פתח דבר:
'אַבֶּר וָאס אִיז דָאס?'

1

בסוף ספטמבר 2010, בדרכי לשנת שבתון באוניברסיטת גֵטֶבּוּרג בשוודיה, עצרתי לביקור בן שבוע אצל ידידתי מתקופת התנדבותה בקיבוץ נעורי ניר גַנים, ארבעים שנה קודם לכן, הֶנרִיֶיט (שכולנו קראנו לה אז הֶנרִיֵיטָה או בקיצור נֶטָע) הוֹג לבית סטַיינְבֶּרג, במקום מגוריה, עיר הנמל הקטנה פְלַנְסְבּוּרג, השוכנת לחוף הים הַבַּלטי במדינת שְלֶזוויג־הוֹלשטַיין בצפון גרמניה, קרוב מאוד לגבול עם דנמרק.

מצאתי את הנרייט בת הקרוב לשישים יפה ומתוקה להפליא, ממש כמו אז, בימי בחרותנו הפרועים, והחברות בינינו, שני כמעט־ישישים שפרץ נעורים נושן חזר וחיבר ביניהם הרחק ממקורו, התחדשה בקלות מפתיעה, כאילו לא פסקה מעולם.

ביום האחרון לשהותי במחיצתה ישבנו במשרדה בארכיון ההיסטורי של מחוז המשנה שלזוויג־פלנסבורג, אותו ניהלה בהתנדבות נוסף על משרתה כמרצה לספרות גרמנית באוניברסיטה על שם הנסיך כריסטיאן אַלְבְּרֶכְט בעיר קִיל. הארכיון שכן בבניין עץ ישן בן קומתיים במרכז העיר, שכמו נמחץ בין שני בניינים חדשים מרקיעי שחקים — מגדל הפלדה והזכוכית העגול של תשלובת גוֹלדהָאגֶן־בִּיבֶּרמַמָאיֶירס־הָאוּפטמָן מצד אחד, ובניין המגורים היוקרתי והמצועצע 'צמרת מנהטן' מן הצד השני.

לפתע שמענו קול חבטה, שאף הרעידה מעט את הבניין, וכשחשנו החוצה ראינו שנהגת נכנסה עם רכבה בקיר העץ של הארכיון ופערה בו חור גדול.

בעוד אני וכמה מן העוברים והשבים מנסים להרגיע את האישה הצווחת, שהתגלתה כנער מבוהל ארוך שיער, ראיתי שהנרייט עומדת מול הקיר הפרוץ, סופקת את כפות ידיה, המומה.

חשתי אליה, לא מבין את פשר בהלתה, מנסה לומר לה שבסך הכול נשבר קיר, אבל כל מה שהנרייט הצליחה להגיד זה 'אבר ואס איז דאס? ואס איז דאס?' (אבל מה זה? מה זה?) כי מתברר שמאחורי הקיר שהפילה המכונית, נתגלה במפתיע אגף קטנטן אך שלם של הארכיון, שאיש לא ידע על קיומו.

עוד באותו יום ערכנו עיון ראשוני בערמות המסמכים, היומנים, המכתבים, הכרוזים והרישומים שמצאנו שם. הדברים, ככל שהצלחתי להבין, שכן לא הייתי בקי כלל בתולדות האזור, עסקו בתככים פנימיים בין אחים־נסיכים בתוך משפחת הדוכסות, ששלטה במחוז עד לאמצע המאה התשע־עשרה. הנרייט, כך שמתי לב, קראה בהתרגשות גדולה משלי את המסמכים השונים, אבל ככלות הכול מדובר היה באזור מגוריה ובארכיון 'שלה'.

לקראת ערב יצאנו לבית הקפה הקטן שממול. ישבנו עייפים, מעכלים לאיטנו את התרגשויות היום. ואז פנתה אלי הנרייט, עדיין נרגשת, ושאלה, 'אתה מבין מה מצאנו שם, קובי?'

'אין לי אפילו התחלה של שמץ של מושג,' עניתי.

'מצאנו את הסיפור האמיתי מאחורי 'בגדי המלך החדשים', זה מה שמצאנו שם,' אמרה.

'בגדי המלך החדשים של הנס כריסטיאן אנדרסן?!' שאלתי.

'כן,' אמרה הנרייט, 'מתברר שזה קרה באמת.'

'מה קרה באמת?'

'האגדה של אנדרסן היא לא אגדה. זה קרה באמת.'

וכך במקום לכתוב בשלווה שוודית את ספרי על 'אי־טי ואמנות אהבת הקולנוע', מצאתי את עצמי מעיין אחוז דיבוק במשך שנתיים ומחצה במסמכים שהתגלו, בשל תאונה אקראית, באגף החתום של ארכיון מחוז המשנה שלזוויג־פלנסבורג, חקירה שחשפה פרק משוגע ובלתי נודע בהיסטוריה, שאותו אני מעלה על הכתב בדפים אלו.

2

לדוכס הראשון של שלזוויג־הולשטיין־זוֹנדֶרבֶּרג־גלִיקסבּוּרג, פרידריך וילהלם, שמלך על הדוכסות המורחבת מאז מות אביו פרידריך קרל לודוויג, הדוכס של שלזוויג־הולשטיין־זונדרברג־בֶּק, משנת 1816 ועד למותו שלו ב־1831, היו — כך מתברר מן המסמכים שנתגלו בארכיון החתום — אחד־עשר ולא עשרה ילדים, כפי שהיה ידוע עד כה.

בנו הבכור היה היינריך, שנולד ב־1812, ולא קרל, שנולד ב־1813, אלא שעצם קיומו נעלם מדפי ההיסטוריה כלא היה, ורק התגלותם המקרית של מסמכי הארכיון הגנוזים של העיר פלנסבורג היא שחשפה לראשונה לא רק את עובדת קיומו, אלא גם את מעלליו המזוויעים בתקופת שלטונו בשנים 1837-1830, שאותם היו מי שניסו למחוק ולהעלים מדברי הימים של אירופה.

3

ומובן שהספר הזה לא היה רואה אפילו קצהו של אור לולא עזרתה העצומה ותמיכתה השלמה של פרופסור הוג־סטיינברג, הלא היא נטע האהובה, שפתחה בפני את כל שפעת דלתותיה — דלתות הארכיון שהיא מנהלת, דלתות הדיאלקטים המקומיים1 שלא היו מוכרים לי, דלתות ביתה המקסים על הגבעה המשקיפה על הנמל ודלתות לבה הרחב והטוב.

קובי ניב, פלנסבורג

מדינת שלזוויג־הולשטיין, גרמניה אוגוסט 2012