כלה שנסחרת כמו אבטיח בבזאר פרסי ומובלת לחופה סוערת עם סוחר פחמים, משפחה שמגיעה לצלמניה כדי לנצור רגע קטן של […]
בדרך לאספהאן
מלחמת קיום יום־יומית היו חייה, עוני ורעב קשים מנשוא. ואחֶיה? אטימות של עשירים גילו כלפיה וכלפי ילדיה.
ובכל זאת החליטה להשאיר את בתה, אחת מארבעת ילדיה, אצל אחד מאחיה, “כי הרי מה הם צרכיה של ילדה?” חשבה, “ודאי יהיה להם בעבורה ארוחה ופינה לישון.” ובקול מרגיע ומתנצל אמרה לילדתה, “תשתדלי להתנהג יפה ולא להיות מטרד, וכשכל הילדים ישחקו בחצר ומסביב לבריכת הנוי, תשבי את בצד כדי שהוריהם לא יחשבו שאת גורמת לרעש ולהמולה שבחצר.”
והתעלמה מעיני ילדתה.
“אני לא אוהבת להיות אצל דוד שמואל, כולם ישנים על הגג בתוך כילות ואני ישנה במרפסת ומאוד פוחדת מהכלב שלהם,” אמרה הילדה.
“אין ברירה! את כבר בת שבע ולקחת אותך עימי – פירושו תשלום בעד כרטיס נסיעה.”
הילדה בלעה את הגוש שעמד בגרונה וניגבה דמעות במהירות ובמיומנות, ואחר שאלה “ומתי תחזרי?”
עד עתה לא הייתה לה תשובה ברורה גם לעצמה. עליה לפנות לפני ראש השנה את החדר שבו היא גרה זה שלוש שנים בביתו של יהודה, סוחר עתיקות ידוע. הוא היה היחיד שהסכים להשכיר לה חדר, שהיה בכלל מיועד לעצי הסקה או פחם.
לא חלון ולא אשנב, דלת הכניסה אליו הייתה הפתח היחידי בחדר. ממוקם מעל בור השופכין של דיירי הבית. בחורף היה חשוך וקפוא ובקיץ שורץ פשפשים.
כל היהודים שגרו במורד השוק דחו אותה עם ארבעת ילדיה באמתלה: “אין לנו חדר להשכיר.” ולפני שנסגר שער בפניה או שנטרקה דלת למולה, נשאלה בפנים תמהות, “את לא בתו הקטנה של יחזקאל בר־שבח?” או, “את הרי אחותו של שמואל!” ושמואל היה ידוע בעושרו.
מקום של כבוד קנה לו שמואל בקרב הבריות. בבית הכנסת תמיד פינו לו דרך כשעבר, ובשבתות כשחזר משם, התהלך בסמטאות גאה ומרוצה. כשסייר בשוק יצאו הסוחרים לברכו ולהחליף עימו מילה או שתיים. פנו אליו גם כדי לקבל ממנו עצה וגם לשמוע חדשות מארצות שמעבר לגבולות, שכן הכול ידעו שהוא מיטיב לעיין בעיתון.
עכשיו לאחותו הקטנה יש כבר ארבעה ילדים, היא יושבת על הספסל האחרון באוטובוס, שדוהר זה כארבע שעות לכיוון אספהאן. על ברכה השמאלית מונח ראשו של יושי הקטן, רגליו משתלשלות לפניו, ישן לשמחתה זה כשעה, וכל עוד הוא ישן, אין הוא רעב, ועל כתפה הימנית מונח ראשה של בתה השנייה, וזו גוחנת מדי פעם קדימה נוגעת באצבעות עדינות במצחה של התינוקת שעל זרועות אימה, ובו בזמן מציצה בדאגה בפני האם לבחון אם עיניה עצובות עוד.
את בתה הבכורה השאירה בביתו של אחיה הסוחר והבורר, כדי לחסוך את מחיר הנסיעה.
ככל שהאוטובוס הדרים, הלכו ופחתו שדות הדגן והלכו והתרבו מטעי האגוזים והשקדים שעמדו בשלכת גאים וזקופים. מדי פעם חצה האוטובוס בדהירה גשרים בהשאירו אחריו נהר גועש.
אבל האֵם לא שעתה למראות ולנופים, מוחה היה נתון לדבר אחר – לאן נעלם אישהּ. מלאת תקווה נוסעת היא לאספהאן, אולי חזר לבית נעוריו?
על הספסל הדו־מושבי שלפניה ישב כפרי, לידו על המושב הפנוי מונח שק אורז, ועל רצפת האוטובוס במרווח שבין שתי שורות הספסלים שהסתיים קרוב לרגליה, מונחים בערבוביה שקים מלאים במלונים ריחניים, בפירות יבשים ובקטניות מכל הסוגים, וכן כמה תרנגולות ותרנגולים חומים־זהובים קשורים ברגליהם ומונחים על גחונם כשלשונם שלוחה החוצה וכרבולותיהם נפולות לצדדים מפאת החום. מאחוריו, במקום שבו הסתיימו שתי שורות המושבים, העמיד הכפרי שלושה פחים מלאים גבינת צאן מכוסים במים, וריחם רענן את זיכרונה כי זה כחודשיים כל שֶידה משגת להאכיל בהם את ילדיה הם מעט צנימים, ובימים מאירים זכו לטובלם במעט תה ממותק.
בבוקר היה בעלה לובש את מעילו המטולא מעל חולצה שצווארונה המזוהם מבצבץ ממנו, מטיל על כתפו את צרורו, שהכיל אי אלו פיסות בד צבעוניות גזורות ומקופלות, ויוצא לשכונות שבפאתי העיר למכור את הבדים לעקרות בית שיצאו אל פתח ביתן כשרוכלים מסוגו מכריזים על מרכולתם ומשבחים את שבאמתחתם. מכל קולות המכריזים הייתה אוזנן קרויה לקולו המחוספס. הוא היה פורס בפניהן את מרכולתו העלובה, אלא שסוחר מבריק לא היה, ובמקום לגבות כסף על מאמציו, הסתפק בהבטחותיהן כי ישלמו לו בשבוע הבא – הבטחות שלא מומשו. או שהיה מסתפק בתריסר ביצים או במעט אורז שנשכח בתחתיתו של שק או בשבעה-שמונה רימונים או בפרי אחר, תלוי בעונת השנה. עם פדיונו היה משרך דרכו בסוף היום אל אחותו חורשיד, ששימשה כמשרתת נאמנה לבנה ולכלתה. נותן לה את פדיונו, ובתמורה הייתה יוצקת קערת יין מתוך אחד הכדים הרבים שעמדו בשורה במרתף ונותנת לו. וכך, לפני שציון – היפה והנערץ עליה מכל בניה – יחזור מעסקיו לבוש באחת מחליפותיו המחויטות, שילחה אותו לביתו מבושם.
“ודאי ילדיך ואשתך מצפים לך,” הייתה אומרת לו.
וכך, כשראשו מסוחרר מיין ורגליו כושלות, היה יוצא משער ביתה ומגיע לצידה השני של העיר לאחר שחצה תחילה את השדרה הרחבה שמשני צידיה זורמים שני נחלים, אחר הגיע לכיכר שבמרכזה מזרקה ענקית, המשיך לצידה האחר של העיר, ושם, ליד שוק היהודים לאורך חנויות האטליז, ליד בית המרחץ היהודי הגיע אל “ביתו”, שם חיכו לו רעיה נאמנה בהיריון מתקדם ושלושה ילדים מצפים.
אלא שזה שלושה חודשים הוא לא שב.
הכפרי שלפניה שם את ראשו המגולח על מסעד הכיסא, נרדם והחל לנחור. מדי פעם התעורר, מגרש זבובים טורדניים, מסובב ראשו לאחור, שולח אליה ואל ילדיה מבט קצר ושב לנחור. נוֹרה הקטנה עקבה אחר המחזה בתשומת לב בנסותה לספור, ללא הצלחה, את הזבובים מסביב לפה ולנחיריים של הכפרי. כשהתעייפה מהמחזה, השעינה את ראשה שוב על כתף אִמָּהּ.
“שבי ישר, יקירתי, הרי את כבר ילדה גדולה ולאימא קשה ככה.”
יושי, ששמע את קולה, התעורר והזכיר לה שוב כמה הוא רעב.
בבוקר מוקדם הייתה יוצאת לכיוון השוק, מתכסה בצ’אדור, מישירה מבטה אל הדרך ומקווה שלא תראה פנים מוכרות. ראשית הייתה מגיעה לחנותו של סאמאדי הפוזל, מוכר התה. מעולם לא ידעה אם מביט הוא בה או בחלל שאחריה ומצפה ללקוחות אחרים. בעבור שני קראנים היה עוטף לתוך חצי עמוד של עיתון מעט עלי תה יבשים באיכות ירודה ושמונה קוביות סוכר שהיו אמורים להספיק ליומיים.
בקַצבייה שלידו חיכתה בצד עד שאחרון הלקוחות עזב, ואז היה עזרא הקצב, כשהוא רוטן תחת שפמו וגל שומן מתנדנד מתחת סנטרו, אוסף מעט עצמות עטופות במעט בשר שלא הצליח לגרד מעליהם, זורקם על צלחת הנחושת שעל המאזניים, ועל הכף השנייה מניח אי אלו אבני שקילה, מוסיף פיסת שומן ועוד לפני שהספיקו הצלחות להתאזן, קורא, “שישה קְרָאָן.” מרים עיניו אליה, וכשנתקל במבטה מייד מתקן עצמו, “חמישה קְרָאָן.” לבסוף מסתפק בארבעה שהגישה לו. כשהיא סמוקה מהדם המציף את פניה והעובר בועט בבטנה באי נוחות כאילו מבין את מצבה, היא חומקת וממלמלת, “תבורכנה ידיך.”
לאחר שהחלק הקשה במסע קניותיה היה כבר מאחוריה, מיהרה לחנותו של יעקוב הצולע, ובתמורה לקראן אחד היה מטיל בזריזות נבונה לתוך שק בד צרור של עשבי תבלין ואת שאריות הבצל ותפוחי האדמה שהיו מיועדים לעוד נשים במצבה.
בדרכה חזרה מנתה את המעות שנשארו בכיסה, את הנותר ייעדה לפחם של חורף.
אשרף השכנה שוב תנדב היום את שאריות הלחם שנותרו לה מאתמול, ואם תוסיף מעט מהקטניות ששמורות עימה מתחילת החורף האחרון, גם היום ייהנו ילדיה מארוחה חמה.
עכשיו הגיעה עד פת לחם והיא חובקת עולל חדש, והנושים החלו להתדפק על דלתה. החליטה לצאת לבית חמותה, שם עמד חדר ריק שהיה שייך לה. “לפחות אחסוך את דמי שכר החדר,” חישבה.
עד לפני כשבועיים מנעה ממנה הבושה לחזור לעיר הולדתה, ועכשיו כשהיא חוזרת, בליבה תפילה לבל תראה את אחד ממחזריה או אימותיהם ו”חרפתה” תתגלה.
האוטובוס המשיך דרכו בתוך הנוף המרהיב – הרים שכיפותיהם עדיין מכוסים בשלג, נהרות גועשים, גיאיות ירוקים ומרחבים אין־סופיים. בדאגה פשפשה בצרור העלוב שלה ושלפה מתוכו שני צנימים וחילקה לשניהם. “אני רוצה גם קוביית סוכר,” התחנן יושי.
“כשתסיימו לאכול, תקבלו גם קוביית סוכר,” הבטיחה לשניהם.
הכפרי התעורר, פיהק, ואז הסתובב לכיוונה, מביט בה בעינו היחידה, בוחן אותה ואת ילדיה דקות ארוכות ואז שאל תוך שהוא מגרד את ארובת עינו החסרה, “כולם שלך?”
היא הביטה בו ולא ענתה. לאחר דקה הסתובב אליה שוב, והפעם ביתר תשומת לב שב ושאל במבטא מתנגן ואופייני לכפריים, “את נוסעת לאספהאן?”
“כן,” הנהנה בראשה ומשכה את הצ’אדור וכיסתה את ראשה ואת כתפיה. “תיזהרי לבל תגלי את פנייך ברחוב, רובם שם שיעים קיצוניים, הם לא מחבבים את הנשים שבאות מטהרן ורגילות לחשוף את פניהן ברחוב,” אמר לה.
היא התעלמה ממבטו חד העין. מחוץ לחלון דהרו העצים כנגד כיוון נסיעתה, התינוקת שעל זרועותיה החלה לייבב ולפהק ושני הגדולים רבו ביניהם וביקשו לשחק עימה. היא התכסתה היטב, חלצה שד והחלה להיניק. הרעב החל להציק לה.
הכפרי בדק את מרכולתו וּוידא שהכול מונח במקומו, דחס יד ארוכה לתוך אחד השקים והוציא כיכר לחם כהה, ומאחד הפחים שלף גוש גבינה, נוגס לסירוגין מהגבינה ומהלחם ובולעם כמעט בלי ללעוס. הילדים, שראו אותו נוגס בתאווה, לטשו עיניהם אליו כאילו צפו באחד מתיאטראות הרחוב שהיו מציגים ברחובות טהראן – “מַעַרֵכֵּה” קראו להם, ועוברים ושבים היו זורקים פרוטות לעבר אותם שחקני רחוב.
היא דחקה בהם במרפקה, ואמרה, “תסתכלו, ילדים, איזה עצים יפים,” מנסה להסב את תשומת ליבם מהרעב אל הנוף, אך לא לקח זמן רב ויושי פנה אליה והזכיר לה שהיא עדיין חייבת לו קוביית סוכר.
הכפרי, שסיים זה עתה לאכול, הושיט ידו אל אחד הדליים, שלף מתוכו גוש גבינה, בצע אותו לשניים והושיט לכל ילד חלק, “קחו, זה לא כל כך מלוח,” אמר כמו מנסה למכור את מרכולתו.
הילדים לא נענו להפצרותיו, ואז פנה אליה, “קחי! נסי את לתת להם.”
היא הסתכלה פעם על הכפרי ופעם על המוצע ונענעה ראשה לצדדים.
“אם כך, את יהודייה?” שאל־אמר, ואז הוסיף, “הייתי צריך לנחש מייד לפי יופייך.”
הוא החזיר את הגבינה למקומה, ניגב את ידיו באחד השקים, פשפש בשק אחר ושלף ממנו חופן אלסרים קלופים, ומִשׂק אחר חופן תמרים והציעם לילדים. אלה הפנו מבטיהם השואלים לאימם, והיא אישרה בהינד עפעף.
בשעות אחר צהריים הגיעו לעיירה נידחת לעצור ולנוח קמעה מהנסיעה הארוכה. הנהג החנה את רכבו בעורפו של מבנה ישן בן שתי קומות בנוי מאבנים מקומיות. הקומה העליונה משמשת מלון לילה והתחתונה משמשת בערבוביה מסעדה, בית קפה ובית עבוט לשעת צורך. מבית הקפה נפלטו ריחות של קפה ותה מהולים בעשן נרגילות, ועל הכול גבר ריח מתקתק של אופיום.
בחזית המבנה זרם נחל שחלוקיו השחורים נראו רוקדים בקרקעיתו כאילו בשמחה.
היא התיישבה קרוב לנחל, ואחר שרחצה ידיה ופניה, גמעה ממימיו וישבה להיניק, בעוד שני הגדולים משכשכים רגליהם בנחל לידה ומחפשים אגוזים.
בגדה ממול עמדו שורה של עצי אגוז ואליהם קשורים כמה חמורים עייפים ומאובקים שמשאם אך הותר מעליהם.
לאחר ההפסקה, כשהאוטובוס המשיך בדרכו והכפרי נחר לאחר מנת אופיום מכובדת, ושני ילדיה נרדמו על ברכיה והתינוקת על זרועה והרעב מכה בה ללא רחם, הושיטה ידה לעבר פח הגבינה…
משהו בתוכה נקרע מפחד, ואחר, משהו ממנה נעקר, ריקנות אפפה אותה, חגים ומועדים רחוקים חזרו אליה, אביה מברך על הטוב בביתו ומוסיף, “בשנה הבאה בירושלים”.
והיא לא מבינה את משמעותן, וראשה בחיק אימה.
הכפרי ירד באחד הכפרים שבדרך לא לפני שהבטיח לה ש”אללה הוא אכבר,” והוסיף, “והוא רועה צאן של כל בני האדם ורחום הוא מאין כמותו, וּודאי יבוא יום וגם אותה יפצה.”
“אז אני כנראה הכבש הטועה מתוך העדר,” חשבה בינה לבין עצמה מבוישת.
בשעת בין הערביים הגיעה לבית חמותה. ריחות מוכרים מטפחים תקוות חדשות בליבה. לא בשמחה התקבלה, וכשפרקה את מיטלטליה העלובים וגוש הגבינה ביניהם, אמרה לה חמותה, “ואני!? סיפרו לי שאין לך פת לחם לסיים בו את היום”
אין עדיין תגובות