1

היא לא היתה אישה יפה, והיא ידעה זאת היטב.

היה לה חיוך ביישני אבל סוחף ונהדר, שהתרחב בבת אחת לשאגת צחוק שובבית. היו לה פנים נעימות ועגלגלות ולחיים רכות בגוון של אפרסק. היה לה קול מתוק ורך להפתיע, ובעיקר — היה לה לב גדוש חמלה ורגישות. אבל יפה היא לא היתה.

גם מאושרת לא. כשנתיים ימים חלפו מאז הגיעה לנובי גראד, בירת סלאביה, כממונה זמנית וכממלאת מקום. את העולם שסבב אותה ראתה מבעד לחלונותיו הכהים של רכב שרד משוריין. בחוץ רחש סתיו מכושף המעלה על הלב געגוע למקומות מופלאים ולאנשים שהכירה פעם. אי־שקט תמידי ביעבע בתוכה, מאיים להעיף אלף מכסים שרחשו על אלף דוודים. משהו מופלא וטוב יקרה לי בסתיו הזה, הבטיחה לעצמה בכל פעם שעלתה על יצועה בבית הגדול שבו התגוררה.

ובוקר אחד נתקפה מיחושי גב.

'מיכאלה!' קראה לעברה מזכירתה. ואולי ברגע ההוא מתחיל הסיפור שלנו באמת. ברגע שבו הציתה המזכירה את הפתיל. 'קבעתי לך תור לעיסוי בשש בערב. הטיפול נמשך שעה וחצי, והמחיר הוא אלפיים ושבע מאות דינר!' קולה של המזכירה עלה וירד.

והרי כולם מטים אוזן מאחורי דלתות נעולות, היא חשבה בתרעומת. הם אומרים לעצמם: היא כנראה שובבה לא קטנה, הממונה הזמנית שלנו. לאן היא הולכת בערבים? לא לקונצרטים, לא לערבי זיכרון, אלא לעיסויים.

'בואי בבקשה לחדרי,' ביקשה מהמזכירה בפרצוף קודר. הגב התחתון שלה כאב. למה התכופפה בצורה בלתי זהירה כל כך?

'אבל אני עסוקה, מיכאלה. מיליון טלפונים מחכים לי,' המזכירה קמה ממקומה בחוסר חשק מופגן. 'אני חייבת לכתוב תשובות להזמנות שקיבלת לקבלות פנים, לקבוע לך פגישה עם שר האנרגיה, לתאם את סדר היום שלך עם השוטרים…' זקרה את החוטם וצעדה בריטון ללשכה המרווחת של הבוסית. 'בבקשה,' גררה כיסא ושלפה נייר ועט כדי לרשום את מבוקשה של ממלאת המקום והממונה הזמנית.

'בּוֹבּיצָה יקרה, את יודעת שאני אוהבת אותך. אבל באמת כולם צריכים לשמוע שאת קובעת לי תור לעיסוי?' מיכאלה לחשה במבוכה. 'הם חייבים לדעת הכול?' הורתה בראשה לעבר הדלתות של כרמלה צוק, לשעבר צוקרמן, מזה ושל נמרוד כהן מזה.

המזכירה המכונה בחיבה בוביצה פערה את פיה בעלבון. 'על דבר פשוט כזה לכעוס עלי?' עוד מעט תפרוץ בבכי. 'את אף פעם לא מרוצה ממני. תמיד בּוֹבּאנה לא בסדר. תמיד אני…'

'לא אמרתי שאת לא בסדר, ואני בהחלט סומכת עלייך. אבל בבקשה, טיפה יותר דיסקרטיות. טוב? אני מוקפת בכל רגע במאבטחים, שוטרים, נהגים, יועצים, סוכני חרש, מרגלים, מצותתים ומי יודע מה עוד. מאז שהגעתי הנה אין לי טיפה של פרטיות. אז בבקשה, תעזרי לי לחיות חיים רגילים. טוב?'

'טוב,' בובאנה המסורה נכלמה. 'את צודקת. אני ממש מצטערת. לפעמים אני שוכחת מה עובר גם עלייך. אני משתדלת להיות טובה לכולם, והם… הם…' היא הצביעה בסנטרה לעבר חדריהם הסגורים של כרמלה צוק ושל נמרוד כהן, שמן הסתם עשו את אוזניהם כאפרכסת. 'פשוט קשה לי,' היא ניגבה את דמעותיה. 'אף אחד לא אומר לי תודה. אף פעם לא מילה טובה,' בובאנה חזרה למקומה בראש מורכן. 'את באמת חושבת שיש כאן מרגלים?' לחשה בזעזוע.

'לא,' מיכאלה חייכה. 'אבל אם יש, גם הם לא צריכים לדעת הכול.'

שעה ארוכה נותרה יושבת בכורסה העמוקה שלה. אלה החיים שלי, היא הביטה סביבה בתימהון. אני ציפור עייפה, כבר לא צעירה, כלואה בכלוב של זהב. קדימה, דירבנה את עצמה. השעה כבר ארבע וחצי. בעוד שעה וחצי מחכה לך עיסוי בגב התחתון, מדאם ממונה זמנית. אז הפסיקי להתלונן. סעי הביתה והיכנסי לאמבטיה.