בסיפור "האלמונית" מספר וילייה דה ל'איל־אדם סיפור רומנטי על אהבה בלתי אפשרית. לאחר שעוררה תשוקה במתבגר הצעיר, ובהכירה את הממד […]
הרף עין של מבט הוא שמצית את האהבה בין "מתבגר פראי, יתום אציל"… ו"אישה צעירה יפה להפליא" במהלך העלאת האופרה של בֵּליני, נורמָה, תוך כדי תשואות הפרידה מהזמרת מריה פליסיה מָאליבּרָאן.
רגע ההתאהבות, המתואר במילים "ברגע זה נפגשו עיניו של הגבר הצעיר ועיניה שלה, די זמן לזהור ולכבות", מעיד בפנינו כי מומנט ההתאהבות מכיל בתוכו מלכתחילה את כיליונה. במילים אחרות, האהבה סובלת מחלוף הזמן.
הסופר וילייה דה ל'איל־אדם מספר סיפור רומנטי על אהבה בלתי אפשרית, בלתי אפשריוּת המיוצגת דרך עמדתה ובאמצעות דבריה של "האלמונית". יש מכשול, מחסום, שהיא חושפת בפני האוהב הצעיר, ההופך אותה לבלתי נגישה עבורו. האיסור שכופה עליה חירשותה נובע מערנותה להפחתת הערך העתידית הצפויה לה והמתרחשת עם הזמן, וידיעתה שהאהבה אינה חזקה מהזמן ואינה מנצחת אותו.
גיבורת הסיפור יוצאת נגד אחיותיה הנשים על שטחיותן, מעשיותן וקלות דעתן ומכנה את האהבה והתשוקה — אשליה. "מלבד המחשבה המשנה את כל הדברים, הכול אינו אלא אשליה כאן על פני האדמה. וכי כל תשוקה, שנחוותה ונהגתה בחושניות בלבד, נעשית עד מהרה מרה יותר ממוות בעיני מי שהתמכרו לה."
לאחר שעוררה תשוקה במתבגר הצעיר, ובהכירה את הממד הטמפורלי של האהבה, האלמונית בורחת, מתחמקת, נעלמת. "אני אלמנה של חלום וחפצה להישאר בלתי מרוצה […] אתה היית האדם המיועד להחזיק את ישותי!… ובדיוק בשל כך אני חייבת לגזול ממך את גופי".
אם במחזה של בליני, נורמה, מתוארת האהבה כחזקה מהזמן, חזקה מהמוות, נצחית (נורמה ופוליאונה הולכים יחד אל הגרדום), גיבורת הסיפור האלמונית מוצאת את סיפוקה בהנצחת האהבה כבלתי ממומשת.
והגבר הצעיר והדחוי? "כמובן, הוא יכול היה להתהלל שפגש, בפעם הראשונה, אישה כנה, אישה שיש לה סוף סוף אומץ לעמוד על דעתה". [ענת רנן]
בין מושאי הערצתו הספרותיים של דֵז־אֵסֵנְט, גיבורו האקסצנטרי של קרל־ז'וריס הויסמנס ברומן להפך,[1] נמצא וילייה דה ל'איל־אדם, סופר המכונה "מקולל", נחשב לאחד ממולידי הספרות החדשה בשלהי המאה התשע עשרה — לא הספרות הריאליסטית שדה ל'איל־אדם התייחס אליה באירוניה דוקרנית ובסרקזם חריף, אלא מה שאפשר להגדיר כספרות על־נטורליסטית. עבורו כל הדברים — בריות, מאורעות, מה שקיים לכאורה במציאות לא היה אלא "יער של סמלים". בסופרים הריאליסטים ראה "פרובינציאליים נצחיים של רוח האדם".
דה ל'איל־אדם היה נצר למשפחת אצולה ברטונית שירדה מנכסיה והתדרדרה לחרפת רעב. בהיותו כבן שבע עשרה התאהב באישה צעירה שמתה מוות פתאומי. במהלך חייו חווה עוני ואהבה נכזבת, ועד יומו האחרון נאבק נגד עולם מטומטם המתנהל על פי מוסכמות כובלות אדם.
וילייה דה ל'איל־אדם נולד בסן־בריאק, ברטנייה, ב־1838 ומת בפריז ב־1889.
הסיפור האלמונית נכלל בקובץ סיפוריו הנודע: סיפורים אכזריים[2] וזהו תרגום ראשון לעברית של יצירה כלשהי מפרי עטו. [ראובן מירן]
אין עדיין תגובות