מעגלון

שורת אירועים בלתי מוסברים נוחתים על עמוס בן שלום, עובד חרוץ ותמים בתאגיד ענק. עמוס נקלע למסכת השתלשלויות והתגלויות שבעקבותיה הוא נשאב למלא תפקיד הרבה יותר חשוב מכפי שחשב. האם מסכת מדורי הגיהינום שאותה נאלץ לחוות על גופו הייתה כדאית? כל שנדרש מכם הוא להדק חגורות ולהצטרף למחול שדים מעורר השתאות שאליו נחשף גיבור הספר, ולהחליט פעם נוספת אם דברים שרואים מכאן גם רואים משם. ספרו השני של רונן דוד, נקרא בנשימה עצורה עד לסופו המפתיע.
מעגלון הוא ספרו השני של רונן דוד, מהנדס מכונות, יליד צפת, נשוי ואב לשתי בנות. ספרו הראשון, "פסיכופריחה", יצא לאור בהוצאת תמוז בשנת 2006.

מקט: 001-3830-001

שורת אירועים בלתי מוסברים נוחתים על עמוס בן שלום, עובד חרוץ ותמים בתאגיד ענק. עמוס נקלע למסכת השתלשלויות והתגלויות שבעקבותיה […]

---

פרק 1
סוציאליזציה

חודש מרץ, שנת 2035. הפיכות במשטרים רבים בעולם והתמוטטותן של כלכלות במדינות רבות במהלך השנים האחרונות, הובילו לכך שאחוזי האבטלה בקרב רוב אזרחי המדינות בעולם הגיעו לרמה הגבוהה ביותר שנמדדה בהיסטוריה המודרנית, מאז החלה המהפכה התעשייתית לפני כשלוש מאות שנה. המשטרים הפכו לבלתי יציבים והימצאותו של נשק להשמדה המונית בקרב מדינות רבות הפך את החיים על פני כדור הארץ לנידונים לכליה, אם ימשיכו כפי שהם. שלטון החוק הפך כמעט בלתי אפשרי במציאות הזו, עד כי המצב ברחובות היה קרוב לאנרכיה. כנופיות שלטו ברחובות ומשפחות רבות איבדו את מקור פרנסתן והגיעו בן יום עד פת לחם. מי שעבד במקום מסודר עם משכורת, נחשב לבר מזל. מדינת ישראל היוותה אי של יציבות יחסית למדינות העולם באזור. הכלכלה בה נותרה יציבה למרות התמורות הרבות שהתרחשו בעולם. המשטר הדמוקרטי בישראל הוכיח את עצמו ביציבותו לעומת מדינות המזרח התיכון, אם כי היה ברור לכולם שהיציבות לא תימשך עוד שנים רבות ושהזמן דוחק לרעתנו. עשר שנים קודם לכן, בשנת 2025, בהערכת מצב שביצעו קברניטי המשק, הוחלט במדינת ישראל שכנראה הגיעו לנקודת האל חזור בעולם. אין מנוס וחייבים להקים מערכת חיים אלטרנטיבית, וירטואלית, לחיים כפי שהם. חיי התושבים באנושות בכלל ובמדינת ישראל בפרט יוסבו לחיים וירטואליים שיבטיחו את המשך קיום הגזע האנושי בכלל ואת הנשמה בפרט, ובעצם יהוו סוג של גן עדן עבור התושבים, אשר יבטיחו את חיי הנצח שעליהם הם חולמים. המערכת תהיה אלטרנטיבה לחיים כפי שהם מוכרים לנו ותהיה מבוססת על הרשתות החברתיות הקיימות במרחב הווירטואלי באינטרנט. מעגלון היא חברה רב לאומית אשר נוסדה בישראל, נטלה על עצמה את המשימה ושמה לה למטרה את פיתוחה של המערכת הזו. מעגלון נוסדה לפני יותר מחמישים שנה וותיקה מאוד בענף הרשתות החברתיות באינטרנט. לחברה היו אגפים וחברות בת פעילות הממוקמים בארצות רבות מסביב לעולם. מרכז השליטה וההנהלה של החברה היו במדינת ישראל. אגף ההיסטוריה, שבשל מיקומו הצמוד למרכז השליטה של החברה כולה, נקרא לפעמים בשם "מעגלון". אגף ההיסטוריה היה האגף המרכזי בחברה, ובו פיתחו את המערכות האחראיות לגלגול הנשמה מהחיים המוכרים לחיים וירטואליים מלאים, כך שקיום הנשמה ימשיך במרחב האינטרנטי. לחברת מעגלון ניסיון רב עם מוצרים רבים שפיתחה בתחום האינטרנט, והיא למעשה שלטה בענף בעולם כולו, ללא מתחרים נוספים, רציניים. פיתוח המערכת הגיעה לשלב האחרון ונכון למועד זה המערכת עדיין אינה פעילה.

 

עמוס בן שלום עבד באחת מחטיבות הייצור בחברת מעגלון – אגף הליבה. עמוס עבד באגף הליבה כעשרים וחמש שנה, עוד בתקופה שבה הייתה חברה עצמאית, לפני שנרכשה על ידי מעגלון. עמוס היה שותף לפיתוח המערכת המשמשת להמרת החיים מהקיום הממשי לקיום הווירטואלי. בערב יום שלישי ישב עמוס מול המחשב בתחנת העבודה שלו. הוא הרים את שפופרת הטלפון וחייג מספר בן ארבע ספרות. מעברו השני של הקו ענה עמיתו לעבודה.

"מנשה, אתה רואה מה שאני רואה?", אמר עמוס בעודו פותח קובץ במחשבו. "תן לראות רגע. שנייה. גם אני שמתי לב לזה רק עכשיו", השיב עמוס מבוהל לטלפון, "זה לא ייתכן, מה קורה כאן? הכול השתנה. הם מנסים לחבל לנו במערכת?". עמוס המשיך בשיחה, תוך שהוא בודק קבצים במחשבו. הוא פתח, סגר, ושוב פתח ושוב סגר. "מי מנסה? אני בסך הכול שמתי לב שנגעו לנו בקבצים מאתמול, אנחנו חייבים לעצור את זה. לא נעמוד ביעדים שהבטחנו להנהלה". עמוס האזין עוד שניות ספורות, נטל את בקבוק המים שהיה לצדו, לגם לגימה קצרה וענה בקול צורמני: "אתה שומע? חייבים לעצור את זה מיד. הנזק יהיה בלתי הפיך. שנים של עבודה יורדות לטמיון. מישהו מוחק ומשנה לי את הקבצים בגיבויים". לאחר האזנה של כמה שניות נוספות אמר: "טוב, בסדר, גם אני חייב ללכת, כבר מאוד מאוחר ואשתי תכעס אם לא אגיע בזמן לארוחת הערב. נדבר כבר מחר". עמוס ניתק את הטלפון, לקח את תיקו ופנה לחתום את כרטיס העובד שלו בסוף יום העבודה.

 

הייתה זו שעת בוקר מוקדמת למחרת היום. השחר עלה לפני זמן קצר ועובדי מעגלון רק החלו את משמרתם.

"אני רוצה את הדו"ח על יכולת המעבר למציאות וירטואלית עוד היום, הבנת?", צעק שמעון, מנהל יחידת הכותרים באגף ההיסטוריה של חברת מעגלון, על העובד מיכאל, שהיה בצוות שלו.

"אבל אני עובד כרגע על פרויקט הנגטיב שביקשת ממני לסיים לפני כמה ימים, ולכן לא בטוח שאגמור את הדו"ח הזה היום", ענה לו מיכאל בשקט ממקום מושבו בעברו השני של מתחם הקיוביק שלהם, בשעה שהוא מנסה לבלום את ההתקפה הפתאומית מצד הבוס שלו.

"בלי תירוצים, הבנת? אם לא תספק לי את הדו"ח הזה עוד היום, מצדי אתה יכול להתחיל לחפש לך מקום עבודה אחר", אמר שמעון בטון גבוה תוך שהוא מנופף באצבעו אל מצחו של מיכאל.

"הסיפורים שלך כבר הגיעו לי עד לכאן", אמר שמעון תוך שהוא מצביע מעל ראשו, "נמאס לי".

מיכאל הנהן בראשו בשתיקה רועמת, כדי לאשר לשמעון שהבין את הוראתו, ואז החל לתקתק ביתר שאת על גבי מקלדת המחשב שלפניו.

פתאום כאב חד פילח את חזהו. הוא חש כאילו מישהו נעץ סכין חדה ישר ללבו. "איי… כואב לי, תעזרו לי…", לחש והרים את ידיו אל בית החזה. לא חלפו אפילו חמש שניות ומיכאל נחלש ונפל מכיסאו. הוא השתטח על גבי הרצפה עם רגליים מקופלות ומכווצות לכיוון בטנו, תוך שהוא אוחז בחזהו בחוזקה.

שמעון התכופף אליו ושאל: "מה קרה לך? הכול בסדר איתך?".

העובדים שנכחו בסביבה החלו להתאסף ולהקיף את גופו של מיכאל, השרוע על הרצפה. אחד מהם התכופף אליו ושאל אותו: "מיכאל, מה קרה?", תוך שהוא מניח את ידו על כתפו.

מיכאל לא ענה, הוא רק נאנק מעוצמת הכאב ובקושי נשם.

"קראו לחובש!", צעק לפתע אחד העובדים מהתא הסמוך, "מישהו התמוטט לנו כאן. אנחנו צריכים עזרה בדחיפות".

לאחר שמנחם שטיין, מנהל אגף ההיסטוריה, שהיה בעברו השני של מתחם המחלקה, הבחין דרך קיר הזכוכית במשרדו כיצד העובדים קמים ומתקבצים מסביב למתחם, בשעה שמיכאל שרוע על הקרקע, הוא החליט לקום ממקום מושבו. הוא יצא מהמשרד והחל לנוע במהירות לכיוון מקום ההתרחשות. בדרך עקפו אותו שני חובשים שאחזו בידיהם תרמילי עזרה ראשונה. אחריהם רץ גם חובש נוסף שנשא בידיו אלונקה מקופלת. חלפה עוד רבע שעה, שבמהלכה הספיקו החובשים לפנות את מיכאל להמשך טיפול, כאשר הוא שרוע על גבי האלונקה ושני החובשים מבצעים בו פעולות החייאה נמרצות. חובש אחד אחז בבלון והצמיד לפניו של מיכאל מסכה, כאשר הוא לוחץ על הבלון בתיאום עם החובש האחר, שעיסה את חזהו בניסיון להשיב ללבו של מיכאל, השרוע לפניו, את רוח חייו.

לאחר שיצא צוות המטפלים ממתחם האגף, קרא מנחם בקול, תוך שהוא מושיט את ידיו לשני הצדדים: "ההצגה נגמרה, אני מבקש מכולכם לשוב למקומותיכם".

"מה קרה?", שאל אחד העובדים את חברו כשחזרו לאטם למקום מושבם.

"מיכאל, העובד של שמעון, התמוטט פתאום", לחש החבר והמשיך להסביר את גרסתו, "אני חושב שהוא קיבל התקף לב".

"אתה צודק, נראה לי שהצעקות של הבוס שלו השפיעו עליו בצורה קטלנית", ענה העובד, "תמיד טענתי: או שאתה מגיע לגיל הפרישה ואז אתה פתאום מת ממחלה סופנית, או שאתה אפילו לא מספיק להגיע לגיל הפרישה ומת לפני כן, במהלך החיים, באיזה אירוע פתאומי, בגלל הלחץ שמופעל עליך אצלנו בחברה. בכל מקרה, אתה יוצא ממעגלון רק באלונקה".

 

שעה מאוחר יותר עשה רכבו של עמוס בן שלום את דרכו לעבר חניית האורחים שמחוץ לשערי החברה. הייתה זו סובארו חשמלית חדשה בת לא יותר משנה, ועדיין עלה ממנה ניחוח הריפוד החדש. "הגעת ליעד", הודיעה לעמוס הבחורה הווירטואלית מתוך מערכת המיקום, המבוססת על לוויינים ואינטרנט והמסוגלת גם לגלוש ברשת האלחוטית החופשית. גג השמש של הסובארו היה מוגף בשל הקרירות האופיינית לחודש אפריל.

עמוס מצא מקום פנוי בחניה התחתית, שהייתה כמעט ריקה ממכוניות אחרות. "נראה שאין היום הרבה אורחים", הרהר לעצמו בעודו מתמרן את המכונית בין הקווים הלבנים ונזהר שלא להיתקל במדרכה ולשפשף בטעות את הפגוש. הוא סגר את החלון שלצדו, שדרכו דיבר עם השומר, דומם את המנוע ויצא מהמכונית.

הוא עשה את דרכו אל הכניסה הראשית של המפעל כאשר ידו השמאלית תחובה עמוק בכיס מכנסיו וידו הימנית מתנופפת לצד גופו. כשהגיע לשער הראשי, שלף את הכרטיס המגנטי שלו והציג אותו בפני השומר.

"אני מאגף הליבה, באתי לאגף ההיסטוריה", אמר עמוס.

השומר הנהן ולחץ על כפתור. עמוס חיכה עד שהנורה על המחסום האוטומטי תהפוך לירוקה. קול זמזום נשמע ועמוס דחף קלות את השער המתכתי שהגיע עד לגובה מותניו. הוא חלף על פני עמדת השומר בביטחון מלא, אך עם התקרבות פגישתו גברה גם התרגשותו. אחרי הכול, לא כל יום יוצא לאיש מערכות המידע להיפגש באופן אישי עם מנהל אגף ההיסטוריה של החברה שעבד בה. הוא קיווה שמטרת השיחה היא קידום לניהול מחלקת הביו-מורפוזה, שיזם וקידם כבר עשר שנים. הרי הוא היחיד בארגון שהכיר את הנושא לעומק, ועכשיו, כשמעבירים את המחלקה שלו למחלקת ההיסטוריה, יהיה זה אך הגיוני שהוא יהיה האדם שיוביל אותה ויצעיד אותה קדימה אל האתגרים החדשים של העשור החדש.

הוא עבר דרך דלת מסתובבת אוטומטית, חלף על פני תערוכה שהציגה את מגוון המוצרים שהחברה יצרה בשנים האחרונות ופנה לפקידת הקבלה.

"שלום, אני עמוס בן שלום מאגף הליבה. יש לי עכשיו פגישה עם מר מנחם שטיין, מנהל אגף ההיסטוריה", אמר והראה לה את התג שלו.

הפקידה בדקה את פרטיו ונתנה לו תג אורח מגנטי. "הוא נמצא בקומה השנייה. תעבור את הדלת השקופה ואחרי זה תמשיך לחדר האחרון".

במרכז הבניין עמד צינור שקוף ובתוכו מעלית שחיכתה בקומה הראשונה. עמוס בחר לעלות דווקא במדרגות, שהקיפו את הצינור בלוליין. בקומה השנייה הוא ניגש אל הדלת השקופה והבחין בגלאי הקרבה ובאינטרקום עם זמזם בתחתיתו. הוא שלף את תג האורח המגנטי והצמידו לגלאי.

נשמע זמזום, הדלת נפתחה לרווחה ועמוס החל לצעוד לאורך מסדרון בחלקו הרחוק של אולם גדול. הוא הביט אל האולם בהשתאות משום שהיה הומה במאות עובדים שישבו בריבועי אופן-ספייס בעלי מחיצות המגיעות עד לגובה הסנטר. מי שישב בקצה אחד של האולם יכול היה להבחין אם זה שישב בקצה האחר מחטט באף. הוא לא היה רגיל לכמות כזו של אנשים בסביבת העבודה באגף הליבה. הוא בעיקר התרשם מכך שעל אף העומס הרב, המקום היה שקט לחלוטין, בזכות משתיקי קול מיוחדים שהותקנו על התקרה.

משרדו של מר שטיין היה ממוקם בקצהו הרחוק של האולם הגדול הזה, כך שהיה על עמוס לחצותו לכל אורכו על מנת שיוכל להגיע אליו. הוא פנה אל המזכירה שישבה מאחורי הדלפק שבכניסה למשרדו של מר שטיין, אישה כבת חמישים, והציג את עצמו.

היא השיבה לו: "כן, חיכינו לך, הוא מיד יתפנה אליך", וחייכה אליו באדיבות. הדלפק היה מעוטר בתמונותיהם של ילדים בני לא יותר משנתיים, כנראה נכדיה, ופה ושם היה תלוי ציור פשוט, כנראה מעשה ידיהם להתפאר.

עמוס הסתובב לאחור והביט שוב אל האולם הגדול שניצב מולו. הסביבה נראתה לו מנוכרת. כל עובד ועובד היה שקוע בצג המחשב שלפניו ובין העובדים הפרידו מחיצות. עמוס החליק את ידו על החולצה המכופתרת שאשתו גיהצה מוקדם בבוקר במיוחד לפגישה הגורלית הזאת, ולקח נשימה עמוקה.

"אתה יכול להיכנס", אמרה המזכירה. עמוס הודה לה ופסע אל דלת הזכוכית המעוטרת בווילונות העשויים מפלסטיק.

הוא נכנס אל החדר והושיט את ידו לאדם בעל חזות מרשימה ושיער מאפיר, שקם לקראתו. "שלום, נעים מאוד, אני עמוס".

"שלום לך, נעים מאוד, אני מנחם שטיין". הם לחצו ידיים ומר שטיין הורה לו לשבת בכיסא הפנוי שניצב מולו.

"תודה רבה שהסכמת להיפגש איתי. אני מאוד מעריך את זה, כי אני יודע שאתה אדם עסוק מאוד ושזמנך מוגבל".

"הוי, אין על מה. השיחה הזו הייתה חייבת להתבצע בסופו של דבר, ואתה, למעשה, הקדמת אותי בכמה ימים".

"נכון מאוד, רציתי לשוחח איתך כי אף אחד לא אומר לי בדיוק מה הולך לקרות והבנתי שחשוב לשמוע את הדברים ממקור ראשון, בלי סילופים", אמר עמוס תוך שהוא נשען בעזרת ידיו על ידיות הכיסא ורוכן לפני מנחם, מתוח מאוד. מנחם, לעומתו, ישב בנינוחות וחייך.

"אז אני מציע שתתחיל לספר לי מעט על עצמך. קח את הזמן, יש לרשותנו לפחות שעה, כך שאתה לא צריך להילחץ. תירגע ותשב כך שיהיה לך נוח".

"כן, תודה. אני עמוס בן שלום. בן חמישים. נשוי למירית ואב לשתי בנות בנות עשרים ואחת ושתים עשרה. הגעתי לחברה לפני כעשרים וחמש שנה, עם סיום לימודיי האקדמיים, וחיפשתי מקום עבודה שבו אוכל להתמודד עם אתגרים ופרויקטים מעניינים. לכן התחלתי לעבוד אצל שלמה קלצ'קין באגף הליבה, עוד בתקופה שהיה חברה נפרדת ממעגלון ולפני שנרכש על ידה".

"הו, אני מכיר את מר קלצ'קין היטב, עוד מהתקופה שאגף הליבה היה חברה בת בתחילת דרכה. אז אני מבין שאתה עובד בעיקר בתוך אגף הליבה ושלא יצא לך לעבוד מול הגורמים שלנו".

"בהחלט כן. אני עובד איתכם כבר שנים רבות. למשל, אני עובד בקביעות עם מחלקת ההטמעות ומכיר שם את רוב העובדים. אני גם עובד מול מחלקת הקבלים והממסרים, והיו כמה פרויקטים שבהם שיתפתי פעולה עם שמוליק ממחלקת הנגדים".

"אם כך, אני מבין שטעיתי לגביך. אז כעת ספר לי על הניסיון שלך בחברה, תרגיש חופשי להתחיל מאיפה שבא לך".

עמוס יישר את משקפיו והביט אל מנחם. שניהם התבוננו זה בעיניו של זה, עד שהייתה להם הרגשה כאילו הם יושבים רק סנטימטרים אחדים זה מזה. מר שטיין נשען אחורנית על כיסאו ועמוס נרגע מעט וגם כן נשען על כיסאו, אם כי לא לגמרי. עמוס שילב את אצבעותיו, הניח את כפות ידיו על ברכיו ולקח נשימה עמוקה, כאילו הוא עומד להתחיל במסע מפרך, שעליו לעבור אם ברצונו לקבל את מה שמגיע לו, בלי טובות מאף אחד.

"נולדתי בארגנטינה. מאז ומתמיד התחנכתי על ערכיה של אהבת ארץ ישראל וערכי העשייה והיצירה – בדיוק מה שמצאתי כאן, במעגלון. התחלתי בתור מתכנת זוטר, לאחר מכן התקדמתי לעורך זוטר למשך כמה שנים ואז הגעתי למשרד מערכות המידע של אגף הליבה, עוד בתקופה שהיא הפכה לאגף, כמו כל אגף ייצור אחר במעגלון. במשרד מערכות המידע התעסקתי, למעשה, בכל מה שנוגע לתכנות, ולא רק תכנתי. ביצעתי גם פרויקטים עבור אגף ההיסטוריה של מעגלון, התעסקתי באנימציה, תכננתי ויצרתי מעגלים, מתקנים שונים. הייתי שותף גם לתכנון מוצרים חדשים במחלקת הפיתוח שלנו. הייתה גם תקופה שבה מישהו היה צריך להתעסק בהסבת כל המספרים הקטלוגיים של אביזרי הרכש לאלה של מעגלון, בגלל ההצטרפות שלנו אליו. אז, משה שיטרית, מנהל האגף, גייס אותי לעניין. בקיצור, כמעט לא קיים פרויקט שלא הייתה לי נגיעה בו. עשיתי כל מה שביקשו ממני בלי לסרב לשום דבר. אחרי עשר שנים כמתכנת מערכות המידע במשרד, הפכתי לאחראי במחלקת מערכות המידע של אגף הליבה, ובין השאר הייתי זה שאמור לתת את המילה האחרונה בכל מה שקשור בנהלים הטכניים שלהם".

מר שטיין הנהן תוך כדי שהוא מחדד את מבטו. "לא ידעתי שעשית את כל זה, תמיד חשבתי ששלמה קלצ'קין עשה הכול בעצמו, בלי להיעזר באף אחד".

"שלמה הוא הראש מאחורי רוב הפיתוחים, אבל מי שביצע את עיקר העבודה מאחורי הקלעים היה אני. תראה, מר שטיין, אני בדרך כלל לא צועק בקולי קולות ומתגאה בעצמי אחרי כל פרויקט שאני מבצע, אף שאני יודע שעליי לעשות זאת לעתים, אחרת לא ידעו על מעשיי".

"דווקא מפתיע אותי לשמוע ששלמה לא עשה הכול בעצמו, אבל אני בהחלט מסכים איתך על כך שאצלנו צריך לעבוד יותר ולדבר פחות. אנחנו צריכים לעשות את העבודה שלנו בשקט ושאחרים לא יידעו כל הזמן על כך. בכלל, אני מעדיף אנשים צנועים שמבצעים את עבודתם בשקט, מאשר אלה שעושים הרבה רעש וצלצולים, אבל בעצם כמעט לא תורמים שום דבר חדש למערכת".

"כל מה שאתה אומר זה טוב ויפה, אבל העובדה היא שאני אחד כזה שעושה את העבודה שלו בשקט ולא שמעת עליי כל כך עד עכשיו, ואילו כן שמעת על האחרים, שאני לא בטוח שהם עושים יותר ממני".

"בוא נניח לזה כרגע, מי עושה פחות, מי עושה יותר ומי לא עושה כלל, מה זה חשוב? הרי כולנו עובדים באותו ארגון ועליך להבין שאנחנו חלק ממנו ושכל אחד תורם את חלקו. אנו שואפים לשוויון, מי יותר ומי פחות. בסופו של דבר, כולנו עובדים למען מטרה אחת", מר שטיין החל לתופף באצבעותיו בחוסר סבלנות, תוך שהוא מחייך באילוץ בזווית פיו, "בוא נניח לזה כרגע ונדבר עליך, הרי לשם כך נפגשנו בעצם, לא?".

"תשמע, מר שטיין, בכל זאת חשוב לי שתבין ותדע שאני מודע ליכולות שלי ולמה שאני מסוגל לעשות. אחרי הכול, אני חושב שיש בי פוטנציאל רב שבא לידי מימוש במעגלון ואנשים בכלל לא יודעים עליו, בעיקר מאז שהתחלתי לפתח את פרויקט הביו-מורפוזה שהעברתי למנכ"ל".

"שמעתי על פרויקט הביו-מורפוזה. הבנתי שהוא בעל פוטנציאל תיאורטי גדול, אבל יש בעיה לממש אותו".

"מר שטיין, הפרויקט כבר הוכיח מעל לכל ספק שיש קשרי טלפתיה בין הורים וילדים וגם בין חיות וגם בין בני האדם".

"שמעתי על זה, אבל מה אתה מתכנן לעשות בהמשך?".

עמוס לקח נשימה עמוקה ועיניו נפקחו וזהרו: "השלב הבא הוא להתקדם גם לאורך וגם לרוחב. במחקר הרוחב נבדוק אם יש קשרי טלפתיה בין כל בני האדם, ובמחקר האורך נבדוק אם מדובר לא רק בהעברת מחשבות, אלא גם ביכולת להשפיע על אנשים אחרים. התיאוריה שלי אומרת שזה אפשרי ושזה יקרה – בני אדם יכולים להשפיע רבות זה על זה בכוח המחשבה בלבד! אם נבין כיצד זה עובד, נוכל להשפיע על אנשים כך שיעשו את מה שנרצה מהם. אתה קולט אילו אפשרויות ייפתחו בפנינו?".

מנחם שטיין פלט נפיחה. "כן, אני יכול לחשוב על מימוש או שניים…", חייך לעצמו בהנאה וניסה להתעלם מאזור חלציו, "בעיקרון אתה בהחלט צודק ואני מסכים איתך. אך בפועל, יש לנו עוד הרבה נושאים להתגבר עליהם לפני שנוכל להכריז בוודאות שאנחנו מסוגלים לעשות זאת. אני מציע לך שתתמקד כרגע בפרויקט שעליו אתה עמל כעת ושלא תסטה לכיוונים לא רצויים שלא התכוונו אליהם, כמו קשרי טלפתיה אלה או אחרים. אני מבין את ההתלהבות שלך ומציע לך בינתיים שתמשיך לעשות מה שהמנהל שלך מבקש ממך. סמוך על המנהלים שלך שהם יודעים מה הם צריכים לעשות ושהם חשבו כבר על הכול". מר שטיין הפסיק לחייך ונהיה רציני: "תתמקד בעבודה שלך ולא במה שנראה חשוב אבל בפועל הוא לא, אם אתה מבין למה אני מתכוון. עכשיו תגיד לי בבקשה, מה בעצם רצית ממני?".

לעמוס, שחש בריח מטריד, לא היה נוח כל כך. "אה… בכל אופן, הגעתי לכאן כי הייתי רוצה לשמוע ממך מה הולך לקרות לנו ומה מתכננים לי ולמחלקה שלי".

"ובכן, עמוס, תראה. אני שמח שבאת, כי אני לא רוצה שתשמע חצאי אמיתות ושמועות אלה או אחרות. אנחנו חושבים שעכשיו, בצלו של המשבר הכלכלי הנוכחי, יהיה זה הזמן המתאים ביותר על מנת לבצע שינויים הכרחיים. ערכנו ישיבה של כל המנהלים עם המנכ"ל ואנחנו חושבים שהגיע הזמן שנקים את מחלקת הביו-מורפוזה כמחלקה עצמאית". עמוס חש את לבו פועם ביתר שאת לשמע דבריו. הוא רק קיווה שלא יפסחו עליו הפעם. "ואני חושב שהגיע הזמן שאתה תעבור לכאן ותצטרף למחלקה החדשה".

"זה נהדר. תודה רבה, מר שטיין. מתי עליי לעבור לכאן?".

"ביום ראשון הקרוב".

"כבר?!".

"כן. המשבר הכלכלי מכריח אותנו לפעול מהר, אחרת נפספס את העיתוי המתאים. נוסף על כך, כבר מסתובבות שמועות שהסינים עובדים על פרויקט ביו-מורפוזה משלהם. מי שירכז את כל המעבר לכאן יהיה פליקס כלפון, שנמצא איתנו במעגלון כבר עשר שנים. הוא היה מנהל מחלקת מוצרי המידע עד היום ואנחנו חושבים שהוא האדם המתאים ביותר לכך".

"לא הבנתי, מי מאיתנו יהיה מנהל המחלקה?".

"אתה ופליקס תעבדו ביחד במחלקה, ואני חושב שאתה יכול לתרום מהידע ומהניסיון שצברת, על מנת שהמחלקה תוכל לנוע קדימה. אתה תהיה אחראי על הפרויקט והוא יעזור לך בקביעת זמני העבודה, הקשר אליי ולמנכ"ל וכל הנוגע לעניינים המנהלתיים".

"האם זה אומר שהוא יהיה בעצם המנהל?", שאל עמוס.

"אתה הרי רק יזמת את הפרויקט, לא?! מי ניהל את כל העניין בפועל?".

"לא, מר שטיין, אני ניהלתי את פרויקט הביו-מורפוזה אצלנו והייתי אחראי עליו. לאחרים לא היה שמץ של מושג מה קורה שם. הביו-מורפוזה הייתה יוזמה פרטית שלי, לא נעזרתי באיש. זה נוצר בידיי, במחלקה שלנו, יש מאין, אף שהיו מתנגדים רבים לרעיון, שניסו לשים לי רגליים לאורך כל הדרך. אני בטוח שאם אזכה לנהל את המחלקה, אבצע את התפקיד על הצד הטוב ביותר. אוכל לשדרג את הארגון בעוד כמה רמות", ניסה עמוס שלא להישמע שחצן או יהיר.

"אני מבין. אבל כרגע זה מה שיהיה".

"אהה… ועוד שאלה, האם תתגמלו אותי על המעבר למעגלון?".

מר שטיין חייך אל עמוס בחיוך שנראה לו מלא רחמים. "אנחנו במעגלון דואגים שלעובדים שלנו יהיה טוב, שלפחות בעבודה הראש יהיה שקט ונקי מבעיות מיותרות, הנוצרות בארגונים אחרים, ושיוכלו להתמקד אך ורק בה. הרי מי כמונו יודע שלפעמים יש בעיות עם האישה, עם הילדים. אצלנו אין דברים כאלו. בגלל זה אני עושה כמיטב יכולתי כדי שהעובדים כאן יתמקדו בפרויקטים שהם נדרשים לקדם, בלי שטויות מהצד. אני יכול להגיד לך בלב שקט שאין כאן תופעות חריגות, כפי שיש בארגונים אחרים. לא תמצא כאן תופעות כמו תככים, מזימות, פוליטיקה, רומנים אסורים, ניצול יחסי מרות אלה או אחרים, מתח ולחץ מיותרים. אצלנו אנשים שומרים על הבריאות הפיזית והנפשית שלהם. אני מעודד מאוד הרשמה לחדר כושר וביצוע פעילות ספורטיבית, על מנת לשמור על אורח חיים בריא ותקין. הארוחות המוגשות כאן בשעות האוכל, למשל, מבושלות מחומרים בריאים, כל זאת על מנת לשמור על תזונה נכונה ובריאה, ושוב, על מנת להימנע ממחלות מיותרות. בקיצור, זה מקום אידיאלי להמשיך לעבוד ולהשקיע בו".

"ממש אוטופיה, אה? גם אני מעדיף שיהיה לי נוח בעבודה, אבל לפי דעתי הגיע הזמן שאשתכר על פי כישוריי".

"אפשר להגיד בעצם שהמעבר לחטיבת ההיסטוריה הוא קידום עבורך, עם כל מה שכרוך בכך. תסתכל סביב ותראה איזו סביבת עבודה רצינית ומאתגרת מחכה לך כאן.

ובכן, תגיע לכאן ביום ראשון ותיפגש עם פליקס. תסביר לו על כל מה שעשית עד כה ומהן התכניות לעתיד. כוונתנו היא שתמשיכו לעשות את מה שעשיתם עד כה גם אחרי שתעברו לכאן".

"מר שטיין, אתה יודע שאני מקריב הרבה לטובת העניין, בעיקר מבחינת הנסיעות הארוכות. האם תתגמלו אותי עם רכב מהחברה?".

"תראה, עמוס. בעקבות המשבר הכלכלי האחרון, המצב במשק לא טוב וכך גם בארגון שלנו. צריך להגיד תודה על כך שיש לנו מקום עבודה, כשאחוזי האבטלה הם מהגבוהים ביותר שידענו במדינה ובעולם עד היום. אני מקווה שברגע שנתחיל לצאת מהמיתון, נוכל לדבר גם על הטבות בתנאי העבודה שלך. אבל אתה יודע שכסף זה לא הכול בחיים ושלא כל דבר עושים רק בשביל לשפר את המשכורת, נכון?".

"לא אמרתי שאני מוכן למעבר רק בתנאי שאשפר את המשכורת, אבל אני חושב שמן הראוי שיתגמלו אותי גם על ההקרבה. הרי אני מסכן בעצם את כל מה שעבדתי בשבילו באגף הליבה. אני מתחיל דרך חדשה בסביבה חדשה ומי יודע מה יקרה בהמשך. וחוץ מזה, בכל אגפי ההיסטוריה שלכם בעולם המנהלים מקבלים רכב".

"אני מציע שנתקדם צעד-צעד. אחרי שהתהליך ייצא לדרך ונצא מהמיתון, נמשיך לדבר גם על תנאי ההעסקה שלך בארגון. חוץ מזה, לפעמים לא משתלם בכלל להחזיק רכב של החברה, כאשר אתה נאלץ לשלם עליו סכומים גבוהים שיורדים לך מהמשכורת. בוא נתחיל קודם בתהליך". מר שטיין התרומם מכיסאו והושיט את ידו אל עמוס. "טוב. שמחתי לשוחח איתך, חשוב לי שתצא מכאן עם הרגשה טובה, על מנת שהמעבר יעבור בצורה חלקה וכולנו נוכל לצאת לדרך חדשה".

לעמוס לא נותרה ברירה. זמנו כנראה תם והוא נאלץ לקום מכיסאו ולהושיט את ידו למר שטיין. "תודה לך על הזמן היקר שהקדשת לי. רציתי לדבר איתך על דברים נוספים, אבל אני מניח שייצא לנו לעשות זאת ועוד בהמשך. אל תדאג, אני לא אחד שעושה בעיות ואתה יכול לצפות שמבחינתי המעבר יעבור בצורה חלקה".

הוא לחץ את ידו של מנחם ופנה אל היציאה. "דבר אחרון, מר שטיין", הסתובב לאחור אל מנהל האגף, שעדיין עמד מולו, "אם אפשר בבקשה לעדכן אותי בכל שינוי שאתם מתכוונים לבצע ושיש לו קשר ישיר אליי. לא הייתי רוצה לשמוע על הדברים רק אחרי שהם מתרחשים".

"אין בעיה, עמוס, אנחנו נעדכן אותך בכל דבר שיהיה קשור אליך באופן ישיר או באמצעות פליקס".

עמוס תחב את ידו השמאלית לתוך כיס מכנסיו, אחז בכרטיס המגנטי והחל לצעוד לכיוון היציאה מן האגף. בדרך הוא שוב חלף על פניהם של חלק מעובדי היחידה והצליח להבחין בעיניהם, תוך שהוא מתבונן לצדדים, שסקרו ובחנו את מעשיו בחשדנות. השקט היה מופתי, אי אפשר היה לשמוע אפילו רחש קל. ברגע שהיה עובר סמוך לאחד העובדים, היה האחרון מסיט מבטו אל צג המחשב שעמד מולו, על מנת שלא יבחינו בו סוקר את הדמות שעומדת לחלוף על פניו. עמוס הבחין בנקל כי העובדים, שהלכו בין המחלקות באגף ונתקלו בו בדרכו, נהגו לענוד את תג העובד המגנטי שלהם על דש חולצתם או על רצועה בולטת על פני גופם, כך שכל אחד יכול היה להבחין בשמם המלא, בתפקידם ובשם המחלקה שאליה הם שייכים. האופן שבו עמוס אחז בכרטיסו – בתוך כיס מכנסיו ולא באופן גלוי כמו כל האחרים – היה יוצא דופן, אף שבשלב זה איש לא טרח להעיר לו על כך.

בשעה שעשה עמוס את דרכו החוצה אל המכונית שחיכתה לו בחניית האורחים, הרהר בשיחה שהייתה לו עם מר שטיין. הוא לא הבין ממנו אם הוא הולך לנהל את המחלקה או לא. בכל מקרה היה מרוצה מהשיחה וחשב שהביע את עצמו כמיטב יכולתו.