בובות של זהב

מודעה קטנה בעיתון בדבר מותה של אישה בנסיבות מסתוריות, מעוררת לחיים את סיפורן של שלוש נשים יהודיות בחברה העיראקית הפטריארכלית. הגיבורות, כל אחת בדרכה, אהבה, סבלה ונאבקה על עצמאותה וכבודה, ועל כך שילמה מחיר כבד.
הספר מגולל את תולדותיהן של שלוש משפחות יהודיות בעיראק מהתקופה העות'מאנית ועד העלייה והקליטה בארץ.
כל זאת על רקע אירועים היסטוריים ששינו לתמיד את חיי הקהילה היהודית העתיקה בעיראק.
אביבה תומר-ענברי, סופרת ומרצה לתולדות האמנות.
"בובות של זהב" הוא ספרה השלישי. הספר זכה לפרס אגודת אח'י 2020.
ספריה הקודמים: "על גב סופה" ו"שומר השאול".

מקט: 001-3800-001

מודעה קטנה בעיתון בדבר מותה של אישה בנסיבות מסתוריות, מעוררת לחיים את סיפורן של שלוש נשים יהודיות בחברה העיראקית הפטריארכלית. […]

---

ידיעה בעיתון.
ישראל.
לווייתה של סבתא, אמִּי חָ'תוּן.

היום כמדי יום, חזרתי אחר-הצהריים מבית הספר, מחכה בקוצר רוח לפגוש את אלירן אחי, להראות לו את נשל הנחש שמצאתי תלוי על גזע העץ. מרחוק הבחנתי בקבוצת אנשים שהסתופפה בחצר ביתנו. התקרבתי אליהם. הם עמדו בקבוצות והתלחשו בקולות מהוסים שלא הצלחתי לשמוע. הם לא הבחינו בי, עברתי דרכם ונכנסתי הביתה.

נעמדתי כמו עליסה בארץ הפלאות, מביטה בבית ששינה את פניו. תמונות ומראות הסתירו פניהן מאחורי סדינים לבנים שנדמו כרוחות רפאים, מזרנים צופפו בסלון שהתרוקן מרהיטיו. בני המשפחה ישבו מכונסים על המזרנים, מביטים זה בזה בהשתוממות. אנשים עמדו בכל מקום מפקיעים מפרטיותה כל פינה בבית. הסתובבתי ביניהם, משייטת בחלל של זרות. הישרתי מבט בבואתי שהשתקפה בחלון המצוחצח. פניי נראו לי זרים, כמו הדמויות האחרות שנשקפו מאחורי. התחלתי כמעט לצפות לאיזה אירוע לא מציאותי שיקרה.

לוּלוּ, אחותי הבכורה, עמדה במטבח טורחת סביב כלי האוכל. בדמותה הצנומה, החרוצה, דמתה לנמלה עמלנית. על השיש במטבח עמדו בערבוביה כוסות, צלחות, עוגיות וכעכים. משהבחינה בי אמרה קצרות: "בואי, קחי לעצמך צלחת, יש סיר קוּצְ'רי חם." ויצאה בצעדים קטנים ונמרצים בידיים עמוסות במגש כוסות. המשכתי להביט אחריה מחלקת את כוסות המים לאנשים.

לווייתה של סבתי, שכינו אותה אמִּי חָ'תוּן, הייתה הלוויה הראשונה במשפחה שזכרתי. אותנו, הילדים, הרחיקו מהמבוגרים ולא הבנו מה קורה, רק שמענו לחישות מהוסות וקרעי משפטים סתומים, "שריפה… נשרפה." מילים חסרות פשר שהתעופפו באוויר ונתלו כענן מאיים.

על המזרון מול הכניסה ישבו שני דודיי, עָזוּרי וסָמִי, אחֶיה של אימי. על כיסא מצדם האחד ישב אבי מִיכָאֵל ובצד הנגדי, שלמה, בעלה של דודתי חַבִּיבָּה, אחותה של אימי.

ממולם, על מזרון נפרד, ישבו אימי סָעִידָה, ואחותה חַבִּיבָּה ולידן קרובות משפחה.

אבי מִיכָאֵל, החזיק בידו קופסת סיגריות "אסקוט" שעליה היו מודפסים בשחור על רקע צהוב, כרכרה עם שני סוסים. הוא פתח את הקופסה ומשך החוצה כמה סיגריות שהציצו מהקופסה כמו חיילים ממארב. אחר-כך העביר אותה בתנועת כיבוד בין הגברים סביבו. עננת עשן שנפלטה כמו מהר געש, עלתה והתפשטה בחדר.

ראיתי את אימי רומזת לאבי לכיוון אחיה סמי. מבטה היה קשה. הדוד סמי היה האח הצעיר, נמוך קומה, גברתן, שחרחר עם תלתלים סבוכים ועיניים ערמומיות. לעומתו עזורי, המבוגר ממנו, היה גבוה בעל פנים מלאות ובהם היו קרועות שתי עיניים חומות גדולות וחולמניות שהעידו על אופיו התם, אופי שעמד בניגוד לחוסנו הגופני הכמעט בריוני.

אבי רכן לעבר דוד סמי ונראה כמנסה למנוע ממנו להוציא בקבוק מכיסו. סמי היה שתיין ובקבוק הערק היה מצוי תדיר בכיסו.

"בואי, בואי לכאן!" הצביע עלי דוד סמי באצבע צרדה, וקולו רעם באוזני. ניגשתי אליו במבוכה. הוא הרחיק בתנופת זלזול את ידיו של אבי שניסה לעצור בעדו, הוציא מכיסו ארנק שחור ממורטט ושלף ממנו שטר מעוך של כסף. "לכי תקני לי בקבוק ערק!" פקד. הפניתי מבט אל עינו היחידה של אבי, הוא הניד בראשו ואמר כמעט בלחישה: "לכי תקני מהמכולת." פניה של אימי החווירו מכעס, כמי שעומדת בפני פורענות ואינה יכולה הייתה למנוע אותה.

אלירן אחי, הצטרף אלי. בימים רגילים היינו נכנסים למכולת כבני בית, מקריאים לבעל המכולת אבו-אליאס את רשימת הקניות שקיבלנו מאחד ההורים, ואבו-אליאס היה מניח את הפתק על הדלפק, שולף שקיות נייר חום ושוקל את המצרכים במאזנים השולחניים שכפותיהם היו עשויות נחושת. אחר-כך, היה סוגר את השקיות ומניח אותם זה בצד זה. לבסוף, היינו מכניסים את כל המצרכים לסל הקניות העשוי רשת של פלסטיק כחול, ואבו-אליאס היה פותח את המחברת השחורה, שולף מאחורי אזנו הימנית את עפרון הקוֹפּי השטוח, מרטיב אותו בקצה לשונו ורושם את מחיר הקנייה. אחת לשבוע היה מגיע אבא ומשלם את החשבון.

הפעם, עמדנו מהססים בפתח. מעולם לא קנינו ערק. האלכוהול היחיד בביתנו היה יין קידוש. עמדנו נבוכים ומבוישים: מה יחשוב אבו-אליאס.

בשכונה שלנו היו כמה גברים ששתו ערק ואנחנו הילדים ידענו כי מי ששותה ערק משתכר. הכרנו מקרוב את השכן שלנו שהיה חוזר הביתה מתנודד כמו גמל בעת סופה במדבר. במשובת ילדות היינו עורמים בפניו מכשולים, מסתתרים מאחורי הצריף, ומתפקעים מצחוק כשראינו אותו מועד ונופל.

"בואי נכנס כבר!" אחז בי אלירן ומשך בידי. "דוד שלנו מבקש בקבוק ערק," דקלמו שנינו במהירות כמו מתרגלים טקסט להצגת סוף השנה. "אה… דוד שלכם… אם הייתם אומרים שאבא שלח אתכם לא הייתי מאמין לכם," חייך אלינו אבו-אליאס במאור פנים.

המכולת הקטנה הייתה עמוסה בשקים, תיבות וחביות. על מדפים פתוחים עמדו ארגזי לחם ובקבוקים. מתחת לדלפק הקדמי עמד מקרר מוצרי החלב ומעטה הזכוכית שהגן עליהם. "חנווני, שמור על ניקיון המזון!" הכריזה כרזה צבעונית שנתלתה מעל ובה צויר חנווני מלוכלך שחריוני זבובים ניקדו את חנותו, ולצידו חנווני בסינר לבן, שכל המצרכים שלו בהקו בניקיונם. מעל לדלפק עמדו צנצנות זכוכית כרסתניות, גדושות סוכריות צבעוניות שריקדו להן מול עינינו המרותקות.

אבו-אליאס הסתובב ניגש אל המדף שמאחוריו, הוריד משם בקבוק ושב ופנה אלינו: "הנה בבקשה," הוא הושיט לי בקבוק מלא בנוזל שקוף שנראה לי כמו מים, אחר הושיט ידו למחברת השחורה. "לא, אל תרשום! הוא נתן לנו כסף, הנה." הושטתי לו את השטר והוא החזיר לי את העודף. אלירן ואני התבוננו במטבעות הרבות שבידי, וכמו בתנועה מוכנית בעלת רצון משלה, נתתי בידי המוכר מטבע, וביקשתי: "תן לנו סוכריות מחליף צבעים." — סוכריות העשויות שכבות צבעוניות אותם מצצנו והשווינו בינינו את צבעיהם המתחלפים.

חפנו את הסוכריות והן החלו להימס ולצבוע את כפות ידינו בשלל גוונים. ישבנו צנופים בפינת הדרך. אך שלא כהרגלנו, לא מצצנו את הסוכריות באיטיות, אלא הכנסנו לפינו מלא החופן, וגרסנו את המתיקות הסמיכה שהתפשטה בחלל פינו ונמסכה בדמנו.

משבלענו את שרידי המתיקות האחרונים שנותרו ברוק שבפינו, קמנו בחופזה, ניגבנו בשולי החולצה את ידינו ונמלאנו בהלה, "מה אם הוא יגלה כי חסרה מטבע?" רצנו בהתרגשות כשלוחי חץ מקשת ודהרנו במורד הדרך, בלב פועם ללא שליטה, אך בלי רגשות חרטה, נכנסנו הביתה והגשנו לדוד סמי את הבקבוק.

"כמה זמן לקח לכם? תביאו לי מיד כוס מים קרים." פניו היו זעופות ועיניו אדומות. מיהרנו להביא את מבוקשו. בתנועת יד מדודה שכמו נלמדה לכבוד טקס, מזג מהבקבוק אל כוס המים, ואז כבמעשה קסמים, הפך הנוזל את צבעו משקוף לחלבי, וריח חריף של אניס מילא את החדר. דוד סמי הרים את הכוס והערה את תוכנה אל פיו הפעור בתנועה חדה, כמו היה דג שהוצא מהמים. בגמיעה אחת שתה את כל המשקה, השעין ראשו ברכות על הכרית שמאחוריו וחיוך רחב התפשט על פניו. הוא לא ביקש את העודף. מסרתי אותו לאימי והתיישבנו לידה.

"אי אפשר היה לישר את רגליה… קברו אותה כמו עוּבָּר…" שמעתי את דודתי חַבִּיבָּה לוחשת לאזני אימי, ואני תהיתי למה לישר לה את הרגליים ומה זה עוּבָּר. אך בהמולה הרבה לא היה מבוגר שהיה פנוי לשאלותיי.

דודה חַבִּיבָּה הייתה האמצעית מבין שלוש האחיות, והיפה מביניהן. היא הייתה גבוהה, עורה בהיר, פניה חלקות וזוהרות כפני בובה, עיניה מלוכסנות כעיני איילה ושיערה ערמוני ומתולתל. היא הייתה תופרת מעולה והקפידה להתלבש בשמלות אופנתיות על פי ז'ורנלים ודוגמאות שראתה בחלונות הראווה. דודה חַבִּיבָּה ובעלה שלמה, שנראה כמו צבר ישראלי, חסון ושזוף עם בלורית שיער פרועה, שרק שפם דק שעיטר את פניו הסגיר את מוצאו, היו הזוג היפה במשפחה. כעת מחתה דודתי את דמעותיה באצבעות מטופחות שלק ורוד חיוור היה משוח עליהם, פניה היו מעוותות מצער.

לפתע, קם דוד סמי ממקומו מתגושש בידיו עם האוויר. תחילה הופיע גיחוך של שכרות על פניו ועיניו נצצו, אחר-כך באו פרצי צחוק לא מבוקרים והוא פתח בדיבור מתלעלע. אבא שהיה כבר עייף ומנומנם, משך בכנף מעילו של סמי להושיבו בחזרה. אך הוא התעלם ממנו וידיו של אבי שבו וצנחו. שלמה קם ממקומו: "אולי תשב כבר בשקט!" אמר בכעס רב. אימי ודודתי נדרכו אך נותרו מכווצות על המזרון. הדוד עזורי המשיך לבהות באחיו ללא תנועה. סמי החל לקלל ולצעוק ברום קולו: "אני נשבע שאחפש אותה וארצח אותה!" קולו פלש למרחבי הבית והדרדר כמפולת באזני היושבים.

"מנוולת… מנוולת… נרצח אותה…" חזר אחריו עזורי בלי לשנות את תנוחתו הישנונית.

שתי האחיות ניתרו ממקומן. הבעת הכעס על פניה של אימי התחלפה בעלבון, האדמומית הסתלקה מפניה והותירה אותה חיוורת. היא כיסתה את פיה במטפחת כמו לבלום את צעקתה. עיני כל ננעצו בדוד סמי ותחושה של אי נחת מתוח פשטה באוויר. קמטים נחרשו במצחו של אבי, אבל הוא משל ברוחו. גם שלמה שהיה מטבעו סימפטי ואדיב, אבל כעת התרגז והתפרץ בתנועות מאיימות. שני הגיסים משכו בכוח את סמי חזרה למזרון וניסו להרגיע את שני האחים לפני שיעוררו מהומה. עזורי שלא מנע בעדם, הניח את ידו על ברכי אחיו כמסכים לדעתו אך לא לדרכו.

לוּלוּ מיהרה להגיש כוסות מים קרים וצלצולן על המגש בידיה הסגיר את התרגשותה. שלמה שתה שתי כוסות מים בזו אחר זו וישב זועף בכיסאו. קופסת סיגריות שנשלפה מאי שם שבה וסבבה שוב בין הגברים, תלוליות סבוכות של סיגריות נערמו במאפרות. באצבעות צהובות מניקוטין הדליק אבי סיגריה ושאף עמוקות. כמו בהתרסה על עלבונו, משך סמי בחוזקה את בקבוק הערק ולגם ממנו ישירות. עיניו נעצמו ולסתו נשמטה, הוא ישן שנת שיכורים.

"אפשר לחשוב איזה צדיקים גדולים הם," לחשה אימי באזני אחותה. "מסכנה… מסכנה." דודתי המשיכה להתייפח ונהר דמעות שטף את פניה.

"איפה דודָה נָזִימָה?" קפצתי בבהלה, בתוך כל תהפוכות היום, רק עכשיו הבחנתי בהעדרה. דודה נָזִימָה הייתה האחות הצעירה. בדומה לאמִּי חָ'תוּן, הייתה גם היא קטנה, צנומה ומלאת מרץ, אך שלא כמו אחיותיה שהיו רציניות, בוגרות ואחראיות, הייתה היא שובבה כמו ילדה שלא התבגרה. אנחנו הילדים, אהבנו לשחק איתה. היא הייתה מלבישה אותנו בתחפושות מוזרות שהייתה ממציאה, עוטה עלינו סמרטוטים צבעוניים שתחת ידיה הפכו לבגדי נסיכים בחצר המלכות.

"אל תזכירי את השם שלה יותר," ענתה אימי בקול צורם. לא האמנתי שזה קולה של אימי. התבוננתי בפניה שאף הם נראו לי פתאום משונות. הלכתי ממנה מבועתת, לא מבינה מה קורה סביבי.

בערב ביקשה ממני אימי לתלות את הכביסה על החבל שבחצר. לקחתי את הגיגית ויצאתי לחצר החשוכה. מראות של שריפה גדולה ורגליים שחורות כפופות רדפו אחרי והצמיתו אותי למקומי. נטשתי את הגיגית ונסתי במרוצה הביתה. שכבתי במיטה מקשיבה לרשרוש הווילונות המתנופפים ברוח, מחכה לדפנה אחותי שתיכנס איתי למיטה. היא לבטח יושבת כעת עם המבוגרים מה שנמנע מאיתנו הילדים. אחותי, הייתה מבוגרת ממני בשלוש שנים, והשתייכה ל"גדולים". על פי ההיררכיה במשפחה שלנו, התחלקו הילדים בין ה"גדולים" בעלי הפריבילגיות, שעליהם נימנו אחיותיי לוּלוּ ודפנה, והאחים רפי ומושי, לבין "הילדים" אני ואלירן, אלינו הצטרפו במשך הזמן, אבי ואיציק, פרולטריון חסר אחריות חופשי לנפשו ולמשחקיו.

דפנה ואני ישנו שנים במיטה משותפת מחובקות חזה אל גב צמודות כמו גלדי בצל. כעת לבדי במיטה, מערבולת של רגשות השתלטה עלי. התהפכתי חסרת מנוחה, מרחפת בעולם זר, מבקשת דבר מה להיאחז בו. בעיניים פקוחות, שמעתי את קולה הזר והסדוק של אימי חוזר שוב ושוב כמו תקליט שרוט: "אל תזכירי יותר את השם שלה… אל תזכירי יותר את השם שלה..!" פוחדת לעצום את עפעפי שלא יחרכו מהשריפה, אספתי את ברכיי אל חזי והתייפחתי עד שלבסוף שקעתי בשינה מסוכסכת רדופת בלהות של אש ותימרות עשן.

בבוקר השכם קפצתי מהמיטה, דילגתי מעל אחותי הישנה, יצאתי החוצה ותליתי את הכבסים שדמו לאנשים העומדים במהופך ורגליהם ישרות.
***

תחושת הזרות לא נמוגה גם אחרי ה"שבעה," כאשר כל בני המשפחה עזבו, והרהיטים הוחזרו למקומם.

אימי החלה ללבוש שחורים. עד אז, מעולם לא ראיתי את פניה קשים ואפורים כל-כך. כמו הפכה באחת לאחרת, זקנה שתקנית, המקיפה עצמה בפקעת שקופה שבודדה והרחיקה אותה מאיתנו. התגעגעתי לדמותה הקודמת העליזה והאוהבת, לבגדיה הצבעוניים.

לעיתים ברגעי החסד בכסות הערב, הייתה אימי חוזרת לרגע לישותה הקודמת, אך כבר לא העזתי להעלות לפניה את שם דודתי שנעלמה.

"אימא," התחננתי אליה פעם, "אולי תחזרי ללבוש את הבגדים הצבעוניים שלך?"

"אם ליבי שחור," הניחה אימי את כף ידה על ליבה, "איך אלבש בגדים צבעוניים?" ואני דימתי את הלב של אימי, כגוש פחם שחור פועם בתוך מדורה אדומה ושנאתי את סבתא. כבשתי את פני בשמלתה השחורה ובכיתי על החיוּת שהסתלקה מפניה.

משחזרתי למחרת מבית הספר, התגנבתי לחדר ההורים, שם עמד הארון הכרסתני עם דלת המראה שמתחתיה היו שלוש מגרות קמורות. שם במגרה התחתונה, הניחה אימי קופסת נעליים ובתוכה התמונות של בני המשפחה. חיטטתי ביניהם ומצאתי את תמונתה של אימי, תמונה שאהבתי מכל. בתמונה נראית אימי עומדת במרפסת ביתה של דודה חַבִּיבָּה, לבושה בשמלה בצבע קרם שהפריחה באוויר את פרחיה הצבעוניים, על פניה זורח חיוך רך ואור קורן מעיניה.

לקחתי את התמונה, הורדתי מהקולב את השמלה הפרחונית הנטושה, והנחתי את התמונה מתחת לכרית. עטפתי את עצמי בשמלה, והתכסיתי בשמיכה עד מעל לראשי. התפללתי לאלוהים שיחזיר לאימי את דמותה האהובה. בתמימות של ילדה הבטחתי לעזור לה ואפילו התחייבתי למרוט את נוצות העוף של יום חמישי שריחו העלה קבס בקיבתי. מיד נבהלתי מהבטחתי, "מה יקרה אם אלוהים באמת יענה לבקשתי?" אבל אלוהים היה כנראה עסוק בבקשות גדולות וחשובות ולא שעה לתפילתה של ילדה.
***

שנים לפני מותה של סבתי, כשעוד גרנו בצריפים, הייתה המשפחה נוהגת בשבתות ללכת ברגל מהמעברה בקרית-אונו למעברה ב"מחנה ישראל," שם התגוררו סבתי, אמִּי חָ'תוּן עם בתה, הדודה נָזִימָה, ובצריף סמוך גרו הדודה חַבִּיבָּה, בעלה שלמה וילדיהם הקטנים, אביבה ורוני.

שבתות אלו נדמו לנו כחג. אימי הייתה מכינה צידה לדרך, פיצוחים וסמבוסק — מיני מאפה ממולאים גבינה, תמרים ובוטנים. הדרך למעברת "מחנה ישראל" התחילה בקצה סמטת העפר שהפרידה בין טורי הצריפים, שם עמד בית הקפה "מרסל," מעוזם של גברי השכונה, שלנשים לא הייתה בו דריסת רגל. בכניסה לבית הקפה, עמדה קשת גדולה ומרשימה עשויה שבכות עץ מעשה חושב, צבועה בצבע ירוק בהיר, משני צדדיה לרוחב החזית, נמתחה גדר עשויה אף היא רשת עץ. בלילות הייתה שרשת נורות מאירה אותם כמו שער מפואר של גן מלכותי. בחצר הפתוחה עמדו שולחנות קטנים וכיסאות עץ מתקפלים סודרו סביבם. באפלולית החדר הפנימי עמד במקום של כבוד, מכשיר הרדיו הגדול שהיה מחובר לחשמל. זה היה המקום היחידי במעברה שהיה מחובר לחשמל. במשך שעות ישבו כאן, משחקים שש-בש ודומינו, קשישים, גברים, יושבי קרנות ומובטלים שמצאו שם מפלט מהשעמום.

סביב השולחנות הקטנים רכנו על לוחות המשחק הפתוחים שֶׁמֵּאוֹת משחקים שָׁחֲקו אותם וטשטשו את סימני ה"בתים" של אסימוני המשחק השחורים והלבנים. כדי לעזור למזל ולשלוט על הקוביות, היו מי שהאמינו בניעור הקוביות בכף יד סגורה, נשקו את ידם וגלגלו עיניהם לשמיים בתחינה. אחרים לחשו לקוביות, בטוחים כי אלה שומעים את בקשתם, ואילו אבא שלי היה משליך אותם מידיו במטח זעם כמי שזורק גחלים לוחשות. רוב היושבים היו קבצנים נטולי ממון המהמרים במשחק דמיוני. הם לא שיחקו על כסף שלא היה מצוי בידם, אלא על כוס תה שהמנצח זכה לפעמים להתכבד בה.

ברצינות תהומית הקשיבו שם לחדשות כל חצי שעה. בשעה מלאה — חדשות מקול ישראל בעברית, ובמחצית השעה — לקול צלצולו של הביג-הבן האנגלי, חדשות בערבית.

כדי להצדיק את ישיבתם הבטֵלה, היו מזמינים כוסות תה שהוגשו בכוסיות קטנות בעלות מותן צרה וחיננית, נתונות בתוך צלוחיות קטנות. שעות ישבו שם, מתווכחים מתדיינים ופותרים את בעיות המדינה והעולם. בעומק המבנה היה דלפק עליו עמדו הפרימוס והפתיליות, שקיות הקפה והתה וממתקים צבעוניים שאליהם נשאו הילדים עיניים, וחך נוטף.

קרקושן הקבוע של קוביות משחק ה"שש-בש" הנזרקות והזזתן של כפיסי הפלסטיק על לוח משחק הדמקה, הייתה הומה ורועשת במשך היום אך לעת ערב, נעשתה שקטה ואיטית יותר כמו קצב פעימות הלב של האנשים.

מבית הקפה היינו פונים ימינה אל המשך השביל שהוביל לכביש הראשי. הכביש היה צר ומשני צדדיו נטעו עצי פלפלון שפירותיהם, אשכולות כדורים אדומים ושחורים, זהרו על רקע העלווה הירוקה. לידם צמחו עצי אקליפטוס גבוהים שנדמו כענקים בצמרותיהם הכסופים. הם הובאו ממרחקים, ועתה כמו עולים חדשים, הצמיחו כאן שורשים ישראליים.

אלירן ואני היינו תולשים ענפים רכים, שאימא השתמשה בהם כתרופה בדוקה נגד צינון וכאב גרון. היא הייתה מניחה אותם בתוך קערת מים חמים, מכסה את הקערה במגבת ואנו היינו מכניסים את ראשינו מתחת למגבת ושואפים את אדיהם הארומטיים. אהבנו מאוד את פירותיהם היבשים של האקליפטוסים, בהם היינו משחקים כסביבונים. בשדות הבר שמעבר לעצים, פרחו בחורף כלניות, צבעונים ארוכי גביע, ונרקיסים מבושמים, מהם קלענו זרי פרחים תשורה לדודות. במרחבים הפתוחים רדפנו אחרי פרפרים ואספנו חיפושיות ושבלולים. לאורך כל הדרך היה אבא שהיה לו קול רך ומתנגן, מספר לנו סיפורים להנעים את הליכתנו הארוכה.

"הנה, רואים כבר את הבָּנְזִינחָנַה" אמרה אימי באנחת רווחה. תחנת הדלק שעמדה על אם הדרך, הייתה מקום המנוחה שלנו לפני שהגענו ל"מחנה ישראל."

אהבתי לשאוף את ריחות הדלק ולחזות ברכבים ששתו בצמא מפיית המכל. ריח הדלק וצבעי המכוניות הציתו את דמיוני שהפליג איתם למחוזות רחוקים. מכוניות לא היו חזיון נפרץ במעברה שרק אוטובוס אחד הגיע אליה פעמיים ביום.

התיישבנו על הספסל של תחנת האוטובוס, אימי ואחותי לולו, היו מנערות מבגדינו את העלים והפירורים שדבקו בהם, וניגבו בממחטה את נעלינו המכוסות בוץ.

משהגענו ל"מחנה ישראל" היינו מתאספים בצריף של דודה חביבה ושלמה. שלוש האחיות וסבתא היו מצטופפות בדבוקה אחת ואנו הילדים היינו מפזזים סביבם. אבא ושלמה ולידם אחיי רפי ומושי, היו פותחים בוויכוח אינסופי, שבו איש לא הצליח לשכנע את חברו. שלמה שהיה קומוניסט מושבע, דיבר בהתלהבות בשבחי הסוציאליזם הלניניסטי ועל הצורך ליישם בחברה הישראלית את ערכי השוויון, ואילו אבא שהיה מפא"יניק, מעריצו של בן-גוריון, היה מגן על מדיניותו השקולה ומרחיקת הראות. לולו ודפנה היו מתגייסות להגיש תה ועוגיות. אפילו בימים שהיה חסר להן כסף, היו לדודות עוגיות וממתקים לכבד אותנו.

דודה נזימה שהייתה מתעייפת מהר מהפטפוטים הרציניים של אחיותיה, הייתה לוקחת אותנו לצריף שלה. בניגוד לאחיותיה שהקפידו על סדר וניקיון מופתיים, הייתה דודתי מרושלת. הצריף אותו חלקה עם אִמהּ, אמִּי חָ'תוּן, היה חצוי בווילון צבעוני שחצץ בין חלקו הקדמי בו גרה סבתא, ובין החלק שלה שאמנם היה נקי, אך מבולגן.

מתוך ארגזים שהיו מפוזרים סביב, הייתה מוציאה כלי איפור ובגדים צבעוניים ובהינף יד הייתה הופכת אותנו לראג' קאפור, הזמר ההודי הנודד אהוב ליבה, שמטאטא מלופף סמרטוטים הפך למקל נדודיו. דודתי הייתה מרקדת בזמזום סביבנו, מתקנת לזה פס שחור מעל לעפעף, ולזה מוסיפה צעיף אוורירי עם פאייֶטים נוצצים שקנתה בשוק, עד שהייתה שבעת רצון מדמויות ההודים הקטנים שלפניה. אחר כך, הייתה מניחה על הפטיפון תקליט בקליט שחור, ממנו בקעו קולות שירים הודיים מהסרטים בהם צפתה, ולא נחה דעתה עד שכולנו פיזזנו ברחבי הבית בריקודי איצ'יקידָנָה לקול שירתה המזייפת.

משעייפנו ממשחקיה, חזרנו לצריף של דודה חביבה. נכנסנו עם פני מסכה מרוחות, כמו שדים בטקס ריקוד הגשם, מצחקקים במבוכה. שלמה, שאהב להתלוצץ, פרץ בצחוק: "בואו תראו… שדים מפחידים הגיעו," אמר בקול נלהב, "חביבה…חביבה בואי נברח!" במחווה תיאטרלית ובהעוויית פנים, הושיט לה זרוע שרירית. דודה חביבה משכה בכתפה כנוזפת בו: "עזוב אותי," אמרה בחצי חיוך, ועשתה עצמה נרתעת ממנו, אך הניחה לו להוביל אותה החוצה לקול מצהלות הילדים. עליצותו הדביקה את המבוגרים, למעט אבי מיכאל, שהתחיל לגלות סימנים של אי נחת על שהוויכוח עם שלמה בדבר מדיניותו של בן-גוריון, נקטע לפני שהספיק לשטוח את כל נימוקיו. הוא לחש באזני אימי שזאת אינה התנהגות נאותה למבוגרים. אך, אימי שנהנתה ממשובת ילדיה, היסתה אותו והגישה לו עוד כוס תה להסיח את דעתו.

כעבור זמן חזרו חביבה ושלמה, ובעקבותיהם נכנס פארג' הצלם ומצלמה כבדה תלויה על חזהו. שעה ארוכה סידר את הילדים בפוזות מוקפדות כאילו צילם ילידים ל"נשינל ג'אוגרפיק." אבא החל לאבד את סבלנותו והאיץ בשלמה: "יאללה שלמה, מספיק…"

משעייפתי, ישבתי חבוקה בחיקה של דודה נזימה, והתבוננתי בתמיהה בסבתא, קולפת תפוח בתנועות בטוחות וקלות בסכין חדה. עיניה של סבתי היו שקועות, וצבע אפור-כחלחל העכיר אותם, שתי צמות דקות וארוכות צנחו משני צדי פניה, ו"שַׁקְסָה" — מטפחת לבנה — כרוכה כתמיד על מצחה. בידיה הצפודות זהרו ציפורניים נקיות גזוזות עד כלות. סבתי הייתה עיוורת אך עצמאית בהתנהלותה. היא הייתה מבשלת, מכבסת ומגהצת את בגדיה שבהקו תמיד בניקיונם. לא אחת תהיתי אם היא באמת עיוורת. לימים למדתי כי זיכרון הגוף חוזר ומתַרגל תנועות מוכרות באופן מכני.

"דודה," שאלתי, "סבתא נולדה עיוורת?"

"לא חביבתי," פרעה את שערותי, "היא ראתה טוב מאוד. אבל כשאבא נפטר היא כל-כך בכתה עד שאיבדה את ראייתה."

"את זוכרת את סבא, אבא שלך?"

"לא, אני נולדתי אחרי שהוא נפטר."

"מה, היה לך אבא אחר?" נעורה סקרנותי.

"לא. כשהוא נפטר, אימא שלי הייתה בהיריון, ואני נולדתי חמישה חודשים אחרי שהוא מת."

"אף פעם לא ראית את אבא שלך?"

"איזה שטויות את מדברת," חייכה והידקה את הסרט בשערותיי, "איך יכולתי לראות אותו אם הוא מת לפני שנולדתי?"

"אז גדלת בלי אבא? מה את יודעת עליו?"

"שמעתי קצת סיפורים מאימא ומהאחיות שלי." נזימה הרימה את פניה שלחה בי מבט רציני ואמרה בקול שקנאה נשזרה בו: "הוא היה קשור לאימא שלך יותר מאשר לאמִּי חָ'תוּן."

"מה? סבא אהב את אימא שלי יותר מאשתו?" את ידיעותיי על אהבות שאבתי מסיפורי אגדות רומנטיים על נסיכים ונסיכות שהסתיימו כמו תמיד "והם חיו באושר עד היום הזה."

"לא," צחקה בקול, "אשתו הייתה בבת-עינו."

"עכשיו, אני לא מבינה כלום," התמרמרתי, "את סתם מחרבשת לי כל מיני דברים." דודה שבה ומשכה בסרט שבשערותיי. אחר קרבה פיה אל אזני ולחשה במתיקות: "הוא אהב את הג'יני האדומה."

" את צוחקת עלי," נעלבתי.

"לא. אני נשבעת לך, הייתה לו ג'יני."

"אז למה אף אחד לא סיפר עליה?"

"כי כולם שונאים אותה."

"למה, מה היא עשתה?" קפצתי מחֵיקה ונעמדה מולה.

"סעידה אחותי, אימא שלך, אומרת כי הג'יני האדומה הייתה הסיבה לאומללותן של כל הנשים במשפחה שלנו."

"ג'יני אדומה?" תהיתי," והיא לבשה צעיפים שקופים?" דמותה של הג'יני הציתה את דמיוני ובעיני רוחי כבר ראיתי יפהפייה מזרחית עטופה בצעיפים מחוללת סביב הסבא שלי.

"ספרי לי, ספרי לי!" התחננתי.

"לאט… לאט… את והדמיונות שלך," עיוותה את פניה בגרוטסקיות וליטפה את פני, "בסדר אספר לך… אבל בתנאי," ידעתי שהיא תבקש ממני להישאר עם סבתא כדי שהיא תלך לפגוש את נוּרִי החייל מחיל האוויר שהייתה מאורסת לו.

"רגע… רגע…" פתחה דודתי את תיק הצד הקטן שלה, ובתנועה תיאטרלית מוגזמת, שלתה מתוכו תמונה קטנה: "תראי אותנו." הושיטה לי צילום וכולה חיוכים. בתמונה נראתה דודתי חובשת את כומתת "חיל האוויר" של נוּרִי ומצדיעה בכף יד פרוסה כמו חיילת במסדר. פניה זורחת וזיק שובבות בעיניה. נורי ארוסה, בעל פני נער שמנמנות, חלקות ששפם דק עיטר אותם, הביט בצלם בעיניים תוהות ורציניות.

"נורי יצא לחופשה ואנחנו הולכים לסרט," צחקה בקול מתרונן.

"בטח עוד פעם סרט הודי," סנטתי בה, "ואת רוצה שאשמור על סבתא?" חייכה.

היא חיבקה אותי בזרועות הילדה שלה: "נלך לראות את "הנודד." שמתי בתיק המון ממחטות."

"בשביל מה לקחת כל-כך הרבה ממחטות?" שאלתי.

"זה סרט עצוב," השיבה, "בוכים שם המון."

העוויתי את פני: "מי הולך כל-כך שמח לסרט כל-כך עצוב?" כמו ניחשה את שאלתי, משכה דודתי באפה ואמרה כממתיקת סוד "כשתגדלי תביני."

לא הבנתי. אך יותר לא שמעתי על סבא והג'יני העלומה.
***

כעבור שנה, פשטה אימי את שמלות האבל השחורות וחזרה לבגדיה הרגילים, אבל פניה השתנו. קמטים התארכו בזויות פיה וחוט של עצב נשרך אחריה. שנים עברו, וכל מאמצי לדלות מידע כלשהו על דודתי עלו בתוהו. נראה כאילו התאיידה, כאילו מעולם לא הייתה קיימת.

באחד מימי שישי בצהריים, כשעמדתי במטבח עם אימא ועזרתי לה בטיגון החצילים לשבת, פצחתי בשיר ואז שמעתי את קולה של אימי מצטרף אלי. מאז מותה של סבתי, אימי לא האזינה לרדיו ולא שרה. התרגשתי לשמוע שוב את קולה. ראיתי את הברק חוזר לעיניה, ואפילו סומק עלה בלחייה.

"אימא, איפה דודה נזימה? אני כל-כך מתגעגעת אליה," העזתי לשאול, מנצלת את מצב רוחה הטוב.

דמעותיה של אימי יצרו עיגולים קטנים בתוך מי האורז שבסיר: "אחותי המסכנה, מי יודע לאן הלכה ומה קורה לה…" הושטתי יד למגבת המטבח וקינחתי את פניה: "למה אתם לא מחפשים אותה?"

"מי יחפש? האחים שלי יהרגו אותה אם ימצאו אותה."

"באמת יהרגו אותה, אימא?" נחרדתי.

"את מכירה את דודך סמי, כשהוא משתכר הוא לא יודע מה הוא עושה. אם הערק יעלה לו לראש הוא מסוגל לכל דבר."

"אבל, דוד עַזוּרי לא כזה."

"נכון שהוא לא משתכר אבל הוא נגרר בלי מחשבה אחרי סמי."

"ואת… ודודה חביבה… ואבא ושלמה, אתם לא רוצים לדעת מה איתה?"

"מה את יודעת בְּנְתִי… הַיי גְזֵרָה סוּדָה וּמְסְבּוּרָה — זאת גזירה קשה משמים," פסקה. "איך אנחנו יכולים? איך נדבר איתה?"

לא הבנתי למה התכוונה ב"גזירה משמיים." אך ידעתי שהדבר קשור למותה של סבתי. רציתי להמשיך לשאול מדוע דודתי נעלמה, אבל החצילים נחרכו והשמן החם ניתז על ידי.
***

אחרי חיסול המעברות, עברו כל המשפחות לבתי קבע. דודה חביבה ושלמה עברו לרמת-גן, הדודה נזימה וסבתא ח'תון עברו ליהוד ואנחנו עברנו לבית קבע בקרית-אונו. שם המשכנו ללמוד בבית הספר היסודי "תלמים" שנבנה סמוך לביתנו.

"בוא, אקריא לך את הסיפור ששמעתי היום מהמורה שלום עָזַנִי," קראתי לעבר אלירן אחי ונתתי בידו את מכסה קופסת משחת הנעליים ששימשה אותנו כ"טלפון."

את הקופסה היינו מנקים משאריות המשחה, נוקבים חורים בקופסה ובמכסה, משחילים דרכם חוט ומאזינים זה לזה מרחוק.

"איזה סיפור הוא סיפר לכם היום?" שאל אלירן בסקרנות.

"'מאויב לאוהב' של סופר שקוראים לו עגנון, והוא מאוד מצא חן בעיני."

"יופי! אז תתחילי, אבל אל תפסיקי באמצע כמו שעשית בפעם הקודמת." התרה בי.

"עד שלא נבנתה תלפיות היה מלך הרוחות מושל שם בכל הארץ, וכל שריו ועבדיו רוחות עזים וקשים יושבים שם בהר ובעמק בגבעה ובגיא ועושים כל מה שליבם חפץ, כאילו להם בלבד ניתנה הארץ."[1]

"ארץ השדים והרוחות," קטע אותי.

"תקשיב… תכף תראה מה הרוח החצוף הזה עשה."

משב רוח פתאומי רפרף והפך את הדף שקראתי בו; חזרתי וחיפשתי את השורה בה הפסיק אותי.

"…עמד הרוח והפילני לארץ וצחק צחוק פרוע."

"זה הרוח של יהושוע הפרוע," פרץ אלירן בקריאות צהלה.

"…ובאמת שכנים טובים אנו, ואני אוהב אותו אהבה גמורה, ואפשר שאף הוא אוהב אותי," נשמתי עמוקות מחכה לשמוע את תגובתו של אחי.

"סיפור יפה, נכון?"

אחרי דקת שתיקה אמר: "דודה להיפך."

"מה להיפך?"

"דודה הפכה מאוהב לאויב."

"אה… אתה מתכוון לדודה נזימה… נכון. פעם, כולם אהבו ודאגו לה ועכשיו אסור אפילו להזכיר את השם שלה."

"אני מתגעגע אליה," קולו בקע מהדהד ממכסה הקופסה. זרם מחשבותינו עבר הלוך ושוב מצטלב דרך חוט ה"טלפון."

"יש לי רעיון," אמרתי, "אולי נלך לחפש אותה בעצמנו?"

"רעיון גאון." חייכתי לשמע החרוז. אלירן למד מאבא לחבר חרוזים והיה ממציא חרוז לכל מילה. מנהג בו הוא משתעשע עד היום.

"וחוץ מזה," המשכתי, "אימא גם הפחידה אותי. היא אמרה שהדודים סמי ועזורי רוצים להרוג אותה."

"מה, באמת יהרגו אותה…? צריך להציל אותה!" אמר בנחרצות של ילד. כך ישבנו במשך שעות מתכננים איך להציל את דודה נזימה.

ביום שבת, אחרי ארוחת הבוקר המשפחתית, כשכל אחד פנה לעיסוקיו, לקחנו אוכל ושתיה בילקוטי בית הספר שאותם הכנו בחשאי. לבשנו את מכנסי השבת שהיו עשויים מבד פלנל רך, עם כיסים מעויינים רכוסים בכפתור, של אלירן בצבע כחול ושלי בצבע אדום. יצאנו בשקט מהבית והלכנו דרך השדה, משם פנינו אל הכביש המוביל ליהוד. כהרגלנו, קטפנו פרחים ושקענו בשזירת זרים עד שלא נתנו דעתנו לעדר הפרות שהלך וקרב אלינו.

"בוא נברח מהר!" זינקתי באחת ומשכתי אחרי בחזקה את אחי.

"למה את רצה?" ניסה להשתחרר מאחיזתי.

"שכחת מה שקראנו?" קולי נצרד מבהלה. "אני לובשת מכנסיים אדומים ושוורים רודפים אחרי צבע אדום."

"נכון!" צעק, ושנינו פתחו בריצת אמוק, מפוחדים מהשור הזועם בקורידה.

אחרי הליכה מייגעת הגענו מתנשמים ומתנשפים לרחוב הראשי. כבר מרחוק הבחנו במרפסת המפויחת מעשן. משקרבנו לבית שמענו מרחוק את קולו של רפי אחי: "אבא אני רואה אותם," הוא הושיט יד ארוכה והצביע לעברנו, "שם ליד הבית של סבתא." אבי ואחי החישו את צעדיהם, ואלירן ואני נצמדנו זה לזו כמו נציבי מלח.

"מה אתם עושים כאן?" הם אחזו בנו בחזקה כאילו חששו שנמלט מידיהם.

"באנו לחפש את דודה," גמגמנו.

"דודה? מה פתאום אתם מחפשים אותה?"

"אימא אמרה שדוד סמי יהרוג אותה." דמעות נקוו בעיני אלירן וזלגו על לחייו.

אבא הרהר ואמר בקול שניכר בו שעשה מאמץ להישמע כעוס: "למה לא אמרתם לנו שאתם הולכים?"

"מזל שהבן של השכנים ראה אתכם הולכים לכיוון השדה," אמר רפי באנחת רווחה, "אחרת, איפה היינו מחפשים אתכם?"

"אתה ואימא לא הייתם מסכימים שנלך," ניסיתי להצדיק את מעשינו. אבא הניח יד חמה על כתפי: "אתם צעירים ולא מבינים בעניינים כאלה."

"אבא בבקשה! בוא, נעלה למעלה. אולי, בכל זאת היא נמצאת בבית," ביקש אלירן בקול מתחנן.

"אולי באמת כדאי שנעלה, אבא." הפציר בו גם רפי. עלינו לקומה השנייה וצלצלנו בפעמון. צליל חלול הדהד באוזנינו, איש לא ענה. חזרנו ודפקנו חסרי אונים בדלת האטומה מולנו. שמענו חריקה קלה של דלת, לרגע נדמה היה כי דלת הבית של דודה נפתחת, אבל היא נותרה סגורה. הסתובבנו וראינו גבר מבוגר מציץ אלינו מבעד לפתח הדירה שממול.

"מה אתם מחפשים כאן?" נחרדנו מקולו.

"את דודה, דודה נזימה," גמגמתי את שמה של דודתי לפני שאבי הספיק לענות לו.

"או… מסכנה… מסכנה… בואו תכנסו." נראה, כי אזכור שמה הֶעלה עצב בעיניו.

נכנסו לסלון קטן שתאם את הסלון שזכרתי מביתם של סבתא ודודה. גם כאן, על הקיר בסלון, עמדה מראה קטנה ומתחתיה מדף עם מגרה מגולפת. ממולם, נתלה שטיח צבעוני שאיילות רעו בו. השכן הושיב אותנו בסלון, אחר כך הלך למטבח וחזר עם מגש ועליו בקבוק מיץ ממותק, בקבוק סיפון של סודה וכוסות גבוהים. הוא מזג מעט מהסירופ הסמיך אל הכוסות, אחר השפריץ מבקבוק הסיפון זרם של סודה תוססת שמילאו את הכוסות באלפי בועות צבעוניות.

"עם מי אתה מדבר?" נשמע קול נשי מהחדר.

"אנשים… באו לחפש את נזימה…"

"נָזִימָה…?" אישה מבוגרת בכפכפי עץ דידתה בסקרנות לעברנו.

"אני גיסה," הציג אבא את עצמו, "אולי אתם יודעים מה קרה לה? איפה היא?"

"מה אגיד לך…" השכן נראה כמחפש את המילים הנכונות, "היו שמועות כאלה ושמועות אחרות," הוא הסב את פניו והביט באשתו כמו מבקש את אישורה, "מסכנה, היא באה לכאן אחרי כמה ימים עם שוטרים שלא נתנו לאף אחד להתקרב אליה, אחר-כך ראינו אותה יורדת עם שקית. היא לא אמרה מילה לאף אחד."

פניה של האישה נעשו סמוקים מהתרגשות: "רציתי לדבר איתה, אבל השוטרים לא הסכימו והיא מיהרה לצאת." ספקה כפיים והנידה בראשה.

"מה, מה היה שם בבית באותו יום?" התעניין אבי. השאלה התפשטה בחלל כמו ענן שחור ומעיב ואני הרגשתי את הלמות ליבי חונקות את גרוני, ואצבעותיי התהדקו בכוח סביב הכוס הקרה. האישה הסתכלה עלינו במבט בוהה ואמרה: "ישבנו במטבח ופתאום הרחנו עשן ונפט, יצאנו לחדר המדרגות וראינו את דלת הבית של הסבתא שלכם פתוחה ולהבות עולות מהבית."

"שמעתם משהו לפני כן? צעקות… ריב…?"

"שמענו צעקות, אבל בימים האחרונים כל הזמן רבו שם. היו ויכוחים עם האחים שלה…"

"ולא ניסיתם להתערב?"

"אתה יודע," השכן נעמד פרשׂ שתי כפות ידיו והפנה אותן כלפי אבי כמו להוכיח חפותו, "אנחנו שכנים… אנחנו לא מתערבים בעניינים משפחתיים."

רטט קל עלה בזווית פיו של אבא. הוא התלבט מה לענות, אך בסוף בחר לשתוק ולא אמר דבר.

"ואיפה היו סבתא ודודה?" פנה רפי אל השכן בקול נרגש.

"לא ראינו אותן. כולנו רצנו מהר החוצה, פחדנו שהשריפה תתפשט לשאר הבתים. אני צעקתי לכל השכנים שיברחו."

"בעלי רץ מהר להזעיק את מכבי-האש… והריח… איזה ריח נורא היה שם… ניקינו את כל הבית באקונומיקה עד שהריח יצא." פניה של השכנה התעוותו וגרונה נשנק.

אלירן הגיש לה את כוס המיץ שהבועות עדיין תססו בתוכו.

"אחר-כך באו מכבי-אש ומשטרה." האישה הליטה את פניה בידיה והשתתקה. השכן התיישב בכבדות על הכיסא ליד אשתו.

"מסכנה… נראתה כמו מתה מהלכת." קוננה האישה.

"אז אתם לא יודעים מה קרה לה ואיפה היא נמצאת?"

"לא, לא יודעים כלום… שמענו כל מיני דברים אבל אנחנו באמת לא יודעים כלום, רק שמאז הבית עומד ריק."

"אימא אמרה שזו גזירה משמיים," נימלט המשפט מפי.

השכנה הנהנה בראשה: "באמת גזרה משמיים."
***

שנים אחר-כך, חזרתי הביתה ובידי השמלה הראשונה שעיצבתי. פרסתי אותה בגאווה על הספה בסלון, מסמיקה ממחמאותיהם של אחיי ומחכה בחוסר סבלנות לאימי שתחזור בערב מעבודתה. מיד עם כניסתה, אחזתי בידה והובלתי אותה לעבר השמלה: "אימא, בואי תראי… הפתעה…" אימי חייכה בסקרנות והתקרבה אל הספה. לפתע, לנגד עיניי, התחולל בה סוג של שינוי צורה. פניה החווירו, בעיניה המבוהלות הופיע מבט מתחלחל, פיה נקפץ והיא צעקה לעברי: "מאיפה לקחת את הבד, מי הרשה לך לגעת בו?" אצבעותיה נקמצו לאגרופים שכמעט הלמו בי, אך חזרו וצנחו ברפיון.

היא התיישבה על קצה הכורסא, ובהבעה מהוססת שיש בה שמץ של פחד, משכה אליה את השמלה וטמנה בה את פניה הבוכיות: "זה הבד שתפרתי ממנו את השמלה לאימא שלי… לסבתא שלך… אותה לבשה כשמתה."

חשתי התכווצות של בחילה ובושה: "אימא סליחה… לא ידעתי… זה היה עם כל חבילת הבדים…" היא חיבקה את כתפי והן רעדו תחת ידה.

למחרת קדחתי מחום, ואימי נשארה איתי. היא הכינה לי "שוֹרבַּה" של אורז וחתיכות חזה עוף, התיישבה לידי וחיבקה אותי ברוך. "אָּבּדָאלַכּּ בְּנְתִי — בתי — את לא אשמה, את לא ידעת," קולה המרגיע ירד וננסך על ראשי, ממלא את הדממה המתערבלת בתוכי.

"אימא, מה קרה לסבתא?" שאלתי בקול לא לי, "מה קרה לדודה נזימה, איפה היא נמצאת עכשיו?" שנים רבות של שתיקה עברו, כעת התבוננתי בפניה בציפייה דרוכה.

"אה.. אָּבּדָאלַכּּ בְּנְתִי… מה את יודעת על החיים של סבתך, שלי, של דודותיך…" גל של עצב חלף על פניה. "כל החיים של הנשים במשפחה שלנו… כמו גורל עיוור החוזר על עצמו."

"אימא, מי זאת הג'יני?" נפלטה השאלה מפי.

"איפה שמעת את השם הזה?" התפלאה אִימי והתעטפה בארשת חמורה. "דודה נזימה סיפרה לי פעם משהו עליה, אבל הייתי קטנה ולא הבנתי מה אמרה."

ישבתי בחיק אימי שואפת לתוכי את ריח ה"בהראט" שבו תיבלה את ה"שוֹרבַּה". היא ליטפה את שערותי השפילה את מבטה אל חיקה והייתה נסערת מכדי לענות.
***

"הנה תראי… תראי מה מצאתי..!" אמר לי אלירן אחי באותו בוקר והניח על השולחן צילום של גזיר עיתון קטן שנקודות שחורות ריצדו עליו.

"תקראי… תקראי…" דחק בי. הרכבתי את משקפי הקריאה, והנקודות השחורות הפכו למילים: "בשריפה שפרצה בבית במרכז הארץ, נמצאה קשישה ללא רוח-חיים. המשטרה בודקת את נסיבות המקרה."

חזרתי וקראתי שוב ושוב את המילים הלאקוניות. מבטינו הצטלבו. "תסתכלי על התאריך!"

"זה לפני למעלה מעשרים שנה," הבליח בראשי הזיכרון. "סבתא?"

"כן, זאת היא, ללא ספק."

"איפה מצאת את זה?"

"חיפשתי חומר לעבודה בספריה ב"בית אריאלה" ובמקרה ראיתי את הידיעה הזאת." אלירן אחז בעדינות באצבעותיו הארוכות את צילום פיסת הנייר המצהיבה.

"את זוכרת כמה פעמים ניסינו לברר מה קרה שם?"

"ועד היום," קטעתי אותו בהתרגשות, "למעלה מעשרים שנה אחרי, אנחנו עדיין לא יודעים כלום."

"מעניין היכן נמצאת דודה… מה קרה לה מאז?" שבתי והתבוננתי בגזיר העיתון. "תראה איזה אבסורד," אמרתי לאחי, "חיים שלמים של אדם יכולים להיות מקופלים בשתי שורות לאקוניות של ידיעה בעיתון." מראות מלווייתה של סבתא הציפו את ראשי.

"ממש כך… מה לדעתך כדאי לעשות?" שאל, שתקתי מהורהרת. "על מה את חושבת?" הוא הביט בי במבט כחול מצועף, אחד מאותם מבטים בהם ידעתי כי הוא חושב כמוני. "אולי נַראה את הידיעה לאימא ונבקש ממנה שסוף סוף תספר לנו?"

"כן, את צודקת, גם אני חושב שעכשיו, אחרי כל-כך הרבה שנים, אולי היא תסכים."

אלירן החנה את הרכב בכניסה לבית. עננה של ריח נענע ושום הקבילה את פנינו. אימי לבושה בחלוקה הכחול הנצחי, עמדה במטבח מתנשמת בכבדות, בוחשת בסיר המרק הגדול שפלחי סלק הגירו בו את צבעם האדום הארגמני. על השיש לידה עמד מגש מלא קובות סולת לבנות שרקדו בטבעות עגולות כמו פרח ענק, מחכות להטביע עצמן במרק הצבעוני. מרק הסלק עם הקובות האדומות, היה "גולת הכותרת" במטבחה. הייתה בו הרמוניה של טעמים, חמוצים ומתוקים מאוזנים בטעם הנענע והשום שרק היא ידעה לרקוח אותם. ליד הסיר כבר עמד על מכונו מגדל הקופסאות עם שמותינו רשומים על מדבקות, כמו חיילים המחכים לחלוקת שלל. עד שנותיה האחרונות המשיכה אימי במנהגה זה, לבשל את מטעמיה ולחלק קופסאות אוכל לילדיה ונכדיה.

"הא…אָּבּדָאלַכּּם באתם…" קיבלה אותנו במאור-פנים. "בואו שבו, הגעתם בזמן, עוד כמה דקות האוכל יהיה מוכן."

אלירן חיבק אותה וליווה אותה לכורסא. "אָּבּדָאלַכּּ בְּנְתִי, תשגיחי על הקובות שלא יתבשלו יותר מדי," אמרה לי כהרגלה ודְאגה בקולה. אחרי שכילינו ברעבתנות את האוכל, פיניתי את הכלים לכיור במטבח. אחר, הוצאתי את הסְּתּיקַנַת — כוסיות התה הקטנות שזכרתי מילדותי ושאימי עדיין השתמשה בהן. כוסיות שקופות, בעלות יופי נשי, שברירי. מזגתי מעט תמצית תה מהקומקום הקטן שעמד מעל קומקום המים הגדול שרתח תחתיו. הוספתי מים ושתי כפיות קטנות של סוכר לבן.

"יש בְּעַבּע בתמרים וסמבוסק בגבינה במקרר. תחממי כמה," ביקשה ממני. חזרתי עם המגש והצטרפתי אליהם. משב הרוח שהגיע מדלת הבית המרושתת הכניס ריחות של פרחי יסמין והדרים מהעצים שבחצר. אלירן הוציא מארנקו את פיסת העיתון והניח אותה על השולחן. אימי התבוננה בה בפליאה, אך לא שאלה דבר. אלי קרב את הנייר והקריא את השורות הקצרות.

הסתכלתי על אימי, מתאמצת לשלוט בעצמה ולשמור על קור רוחה. לפתע, נכפפה כמו נר שעווה וקפאה בכיסאה, עצרה נשימתה וצמצמה את שמורות עיניה. ליטפנו את כף ידה המיובלת משנים רבות של עבודה, אך עדיין שמרה על חמימותה ורכותה. "אימא, אולי תספרי לנו," ביקשנו בעיניים כלות. שתיקה סמיכה עטפה אותה. המתנו בדממה שהלכה והתארכה. פניה של אימי החליפו הבעות של צער וכאב. איש לא העז להפר את השתיקה. כעבור דקות ארוכות נשמע קולה: "אָּבּדָאלַכּּ אמִּי חָ'תוּן. איזה חיים אומללים היו לה והכול בגלל אותה ג'יני אדומה, ימח-שמה."

מבטינו נשזרו, קולה השקט רטט, היא נאנחה, נשמה עמוקות והמשיכה: "אולי באמת הגיע הזמן לספר את סיפורה של אמִּי חָ'תוּן ואת סיפורן של הנשים במשפחה שלנו."
[1] "מאויב לאוהב" ש.י.עגנון. מתוך "אלו ואלו — סיפורים נאים על ארץ ישראל. [חזרה]