האמיתי של סמית היה נקודת החיכוך בין רצונו של הפרט לבין הנורמות החברתיות. ההיסטוריון הכלכלן רוברט הַיילְבְּרוּנֶר תוהה בספרו הפילוסופים החומרניים כיצד הצליח סמית להפריד בין מעשי האדם, שאינו אלא יצור אנוכי, לבין המישור המוסרי הרחב שבו הוא פועל. ״סמית האמין כי התשובה טמונה ביכולתנו להיכנס לנעליו של אדם שלישי, של צופה נטול פניות,’ כתב, ״וכך לפתח הבנה של מהותו האובייקטיבית של המקרה.’

ראו את עצמכם אפוא כמי שנמצאים בחברתו של אדם שלישי, או אם תרצו בחברת צמד המייצג אותו ולהוט לחקור את מהותם האובייקטיבית של מקרים מרתקים. חקירות אלה מתחילות בדרך כלל בהצבת שאלה פשוטה שטרם נשאלה. כגון: מה משותף למורים בבית ספר ולמתאבקי סומו?