מתוק חמוץ בקיבוץ

מה יפים הלילות בגנון

1955

אני מודע לכך שמה שאכתוב בפרק זה עשוי לעורר כמה מחלוקות, אך אני כותב זיכרונות פרטיים, ואם מישהו זוכר אחרת — בבקשה שיכתוב אותם.

אני זוכר בבהירות את הלילות החל מ־1954 עת היינו שישייה ואחרי זה שנים־עשר ילדים בגנון — הבית שמאחורי בית התינוקות דאז, ומועדון דורות היום. בדרך כלל היה לנו סדר יום כל־כך עמוס ומעניין עד שעוד באמצע ההשכבה בערב חלק מאתנו היו נרדמים. יָם / יָמיק לוין (שמה היה מרים אבל אף אחד לא קרא לה כך) הייתה הגננת שלנו, וסדר היום שלנו בגנון היה עמוּס ומעניין בצורה בלתי־רגילה: טיולים ארוכים אל מחוץ לקיבוץ וטיולים קצרים להכרת הקיבוץ וענפי המשק שלנו, פעילות בערימות הגרוטאות, ארגז חול, ציורי ידיים עם עיסת קמח ומים רותחים מעורבבים עם צבעי מאכל ששמשו אותנו כצבעי ידיים, ועוד עיסוקים שונים שבוודאי שכחתי. יָם, זו ההזדמנות שלי לומר לך תודה על כל מה שעשית במשך שש שנים בגנון, בגן ד׳ ובערבה. את שקועה ונטועה בצורה מופלאה במוחי ובזיכרונותיי, אף על פי שלפעמים גם קצת פחדתי ממך.

בלילה נשארנו לבד, שומרת הלילה במקרה הטוב הייתה נכנסת פעם בשעה לבדוק מה קורה בגנון. בדרך כלל היינו נרדמים וישנים כמו בולי עץ. נכון, פחדתי מאוד מאוד, בייחוד מהסורים, והפחד הזה עזב אותי רק בסיומה של מלחמת ששת הימים. לא פחדתי מגנבים, שודדים או מכשפות, כי השער של הקיבוץ היה תמיד סגור בלילה (אִמרה של יָמיק, כדי שלא נפחד מגנבים, שודדים ומכשפות). אם פחדתי הייתי נכנס למיטה של עירית יסל וישן בזרועותיה או שהיא ישנה בזרועותיי, ומדי פעם גם אהבנו להשתולל!

בחדרי גנון החדרים היו אשנבים בגודל של 40 על 20 סנטימטרים בגובה של 60 סנטימטרים מהרצפה, ואשנבים הרבה יותר גדולים במרחק של כ־60 סנטימטרים מהתקרה. בקיץ היו פותחים את האשנבים לאוורור ובחורף היו סוגרים אותם.

התפקיד שלי בהשתוללות היה לשמור שיָמיק לוין לא תפתיע אותנו. הייתי שוכב במיטה ומציץ דרך האשנב לכיוון חדר האוכל של הקיבוץ ומתצפת אם מישהו מתקרב. ליָם הייתה שמלה מקסימה! עד היום אני זוכר אותה לפרטי פרטים: שמלה שחורה עד קצת מעל הברכיים, ועל החלק העליון שלה, מסביב לצוואר, רקמה תימנית יפהפייה שפס עבה יורד מצד ימין עוד 20 סנטימטרים מטה באותה רקמה מקסימה. בדרך כלל הייתי תצפיתן אחראי מאוד (שוין, בן של יֶקֶס) וברגע שראיתי את יָם יוצאת מחדר האוכל הייתי צועק: ימבה (ים באה) וכל הילדים היו נכנסים למיטות ועושים עצמם ישנים. אבל פעם אחת פישלתי בגדול, אוי כמה בגדול…

באותו ערב תכננו מריחת ריבה ובתוכה עוגיות מרוסקות לכל הילדים באזורים הכי הכי מוצנעים. כל הילדים התפשטו, בנים ובנות, ופישקו מה שצריך, ואז, בדיוק בקטע הזה, נרדמתי על משמרתי. התעוררתי כשאני שומע את יָם נוזפת, נושפת, רוטנת, אבל לא צועקת. כל הילדים עמדו עירומים בשורה ועל אבריהם, שאז לא היו מוצנעים, מרוחה עיסה אדומה מרובבת בשברי עוגיות. גם אני צורפתי למסדר הזה, והייתי היחיד שהיה לבוש בפיג׳מה. תאמינו או לא, אבל יָם רשפה אש על שני עניינים בלבד: על זה שהשתמשנו בריבה ועוגיות שהן כל כך יקרות, בזמן שההורים שלנו עובדים כל כך קשה כדי שלגנון יהיה מה לאכול, והדבר השני: שעכשיו כולנו ננקה את הלכלוך מעצמנו ומהרצפה. זה היה עונש קשה כי יָם הכניסה את כל זבי הריבה ושברי העוגיות לאמבטיה אחת שהייתה בגנון, והשפריצה עליהם מים קרים! לא היו אז מים חמים בגנון, אלא בצהריים בלבד, כאשר דוּד החימום דלק מהבוקר. זה היה עונש קשה, כי כולם קיבלו מים צוננים על המקומות הכי חמים ואינטימיים בגוף, ואל תשכחו שמי שמרח את הריבה והעוגיות דחף אותם עמוק עמוק… כאן בעצם מתחילות הבעיות הסקסואליות של חלק מהקשישים שהיו פעם ילדי הגנון ואחר כך לילדי ערבה. למרות המחדל הזה בשמירה לא ננזפתי על ידי הילדים ועוד שנים המשכתי להיות השומר מפני בואה של יָם לגנון, אחרי זה לגן ד׳ ואחרי כן לערבה. הו, מה יפים היו הלילות בגנון.