קלוז'ר

תיק סאם

כשהייתי בן חמש־עשרה אבא שלי נפטר בפתאומיות מסיבוך בדרכי הנשימה. האירוע הזה, שעל פניו אמור להיות טרגי, מבלבל ומפחיד, היה עבורי רגע מכונן. אצל כל מי שאני מכיר אמא תמיד היא 'העניין' עבור ילד, אצלי זה לא היה בדיוק כך.

אצלי יש 'עניין' עם אבא.

שלא תבינו לא נכון – אמא שלי תמיד הייתה ההורה הנכון, כמו בכל הבתים, אני מניח. היא זו עם הלב הרחב והנשמה הטהורה, עם שמחת החיים הבלתי נדלית והנתינה הענקית.

אבא שלי? סתם היה איש קשוח ורציני. עם זאת גם דרך מעטפת הקשיחות שלו תמיד הרגשתי את האהבה הגדולה שלו. בכלל, הייתה לו אהבה אינסופית לילדים, והם תמיד היו משהו שריכך אותו. ייתכן מאוד שזה משום שהוא קיבל אותי ואת אחי הגדול בגיל מאוחר, וכבר חשב שלא יספיק להיות אבא בגלגול הנוכחי. קשה להגיד. בעיקר כי מעולם לא דיברנו על זה. האמת היא שמעולם לא דיברנו גם על שום דבר אחר.

עובדתית, אפילו כשעשיתי משהו ממש מרגיז או מזיק הוא לא בדיוק דיבר אתי. על אף זאת לא באמת הצליח לכעוס עליי. במקום, הוא ידע להתבדח על חשבוני. מגיל צעיר הוא נהג לספר לכולם על אותה הפעם שבה הגיע לבית היולדות, כדי לאסוף את הילדה שנולדה לו. אני, סאם־סאם הקטנטן, פשוט חייכתי אליו כל כך יפה מאחת העריסות, שהוא לקח אותי במקום לקחת את הילדה שלו.

"הייתי צריך לקחת את הילדה", היה מתעצבן בצחוק. "הייתי צריך לקחת את הילדה".

אני יודע. זה סיפור די נוראי, אפילו כבדיחה. אבל כזה היה אבא שלי. חלקים ממנו הגיעו עם הומור שחור.

אבא שלי נטה לראות את הכול בצורה אחרת מהמקובל. נניח, בשעה שכל הורה בוחן בסוף השנה את הציונים של ילדיו, אבא היה פותח את התעודה ומסתכל רק על מתמטיקה ואנגלית.

"זה מה שבאמת חשוב בחיים", תמיד היה אומר. הוא לא הציץ בכלל על יתר המקצועות.

דוגמה נוספת קשורה לאחי הגדול, שתמיד נחשב לילד הפלא של המשפחה. מאותם הילדים המרגיזים הללו שמקבלים ציונים של אלופים בלי ללמוד ולהשקיע זמן. כבר בגיל עשר פיצח את הקובייה ההונגרית. גאון קטן.

אבא שלי לא התרשם. "אם כבר צריך לדאוג למישהו, זה לילד הגדול", היה אומר לאמי. "לסאם אין לך מה לדאוג בכלל".

באמת שאין לי מושג אם אמר את זה כי האמין בזה או כדי להעצים אותי, אבל כזה היה אבא שלי. הוא ידע לראות את הדברים אחרת. הוא ראה בי משהו שהוא מעבר לציונים והישגים.

לכן כשאני אומר שהמוות שלו היה אירוע מכונן, אני לא מתכוון שזה היה משהו טוב, אבל היה בזה משהו טוב עבורי. באותו רגע זה היה פשוט מה שזה: עצוב, כואב ופשוט צריך לעבור את זה. עם זאת המוות שלו שינה את נקודת המבט שלי מאותו רגע ואילך. בעיקר משהו בי הבין שאין רוח גבית ואין אבא דואג ומשגיח.

זה היה הרגע שבו הפסקתי לעשות שטויות, לקחתי אחריות ודחפתי את עצמי קדימה.

אני רוצה להאמין שירשתי מאמא שלי את כל המעלות הטובות שבה, ועדיין, חלקים מאבא שלי נדבקו בי גם. אני אמנם לא אוחז במעטפת הקשיחות שלו, אבל ירשתי ממנו סוג מסוים של אדישות. כן, זה פחות או יותר הקטע. אבא שלי לא החצין רגשות.

פירשתי את זה כמסתורין. לא יכולתי לדעת אף פעם מה הוא חושב או מרגיש, ומסיבה כלשהי התכונה הזו הרשימה אותי.

הדבר הקטן הנוסף שלקחתי ממנו הוא להתעקש לראות את הדברים אחרת. בדרך שלי.

 

עוד לפני שאבי מת החלטתי שאהיה חוקר, והחלום שלי היה להיות בלש משטרתי שמפענח מקרי מוות. אין ספר מתח שלא קראתי ואין תכנית טלוויזיה בלשית שלא התמכרתי אליה. ובצדק: אני נצר למשפחת המרגלים המפורסמת ביותר בישראל.

שם נעוריה של סבתי, שרה אהרונסון, זהה לשמה של גיבורת מחתרת ניל"י הידועה. ולא בכדי – הן היו בנות דוד. כשעליתי עם משפחתי ארצה הייתי רק בן שש, ונחתנו הישר אל ביתה של סבתא שרה וסבא דב בזכרון יעקב. בשעה שהוריי נסעו לעיר הגדולה לחפש אחר פרנסה ועבודה קבועה, סבתא שלי נאלצה לשמור עליי ולקחה אותי איתה למקום העבודה שלה, בבית אהרונסון שבזכרון יעקב.

דודתי, רבקה אהרונסון, עוד הייתה אז בחיים, ובאותה תקופה חלק קטן מהבית שלה כבר הפך למוזאון. כשהמבקרים הגיעו למוזאון המחתרת, היא נהגה לצאת לחצר כדי לספר להם מעט זכרונות אישיים.

אני זוכר את עצמי, כילד קטן, יושב על ברכיה של דודה רבקה בחצר הבית עם תה ועוגיות ושומע סיפורי מורשת על הארגון המחתרתי. מתוודע לראשונה אל עולם שלם של ריגול. שומע וסופג. ממש סופג.

 

עולם הצללים והרמזים תמיד ריתק אותי. כשהתגייסתי לצבא האפשרות המתבקשת עבורי, גם כדי להמשיך במידת מה את השושלת, הייתה להיות חוקר מצ"ח. אלא שאז צצה בעיה. זאת לא באמת הייתה בעיה, אלא התייחסתי אליה ככזו מסיבה כלשהי. התפקיד דרש מבחני קבלה, ופחדתי ממש שלא אעבור אותם ו"אתקע" במשטרה צבאית בתפקיד אחר, בלי למלא את תפקיד החוקר שבי.

היום אני מבין שאלו הם הספקות הקטנים שנולדו להם כאשר אתה גדל ומתפתח ליד אח, שהוא ממש גאון. כילד, אינך מבין שהוא פשוט חכם מעבר לממוצע, ואתה מתייחס לזה אחרת, אתה מפחית ממי שאתה באמת.

לכן פשוט ויתרתי מראש.

באותו שבריר שניה שבו הייתה ההזדמנות שלי להתחיל להגשים את חלומי ויעודי, בחרתי לוותר על הכול.

טעות גדולה. זה יכול היה לעלות לי בשאיפת חיי.

בחרתי תפקיד צבאי אחר, פקח טיסה, אבל נשרתי ממנו ממש בהתחלה, בגלל בעיה קטנה שהתגלתה בראיה. ומה היה הקורס היחיד שהיה זמין באותו הרגע?

ביטחון שדה בחיל מודיעין.

היום אני יכול לומר בביטחון שגם כשסטיתי מהדרך, היקום היה זה שהחזיר אותי למסלול הנכון. למקום מדויק.

להיות איש ביטחון שדה היה הדבר הטוב ביותר שקרה לי בצבא. במסגרת התפקיד למדתי לתחקר חיילים וקצינים על נושאים אישיים ובטחוניים ולהצליב את זה עם מידע שזרם אלינו ממקורות אחרים. ככל שעסקתי בכך יותר, הבנתי טוב יותר את התפקיד ועד כמה הוא זהה לעבודתו של חוקר. חשבתי להתגייס למשטרה אחרי השחרור, ובינתיים פשוט למדתי המון על החיים ועוד יותר על התנהגותם של אנשים.

אבל יותר מהכול פיתחתי חושים. אותו "מוצר" שלא יכולים ללמוד בשום מקום.

 

שנה לפני שהשתחררתי קיבלתי אישור מהצבא לצאת לעבוד, כדי לעזור בכלכלת המשפחה. לפנות בוקר חילקתי עיתונים, בערב עשיתי משלוחי פיצה לבתים, ובין לבין גם עשיתי את התפקיד שלי בצבא. באחת השליחויות הופתעתי לראות את חברו הטוב ביותר של אחי יוצא מכתובת ישנה ומוזנחת בדרום תל אביב, עם קלסר ניירות ביד.

"היי, מה העניינים?" שאלתי אותו.

"עובד", ענה לי ואמר משהו מעורפל על פרויקט שיכון.

לא הבנתי למה הוא מתכוון, אז פניתי לאחי שיסביר לי, ובפעם הראשונה שמעתי על קיומם של משרדי חקירות פרטיות. לא שלא היו כאלה קודם, אבל מעולם הם לא היו בתודעה שלי. המקצוע הזה לא היה כל כך ידוע ונפוץ באותה עת.

מאותו רגע רציתי גם.

חברה של אמא שלי קישרה אותי למשרד כזה. הגעתי לריאיון עבודה עם מדים ו… התקבלתי. התחלתי מהחקירה הכי בסיסית שיש: לאתר אנשים שחייבים כספים. העברתי את משמרות הפיצה לסופי השבוע, וכל ערב התרוצצתי עם טוסטוס מכתובת לכתובת כדי לתשאל שכנים ולאתר קצוות חוטים של מידע.

 

לאחר שהשתחררתי מהצבא כבר לא חשבתי יותר על תפקיד משטרתי. התמכרתי למה שמקצוע החקירות הפרטיות הציע לי, ומבחינתי זה הכיל את כל מה שאני רוצה. עד כמה שהתפקיד הזה קשה ותובעני, הוא מעניין, חכם, יצירתי וכל כך שונה ממקצועות אחרים. בכל יום אתה עושה משהו אחר. בכל פעם מקרה שונה. בכל רגע לומדים משהו חדש.

כשהבנתי שזה היעוד שלי פניתי למשרד המשפטים כדי להסדיר את רישיון החוקר, כפי שהחוק מחייב. בתמימותי חשבתי שהתפקיד הצבאי שלי עונה על הקריטריונים בקלות.

"זה לא ככה", הסבירו לי במחלקה המתאימה. "צריך תפקיד כלשהו בעבר שרשום בו באופן מדויק המילה 'חוקר'".

לא האמנתי שזה קם או נופל על סמנטיקה. לא משנה מה עשיתי בפועל בצבא, אם אין אזכור של המילה 'חוקר' ברישום הרשמי של התפקיד הצבאי, זה לא מספיק. זה לא הגיוני, אבל זה מה שזה היה. איך זה שפעולת תחקיר בטחוני, שדי מקבילה לחקירת מצ"ח, לא מספיק טובה בשביל קבלת רישיון?

אני מכיר היטב מהבית את ה"לא מספיק טוב". תמיד חשבתי שלא הייתי מספיק טוב ביחס להישגים של אחי הגדול. רק אחרי שאבי נפטר למדתי לראות את זה אחרת, בזכותו. אולי זה מה שכפה עליי לרדת לשורש העניין.

כבר אראה להם מה זה לא מספיק טוב.

החלטתי להתעקש, ואני שמח שעשיתי את זה. מאבק קטן מולם שינה את תנאי הסף לקבלת רישיון חוקר, וכך גם אני זכיתי בו. המאבק הזה סלל את הדרך גם עבור אלו שביקשו רישיון אחריי, וזה היה הרגע שבו הבנתי שאפשר לעשות גם אחרת. שאפשר לשנות. שאפשר לפרוץ מחסומים שצצים בדרך.

אז החלטתי שככה אנהל בעתיד גם את החקירות שלי.

 

בשלושים שנות פעילותי כחוקר גיליתי שרוב החקירות הפרטיות עוסקות בבעיות של אנשים בתחומים אישיים ועסקיים. אני אכן מטפל בעיקר בבעיות כאלה, אך זכיתי להתמחות בנישה אחת קטנה ומיוחדת, שונה לגמרי מהעולם הרגיל של החקירות הפרטיות: איתור של אנשים קרובים וקצת אבודים.

אני באמת מאמין שכל אחד מאתנו שומר בזכרונו דמות כלשהי מהעבר שלו. דמות שעדיין מסקרנת אותו. חברה מהיסודי, חבר מהצבא, מאהב לשעבר, פגישה מקרית שיצרה כימיה כלשהי. האפשרויות אינסופיות. לכל אחד מאתנו יש דמות כזו או משהו כזה מהעבר.

אצל רוב האנשים זה משהו מזערי ולא מספיק חשוב כדי להתעסק בו, אבל יש כאלו שזה משמעותי עבורם. לפעמים זה געגוע של שנים, לפעמים זה מידע חדש שנחשף, כמו במקרה שבו מישהו מגלה לפתע שהוא מאומץ, ואוטומטית מפתח סקרנות לגבי הוריו הביולוגיים והנסיבות למסירתו לאימוץ.

משמעות המילה קלוז'ר היא סגירת מעגל. זה אומר שקיים בנו ובעברנו מטען רגשי שטרם הסתיים, וכל עוד לא סגרנו אותו ימשיך להשפיע, לחלחל ולעורר תהיות תוך כדי החיים השוטפים שלנו בזמן הווה. ראיתי הרבה אנשים בחיי שהיו צריכים קלוז'ר, ואודותיהם בחרתי לספר.

וגם אצלי, משהו היה צריך קלוז'ר.

 

 

 

 

 

תיק שירלי

"שמורה?" חזרתי על דבריה של שירלי. "למה בדיוק את מתכוונת בזה שאת 'שמורה'?"

בפגישות היעוץ המרובות שאני עורך ללקוחות פוטנציאליים אני שומע לפעמים התנסחויות וביטויים מיוחדים, לפעמים על סף הטירוף. למדתי שלא להתרגש מזה. גם אם אני מכיר איכשהו את המילה, אני פשוט שואל מה המשמעות שאותו אחד מתכוון אליה.

"כאילו, כמו מקום שמור?" לחצתי.

שירלי ניסתה מעט להתחמק מהשאלה הישירה. נראה שזה הביך אותה, דבר שדווקא עשוי להצביע על שפיות. לרגע קל ניסתה להסיט את תשומת לבי לדברים שהיא מבקשת ממני לעשות ולא למה שאני מנסה כרגע לדעת, אבל לא ויתרתי.

"משהו כזה", שירלי נכנעה לבסוף. "זה אומר שאני כבר שייכת למישהו, שמורה עבורו. שאני מחכה למישהו מסוים והוא גם מחכה לי".

התאמצתי מאוד לשמור על ארשת פנים קפואה, שלא יבצבץ לו בטעות חיוך קטנטן. השכלתי עם השנים להיות איש לא ביקורתי ולא שיפוטי, אבל לא תמיד אני מצליח להבין בדיוק את האנשים.

"נראה לי שכדאי שאשמע קודם את כל הסיפור…"

 

יום קודם לכן התקשר אליי בחור בשם רפאל. הוא רצה לברר עד כמה אני מסוגל לאתר אדם ברחבי ישראל. זו שאלה טבעית ודי במקומה. הוא לא אמור לדעת שאיתור כתובת זו המשימה הכי בסיסית שחוקרים לומדים לעשות. רוב האיתורים קלים למדי, חלקם דורשים מאמץ מסוים, ולבסוף יש אחוז קטן של מקרים שנחשבים קשים ומורכבים ועד בלתי אפשריים.

אני לא מתעסק עם המקרים הפשוטים. אחד מתנאי הסף שלי לקבלת תיק איתור אדם הוא שאחרים כבר נכשלו בכך קודם. בעיניי, כל איתור הוא בר ביצוע. זו רק פונקציה של זמן, השקעה וכסף.

רפאל אמר בתחילת השיחה שבת הזוג שלו, שירלי, מחפשת מישהו מסוים, אבל לא פירט באיזה הקשר. בשום שלב הוא לא הכין אותי למה שאני עתיד לשמוע, ובשיחה עם שירלי הבנתי למה.

אני משוכנע שלא היה לו נעים לשתף נושא כזה בטלפון. הוא לא רצה להישמע הזוי או מטופש, וכנראה העדיף שזוגתו תעשה את זה כבר במילותיה. די חכם מצידו.

רפאל פנה אליי בעקבות טור קבוע שאני כותב במספר רב של מקומונים ברחבי הארץ ובעולם. אני עושה זאת כבר שנים רבות, ושם אני מעז לספר על המקרים השונים שנוחתים על שולחני.

"תגיד, הסיפורים באמת אמיתיים?"

אני כבר רגיל לשאלות כאלה. לא כל אדם מהישוב חווה את הדברים שאני כותב עליהם, ולכן גם סביר בעיני שיהיו כאלו שירימו גבה ויחשדו שזה לא באמת יכול לקרות במציאות. פעם חוסר האמונה הזה היה מציק לי, אבל היום כבר לא. למעשה, הלוואי והייתי מספיק יצירתי ובעל דמיון כדי להמציא את המקרים שאני מטפל בהם.

רפאל תיאם לנו פגישה משותפת עם שירלי.

 

"התחלתי את המסע הרוחני שלי לפני ארבעים שנה", החלה שירלי.

הרבה פעמים אני תוהה מדוע חשוב לאנשים לספר לי את הסיפור שלהם מתקופת בראשית. ברוב המקרים אין לזה בכלל הצדקה הגיונית, אבל מסיבה כלשהי חשוב להם שאדע את כל הפרטים ואת כל התמונה, עוד לפני שהם מציגים בכלל את הבעיה.

פעם עוד הייתי מנסה לזרז אותם כדי להגיע לעיקר, אבל זה לא באמת עזר. לקוחותיי לא יכולים באמת לשתף את הסיפור האישי שלהם עם כל אחד. זה אישי מדי, וכל אחד מהם ילחם כדי לספר בדרך שלו. כל מה שאני יכול לעשות הוא להמתין בסבלנות.

"המסע כלל בעיקר חזיונות. דברים שאני יכולה לראות אותם בראש. דברים מאד מוחשיים", המשיכה.

באותה תקופה היא הייתה אישה מושכת סביב גיל השלושים, שסחפה אחריה מחזרים רבים ונהגה לדחות אותם. היה לה מעין דיאלוג פנימי עם עצמה לגבי מערכות יחסים וזוגיות, מה שהשפיע כנראה על נתינת הזדמנות אמיתית לקשר. לא היה גבר אחד שענה לטעמה או שחשבה שהוא ראוי מספיק עבורה. היא הייתה מאלו שהאמינו אז, וגם היום, שאי שם מחכה לה נפש תאומה. כל מה שצריך לעשות זה למצוא אותה, אך איש מהמחזרים שלה לא היה 'האחד' שלה. היא פשוט נפנפה את כולם.

שירלי קפצה בסיפור שלה שלוש שנים קדימה, לרגע ספציפי שבו 'האחד' שלה נכנס לחייה. כשזה קרה היא פשוט ידעה שזה זה. היא הרגישה את זה בכל חושיה. היא ממש יכלה לראות את זה.

לדבריה, ה'אחד' הזה שלה צץ לה באחד מחזיונותיה, אירוע ויזואלי ועוצמתי במיוחד. היא כאילו קיבלה באותו רגע את כל הנתונים שהיא צריכה לדעת עליו וידעה שהוא המתאים לה. שהוא האחד. כל מה שנותר היה שהוא גם יצוץ כעת בחייה הגשמיים.

עם השנים למדתי לא להתווכח עם תחושות של אנשים, ושיש דברים בעולם שנשגבים מבינתי. לכן קיבלתי את הדברים שלה כמו שהם. עד כמה שהסיפור שלה הזוי, היא לא באמת היתה אישה הזויה. להפך, היא היתה נורמטיבית למדי, עם משרה מכובדת ומוערכת, ולמיטב שיפוטי דיברה ממש לעניין. לפחות עד לנושא שלנו. מה שהוסיף על תחושת הנורמטיביות זה שהיא לא התבודדה, אלא המשיכה לצאת ולבלות עם גברים עד שהאחד יגיע.

ובתחילת שנות השמונים נענתה בחיוב לפגישה עיוורת.

"חיכיתי יותר מעשרים דקות בכניסה לקולנוע", תיארה, "והדייט שלי לא הופיע".

זה דבר שלא קרה לה מעולם. שהיא תקבע עם מישהו לפגישה ושאותו אחד לא יגיע? אבל לכל דבר יש פעם ראשונה, ומשום מה זה לא הרגיז אותה כלל.

היא העריכה שתגובותיה הרגועות נובעות ממצבה הרגשי המרומם, מאז שהחלה את התהליכים הרוחניים שלה. אחת מהן היתה לא לקחת דברים באופן אישי ולהבין שתמיד יש נקודת מבט גבוהה ורחבה יותר, שהיא לא תמיד מודעת אליה.

שירלי פנתה ללכת משם ופתאום הרגישה טפיחה עדינה על השכם.

"ראיתי שגם את מחכה פה בדיוק כמוני", נשמע קול גברי מאחוריה. זה היה מוזר. היא לא זכרה שראתה מישהו מחכה שם.  "האמת שהבריזו גם לי", אותו גבר המשיך. "בא לך שנבלה יחד?"

כמו בהילוך אטי, שירלי סובבה את גופה כלפי אותו קול והרימה את מבטה. הבחור האקראי הזה היה לא אחר מאשר הדמות שנגלתה אליה בחלומות ובחזיונות בשנים האחרונות.

היא לא חשבה פעמיים ונענתה לו.

 

 

 

 

 

 

תיק דוד

 

עופר היה המתמחה הראשון שלי. מה זה בדיוק מתמחה? המסלול הזה נוצר עבור אלו שלא היו בעברם חוקרים במשטרה או בצבא, ומבחינתי, כבעל משרד חקירות, זה אומר שאני מאמן מישהו ללא ידע מוקדם במשך שלוש שנים. זה גם אחד הפרמטרים לקבלת רישיון חוקר מטעם משרד המשפטים.

כשאתה מאמן מישהו, אתם עושים כמעט כל דבר יחד במשך תקופה ארוכה. זו הדרך לאפשר לו "להתגלח" על המקרים שאני מטפל בהם עבור לקוחותיי, כדי שיצבור ניסיון וידע. אלא שכחודשיים לפני קבלת הרישיון הנכסף, עופר קיבל הצעת עבודה מפתה באקוודור והודיע לי שהוא פורש.

באופן די טבעי לא היינו בקשר כל כך לאחר מכן, וזו היתה הפתעה נעימה לשמוע ממנו אחרי כל כך הרבה שנים. עופר סיפר בקצרה על הדרך שעשה מאז, ומתברר שעל אף עבודתו הקבועה שם הוא לא לגמרי ויתר על חיידק הבילוש.

"זה התחיל מאיזו בעיה אישית של חבר לעבודה", החל לתאר. אותו מקרה עשה את שלו, ומאז, אחת לתקופה, מישהו היה פונה אליו דרך מכרים בבקשות עזרה למיניהן. לחלקם היה עוזר על בסיס טובה אישית, ומחלקם היה גובה שכר טרחה, כהכנסה צדדית נחמדה, אפילו שהחשיב את זה בעיקר כתחביב.

עופר ממש אהב את מה שעשה ואת זה שהוא יכול לסייע לאחרים. יכולתי להבין בדיוק על מה הוא מדבר. אם עולם החקירות לא היה נכנס לעורקיי בדיוק כמו שעופר תיאר, כמין חיידק, בטוח הייתי עושה היום משהו אחר לגמרי. מי שבוחר לעסוק בחקירות, ברוב המקרים חייב להיות מכור לזה.

"הפעם אני זקוק לעזרתך", המשיך.

 

בשלב זה עופר החל לדבר בשם "לקוחותיו". שני צעירים, אח ואחות, שמעבר לאזרחותם המקומית היו גם אזרחיים ישראליים. אמא שלהם, מיה, היתה ילידת קיטו, עיר הבירה של אקוודור, ולפני כשלושים שנה עלתה לישראל.

זמן קצר לאחר מכן הכירה את דוד. גבר נאה וטוב לב, שהקים איתה בית ומשפחה במרכז הגליל. שלושה ילדים הביאו לעולם, עד שלפני עשרים שנה קרה מקרה טראגי ששינה הכול.

דוד לא אהב להישאר יותר מדי בבית. להימצא בין ארבע קירות לאורך זמן לא עשה לו טוב, ולכן הקפיד לצאת לטבע כמה שיותר. באחת השבתות לקח אתו את יצחק, בנו הבכור, והם הרחיקו עם המסע שלהם לעבר נהר הירדן.

שם, אחרי פיקניק קצר, דוד קשר 'חבל טרזן' לאחד הענפים העבותים, שבעזרתו אפשר היה לקפוץ מגדת הנהר הישר לתוך המים. דוד מאוד אהב לאלתר דברים וגם לחזור ולהתנהג כמו ילד. זה היה משהו שהוא שמח להשריש אל ילדיו. את אנרגיית החיים, רוח השטות.

ברגע מסוים, כשדוד לא שם לב, יצחק החליק מהחבל ונחבט בראשו מאחד הסלעים. משם הוא נסחף בנהר עם הזרם. עד שדוד הבחין בזה כבר היה מאוחר מדי. יצחק נסחף במשך דקות ארוכות מדי, וגם אילו היה מגיע קודם, לא בטוח שזה היה עוזר.

יצחק נפח את נשמתו במי הנהר.

אי אפשר בכלל לדמיין ולתאר מה עובר על בן אדם ברגעים כאלה, ועוד יותר קשה לדמיין עם מה הוא צריך להתמודד מעתה ואילך. תחושות קשות ורגשות אשם.

דוד לא חזר להיות אותו אדם כבעבר. הוא לא התאושש, וכדי להתמודד עם רגשותיו החל לשתות. כך הוא לא באמת היה צריך להרגיש משהו. השכרות הביאה לבטלה, ומסיבות מובנות פוטר ממקום עבודתו.

"כשתתאושש נשמח להעסיק אותך שוב", אמרו לו.

דוד לא היה קרוב אפילו להתאוששות. הוא רק התדרדר. מהר מאוד גילה את עולם הסמים, מה שהצריך כסף לקנות אותם. אחרי שהשתמש בכל מה שהיה לו החל להמר על כסף ולצבור חובות. כל מי שניסה, ולא משנה כמה פעמים ניסה, לא הצליח באמת להגיע אל דוד ולשכנע אותו להתנהג אחרת. האיש היה גמור. אפתי לגמרי למה שעתיד לקרות לו או למשפחתו.

לבסוף ביקשה מיה גט.

דוד לא ניסה אפילו לשקם את הקשר. הוא ויתר מראש על כל מה שאשתו רצתה לקחת איתה. מספר חודשים אחר כך הבינה מיה את הקושי לחיות לבדה עם שני ילדים בישראל ללא תמיכה משפחתית, אז ארזה את עצמה ואת ילדיה וטסה לעיר הולדתה. הילדים היו קטנים מדי כדי להבין משהו, ולה היה נח שאין להם כל קשר עם אבא שלהם.

שנים רבות חלפו מאז. דוד נותר בארץ, היא הייתה עם הילדים אי שם באקוודור, ואף צד לא התעניין בצד האחר. יש קשרים שצריכים ללמוד להשאיר מאחור, כואב הדבר ככל שיהיה.

עד שמיה חלתה.

יש הסבורים שחלק נכבד מהמחלות מגיעות מרגשות אשם שמתפתחים באנשים בעקבות אירועים שונים. האסון והאשם היו של דוד, אבל היא היתה קורבן בדיוק לאותן נסיבות. אולי מקור המחלה היה אותו פצע שלא יגליד לעולם.

בשלב כלשהו הודיעו למיה שהיא זקוקה לניתוח קריטי, אבל היא תצטרך להמתין ברשימה די ארוכה. היא אמנם השתכרה בכבוד, אבל כסף לניתוח פרטי לא היה לה. ילדיה רק החלו את דרכם המקצועית, וגם ידם לא הייתה משגת.

באחד הלילות חשה מיה ברע וחשבה לרגע שהגיעה זמנה ללכת. היא הזעיקה את ילדיה אל מיטתה כדי לספר להם את הסיפור המלא. על החיים בישראל, על אחיהם הבכור שנהרג ועל ההתדרדרות לסמים של דוד, אביהם.

היא חשבה שנכון יהיה לסגור את המעגל הזה ונתנה להם אחת ולתמיד את הגרסה השלמה. ילדיה כבר היו מספיק בוגרים כדי לקבל את החיים כמו שהם, אלא שהם חשבו אחרת. זה לא סגר עבורם מעגל, אלא פתח אותו. הם השתוקקו לדעת עוד על דוד, לשמוע עליו יותר והכי חשוב לגלות מה עלה בגורלו.

מיה, שהתאוששה מעט, הציעה להם ליצור קשר עם אחד מקרובי המשפחה של דוד.

הילדים עשו זאת. אלא שבמקום לקבל את פנייתם בברכה, הוא גידף וקילל. לא היה לו משהו נגדם, אלא נגד אביהם. התברר שדוד לווה גם ממנו כספים רבים ונעלם לו.

"אף אחד מהקרובים לא יודע איפה הוא באמת, אבל הוא בטוח לא בצפון", ענה.

הילדים ניסו את מזלם בשגרירות ישראל באקוודור. למקום הזה, חשבו, בטח יש איזושהי סמכות לברר משהו. ובאמת, בשגרירות ניסו לסייע, אבל זה הסתכם במספר המלצות, ללא תשובה אמיתית. מפה לאוזן מצאו את דרכם אל עופר ופרשו בפניו את הסיפור הזה.

עופר החל לעשות עבורם בירורים שונים. הוא זכר שאיתור אדם בישראל היא משימה די נפוצה, ולכן לא ציפה לקשיים. ועדיין, הוא לא הצליח לגלות דבר. הוא הפעיל את מרב הקשרים בארץ, וכלום. כאילו בלעה אותו האדמה. לא היה ולא נשמע.

"זה מה שקורה שלא משלימים את ההתמחות", התגריתי בו.

נכון שאיתור מישהו היא משימה נפוצה, ואפילו די קלה ברוב המקרים. אולם מדי פעם צץ מקרה שמלמד אותך אחרת. שלא מספק לך שום קצה חוט שאפשר לעבוד אתו.

"אולי פשוט תשלח לי דו"ח של מה שעשית עד כה? אתה יודע, לזכר הימים…" הצעתי, אבל בעיקר השתעשעתי אתו. התגעגעתי באמת.

עופר תיאר לי מה הספיק לעשות והבנתי למה התכוון כשאמר "כלום". אותו דוד לא היה סתם מישהו שלא מוצאים אותו. הוא היה מישהו שאין לו דבר. לא כרטיסי אשראי, לא חשבונות בנק, לא תיעוד כשכיר או כעצמאי, לא קצבה, לא חשבון חשמל או מים, לא טלפון סלולרי. כלום. אפס.

"בדקת בכלל שהוא בארץ?" ניסיתי להציע רעיונות נוספים, "מאושפז? בכלא?"

"בסיסי", ענה בשעמום, "אתה מעליב אותי".

"רק מוודא שלא העלית חלודה".

"אני מגיע לארץ בעוד שלושה שבועות לביקור", הודיע. "אתה מבטיח לחשוב על משהו עד אז?"

"ברור. מבטיח", עניתי מתוך תגובה אוטומטית בשעה שהמוח כבר מריץ תרחישים אפשריים של המצב המוזר הזה.

 

 

 

 

 

תיק שירלי | שיחה הגורלית

על אף ששירלי הייתה בשלהי שנות השלושים לחייה, עדיין התגוררה עם אמה. זה היה מתבקש משום שהיא עדיין היתה רווקה, פרנסתה לא היתה יציבה, ומצבה הרפואי הירוד של אמה דרש את נוכחותה.

באותה תקופה היה רק טלפון קווי בבית. אמה הייתה זו שעונה לרוב השיחות הנכנסות, ובמידת הצורך קראה לשירלי לטלפון. באופן טבעי היא הכירה כל מי שהתקשר, ואם לא, לא חששה לתחקר ולשאול.

אחרי אותה פגישה אקראית ליד בית הקולנוע, הבחור לקח משירלי את מספר הטלפון, וכשהוא התקשר נתקל באמה ואף שוחח איתה לא מעט. ממספר שיחות שניהלו התברר שהוא איש עסוק למדי, שמעביר את זמנו בארץ ובחו"ל לצורך עסקיו. הם ניסו לתאם פגישה נוספת, אך לוחות הזמנים לא הסתדרו ואחרי מספר פעמים הפסיק להתקשר.

אין לי מושג מה שירלי סיפרה לאמא שלה על אותה פגישה, אבל לי לא פירטה יתר על המידה. הייתי משוכנע שאחרי הקדמה כל כך מפוצצת היא תתאר את הערב ההוא כחוויה חד פעמית, מהנה וקסומה. היא אמרה שזו הייתה פגישה מוצלחת, ללא תיאורים מיוחדים ויוצאים דופן.

העובדה שהוא לא התקשר יותר לא שינתה את דעתה ולא השפיעה על תחושתה. היא עדיין טענה שהם נועדו זה לזו, ובוודאי יש סיבה טובה שהוא לא יוצר איתה קשר.

אין לי מושג למה, אבל משהו התהפך לי בבטן. היה פער גדול מדי בין התיאורים שלה בתחילת הסיפור ובין הפרטים על הפגישה עצמה. אני שונא להרגיש כך עם לקוחותיי. ברוב המקרים אני מאמין להם בלב שלם, וכאן זה הרגיש לי אחרת.

משהו בתוכי לא נתן לי לקבל בהכנעה את גרסתה.

אולי הוא בכלל פגע בה מינית באותו ערב, והיום יש לה אומץ להתמודד עם זה ולסגור אתו חשבון? אולי היא 'סתם' נכנסה להיריון ממנו, ועד כה לא אמרה דבר על הילד המשותף שלהם, ועכשיו היא רוצה שהוא ידע מזה ? הרהרתי אם זה יהיה אתי מצדי לבדוק אחרי הפגישה אם יש ילד או ילדה.

ונניח לרגע שהיא דוברת אמת. מדוע שאותו אחד יתקשר כמה פעמים, אם בסופו של דבר הוא התייאש בלי לפגוש אותה שוב? האם הוא באמת היה כל כך עסוק? או שהיא הערימה קשיים בשיחות שלה אתו? ואולי אמא שלה אמרה לו משהו באחת ההזדמנויות?

המחשבות הלא טהורות האלה רצו בראש, ועצרתי אותן בכוח. זה לא התפקיד שלי לחשוב. אני כאן כדי לעשות עבודה.

רק כאשר חלפו שנתיים החלו לעלות לשירלי ספקות. משהו בתוכה הבין שפשוט לא סביר לשבת ולחכות, ולכן החלה לצאת שוב לדייטים רומנטיים. אלא שזה לא היה ממש זה. היא השוותה כל אחד שיצאה אתו לבחיר לבה, והם לא עמדו באותו קנה מידה.

בשלב כלשהו, על מנת להיות הוגנת עם מחזריה, סיפרה להם את מה שתיארה גם בפניי. רובם נבהלו ונטשו באותו רגע, ואלו שניסו להילחם על לבה ויתרו. שירלי בעצם לא הבטיחה להם שום עתיד. היא הייתה מוכנה לנסות, אבל למען הגילוי הנאות, רצתה שידעו מראש שהיא שמורה למישהו אחר.

מאז חלפו שנים רבות. רבות מאוד.

אחד הבחורים שלא נסוג ולא ויתר היה רפאל, בן זוגה הנוכחי, שהחל לצאת איתה לפני כשנה. שכנע אותה לשתות כוס קפה, וכששמע לראשונה את מה שהיא מגדירה 'מערכת יחסים מיסטית', הציע לה להעביר את הזמן אתו עד שאותו אחד יופיע, בלי הגדרות ובלי כל ציפיות מוגדרות. בהתחלה חשב שהיא ממציאה סיפור כדי לנער אותו מעליה, אבל כאשר הסכימה לצאת אתו בכל זאת השתכנע.

רפאל לא האמין לרגע שבו הוא באמת יופיע. הרי חלפו שלושים ומשהו שנים מאז אותה פגישה. זה היה הזוי בעיניו, אבל בכל דבר אחר היא היתה רגילה ונורמטיבית, והאמת, היא כבשה אותו. היה בה משהו מושך ומכיל, והוא לא הסכים לוותר עליה על אף "הסכנה" התמידית שתרחף על הזוגיות שלהם. אם זה אומר להעביר איתה זמן איכות, זה בדיוק מה שהוא התכוון לעשות. לא היתה לו כל בעיה עם זה.

"כל דבר בעתו", אמר לעצמו וכעת אמר גם לי.

אחרי זמן מה של זוגיות מהנה הבין רפאל טוב יותר את רמת הכמיהה הלא מוסברת שיש לשירלי לאותו בחור. לא היה לו הסבר למה זה ככה, והוא גם לא ראה או שמע דבר כזה מימיו. הוא למד לא לחפש הסברים ופשוט לקבל את זה כמו שזה.

"אז למה, אם ככה, את לא פונה אליו?" שאל את השאלה המתבקשת הרבה לפניי.

"כי הוא זה שצריך להתקשר אליי", שירלי ענתה לו.

מתברר שזו לא הייתה תשובה שנאמרה מטעמי "פולניות", אלא פשוט המסר המפורש שקיבלה במהלך חלומותיה. הוא, מתברר, אמור לפנות אליה – ולא היא אליו.

רפאל לא הבין את ההיגיון בכך וניסה לשכנע אותה, אבל היא הייתה איתנה בדעתה. לימים, שאלתי אותו מדוע התאמץ כל כך, הרי אם אותו בחור יחזור לחייה, זה יסיים את הקשר הזוגי ביניהם.

רפאל חשב אחרת. הוא האמין שבאותו רגע תתפורר ההילה רבת השנים לחתיכות קטנות, ושירלי תהיה סוף כל סוף חופשיה רגשית. כל עוד יש את הסיפור הלא גמור הזה ברקע היא לא תהיה שלו לעולם. ונניח וזה יעבוד בינה ובין האיש מהחלומות, אז כנראה שזה מה שחוקי הקארמה רצו. לפחות ככה ידע היכן הוא עומד באמת.

נוסף על כך היה לו באמת חבל בשבילה. רפאל היה כבר בפרק ב של חייו, גרוש עם ילדים, אבל שירלי פספסה את הרכבת. בין אם תשתחרר רגשית או לא, ובין אם תמצא אותו או לא, בגילה המופלג כבר לא היה לה סיכוי להיות אמא. היא שילמה מחיר כבד בציפייה הזו לאותו אחד.

ובלי שום קשר, רפאל באמת היה סקרן.

"רגע, רגע", היתה לו הצעה עבורה. "ואם אני, למשל, אפנה אליו ואבקש ממנו ליצור אתך קשר? זה יחשב בעיניך כתקין?"

שירלי חשבה שזה יכול להיות רעיון לא רע בכלל. אני בינתיים החזקתי מעמד יפה עם פרצוף הפוקר ולא הסגרתי את מחשבותיי, אולם הרגשתי כבר מספיק נינוח כדי להעלות חיוך גדול של פניי.

"למה אתה מחייך?" שאל אותי רפאל.

"ולחשוב שאתה זה ששאל אותי אם הסיפורים שלי אמיתיים", עניתי וכבר ממש צחקתי.

המשכתי לשמוע בשקיקה כל פרט ופרט ששירלי ידעה על האחד שלה. בכל פעם מחדש וידאתי שכל נתון כזה מבוסס על שיחות שהם ניהלו במציאות, ולא על סמך מסר או חזיון כזה או אחר.

"אם ככה, למה אתה לא פונה אליו כמו שהצעת?" שאלתי. "מתקשה לאתר את הטלפון של האיש?"

זה היה התור שלהם לצחוק.

"זה קצת יותר מורכב מזה", השיב רפאל. "שירלי יודעת רק את השם הפרטי שלו".