מאחורי הקלעים בבית האופרה

אופרה היא אומנות במה שממזגת מוזיקה וטקסט לכדי יצירה אחת. אף כי בדרך כלל נהוג להתמקד במוזיקה, ספר זה מציע להסתכל על אופרה בדרך שונה וייחודית: המלחין משתמש בכישרונו המוזיקלי על מנת להביע את עצמו וכדי להעביר מסר או רעיון. היות והוא בן אנוש, בעל חולשות ומגבלות כמו כל אחד מאיתנו, הדמויות שהמלחין מתאר משקפות נאמנה מצבים שאיתם אנחנו יכולים להזדהות. כלומר, תכלית אומנותו היא לא המוזיקה עצמה אלא השימוש בה על מנת לתאר מצב או רגש.
הספר מתייחס לפן הפסיכודינמי שעולה מתוך השילוב בין מוסיקה וטקסט. כך נרקם קשר פסיכולוגי, בין אם באופן מודע ובין אם באמצעות התת-מודע. המוזיקה מחזקת ומעצימה את העלילה, ובכך מסיבה את תשומת לב המאזינים והצופים אל מורכבות הנפש האנושית.
ברוח זו מנתח שלמה הופרט שש יצירות אופראיות מוכרות –
לה טרוויאטה מאת ורדי; טוסקה מאת פוצ'יני; לה בוהם מאת פוצ'יני; אותלו מאת ורדי; ריגולטו מאת ורדי; כרמן מאת ביזה.
ופותח פתח להאזנה אחרת, מסעירה.
"אם לא תהיתם, אם לא שמתם לב לפרטים אלה, זו ההזדמנות להירתם למסע מסחרר. אין מקריות ואין זאת סצנה סתמית וחסרת חשיבות, כי היא משקפת מציאות שיכולה לתאר מצב נפשי של כל אחד מאיתנו.
לכל יצירה מצורפת הפניה להאזנה לקטעים הרלוונטיים.

מקט: 001-4040-001

אופרה היא אומנות במה שממזגת מוזיקה וטקסט לכדי יצירה אחת. אף כי בדרך כלל נהוג להתמקד במוזיקה, ספר זה מציע […]

---

הקדמה

לכל אחד מאיתנו יש דרך אחרת לספר סיפור. למשל, אימו של הילד הקטן ביקשה ממנו ללכת למכולת לקנות מוצרי חלב. הילד לא הגיע הביתה בזמן סביר ואימו דאגה לו. מה קרה לילד? עשרה אנשים יכולים לענות על השאלה הזאת, וכל עלילה תהיה שונה מכל האחרות. הסיפור פשוט: ילד, אימא, חנות מכולת וחזרה הביתה. אבל הפרטים של כל אחת מהגרסאות ישתנו בהתאם לרצונו או הבנתו של המספר. השלד זהה בכל הגרסאות. הפרטים – לא. מדוע? השלד הוא הסיפור הבסיסי. הפרטים מהווים את הנרטיב של כל אחד מהמספרים. כלומר, כל אחד מוסיף ממאגרי ניסיונו או דמיונו, את הבנתו ואת תפיסת עולמו האישית. הוא, אנחנו, מביאים לתשומת ליבו של הקורא־מאזין פלח חיים שחשוב לנו להבליט. אנחנו מלבישים את השלד במעטפת שמגדירה את מי שאנחנו, ומבטאים את השקפתנו בקשר לנושא מסוים. לא זאת בלבד, אלא שאנחנו לוקחים חלקים מסביבתנו, ניסיוננו וחוויותינו האישיות כדי ליצור את מה שמייצג אותנו מול העולם כולו במקרו ובמיקרו.

למעשה, אנחנו מייצרים ומתארים את עצמנו מחדש בכל תנועה והחלטה מרגע לרגע. רובנו איננו שמים לב לעיצוב הדינמי שמתרחש תוך כדי תנועה או מחשבה. אנחנו מקבלים זאת כמובן מאליו שאדם נולד, מתפתח מבחינה פיזית־מנטלית, עובר מינקות לילדות, מבגרות להתבגרות, מקבל חינוך ברמה זו או אחרת, מתחתן, מוליד, עובד, מזדקן, ועובר מן העולם. זה הפורמט האנושי, הסטנדרטי פחות או יותר. אבל לכל אדם יש את האופי הפרטי שלו, את הגוונים ואת החוויות, את העליות והירידות שיוצרים את המיוחד שבו, שמבדיל בינו לבין כל אחד אחר ומעניק לו זהות ייחודית, גם אם הפורמט זהה. ההתפתחות, בצורתה ובמהותה, שונה לפי התכונות האישיות של כל אחד מאיתנו, המתוכנתות מראש עוד לפני צאתנו לאוויר העולם.

העיקרון שעומד בבסיס הספר הוא שלכל אחד מאיתנו יש נרטיב מיוחד וייחודי לו. נרטיב זה משקף את ההבדל בינינו כאינדיבידואלים, והוא רלוונטי להבדל בין הסיפור והנרטיב של היוצרים שעליהם וביצירותיהם נדון – היצירות האופראיות.

 

כשהייתי בן שלוש או ארבע לקחה אותי אימי לבית האופרה בתל אביב. היה זה בשנות הארבעים של המאה הקודמת. קצת מוזר להביא ילד כל כך צעיר לצפות באופרה, אולם במקרה שלי זה היה סביר, שכן אבי שר במקהלת האופרה הארץ־ישראלית באותן השנים. לא הבנתי מה התרחש על הבמה, אבל עבורי זו הייתה חוויה לצפות באבא שלי, לראות את הססגוניות של התפאורה והדמויות, ולבקר במלתחה של הזמרים. הריחות היו עזים – תערובת של זיעה וניחוח האיפור שנדבק לתלבושות, ואפילו לקירות עצמם.

באחת הפעמים הייתי נוכח בחזרה. אבי, יהודי שומר מצוות, חבש מגבעת, ובלי משים עלה על הבמה כשהוא חובש את הכובע. המנצח גער בו, "הופרט, הסר את הכובע כאות כבוד. פה, על הבמה, אנשים נותנים את דמם." אפילו ממרחק של עשרות שנים, תמונה זו חרותה בזיכרוני.

בתקופה ההיא, הליברית של האופרות הייתה מתורגמת לעברית. אבי היה שר קטעים מקהלתיים בבית, כך שהמנגינות של האופרות הפופולריות, כמו ריגולטו, כרמן ולה טרוויאטה, היו מוכרות לי משחר ילדותי.

כשהייתי בן שבע עברנו לארצות הברית. כהשלמה למשכורתו הלא מספקת, התקבל אבי למשרת חזן בבית כנסת. לאבי היה קול טנור דרמטי יפהפה ומהדהד, שהטווח שלו, מהטון הנמוך עד הגבוה, היה גדול. כשהתחלתי להתעניין בשירה, בראשית שנות הבגרות, מאוד אהבתי לשמוע אותו שר. אבי הוא זה שהכניס אותי לתוך רזי עולם המוסיקה – בעיקר הווקאלית. עם הזמן התפתח בינינו קשר אמיץ וממושך סביב הנושא. בקצב שהלך וגבר נחשפתי לזמרים הגדולים והדגולים, החל מאנריקו קרוזו, הטנור האגדי, שלזכותו נזקפה הנגשת האופרה לקהל הרחב באמצעות הקלטות של אריות וקטעי אופרה עם זמרים אחרים, וכלה בביירלינג, ג'יליי, די סטפנו, דל מונקו ועוד.

בזכות השעות הרבות שביליתי בהאזנה לתקליטים אלה והשיחות הרבות עם אבי, פיתחתי ידע רחב, ממוקד ומעמיק, בכל הנוגע לעולם מופלא זה. התחלתי להבחין בין שירה טובה ויותר טובה ובאופן טבעי גם לדרג את הזמרים וביצועיהם לפי קנה מידה ברור ומדויק. לא פלא שהקול המועדף עליי היה טנור, כמו של אבי. עוצמת הקול הדרמטי קסמה לי מאוד, ובתחילה כמעט לא התרשמתי מהטנור הלירי, אפילו לא מטיטו סקיפה האיטלקי, או אדמונד קלמונט הצרפתי – שניהם מגדולי הטנורים של ראשית המאה העשרים. יוצא דופן היה ג'ון מקורמק, הטנור האירי האגדי, שאותו הערצתי משמיעה ראשונה. עם הזמן, ככל שהעמקתי ברזי אומנות השירה, הקריטריונים לשירה טובה ואומנותית התחדדו והשתפרו.

אף שאהבתי מוסיקה, לא בחרתי בלימודי מוסיקה. למדתי פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית. השאיפה שלי תמיד הייתה להיות פסיכותרפיסט בשיטת הפסיכואנליזה, וברבות השנים, לאחר לימודי תואר ראשון ושני, התקבלתי כמועמד לתעודה למרכז לפסיכותרפיה ופסיכואנליזה ע"ש תיאודור רייך, אחד מגדולי הפסיכואנליטיקאים. בד בבד המשכתי להתעניין בכל נושא הקשור לאופרה. אפשר לומר שההווי האופראי נתן לי סיפוק נפשי ורגשי, והפך לחלק אינטגרלי מחיי השלובים בתרבות המוסיקה הווקאלית, שעם הזמן כללה גם את עולם המוסיקה הקלסית. האזנה ליצירות אופראיות מילאה את שעות הפנאי שלי וידעתי בעל פה חלקים שלמים מהאופרות הפופולריות – אאידה, ריגולטו, איל טרובטורה של ורדי, לה בוהם וטוסקה של פוצ'יני. ניתן לומר שהייתי מאזין נלהב, שותף פסיבי בכל הקשור לסוגה מלאת הקסם הזו.

כל זה השתנה כברק ביום בהיר אחד, אחרי תפנית שממנה לא יכולתי לסגת. רכשתי הקלטה של האופרה 'נורמה' מאת וינצ'נזו בליני בליהוק הטנור דומינגו, הסופרן קביי, והמצו־סופרן קוסוטו. העלילה של האופרה מתרחשת בתקופה קדומה, כשהעם הדרואידי (שחי באזור צרפת המודרנית) היה תחת הכיבוש הצבאי של הרומאים. במערכה הראשונה הקונסול הרומאי, פוליונה, מנהל רומן חשאי עם קדשה זוטרית בשם אדלג'יזה. הוא פוגש אותה במפתיע בחורשת יער כשהיא נושאת תפילה לאלוהיה בבקשה שיעזור לה לשכוח את אהבתה לפוליונה, מאחר והיא אכולת חרטה על בגידתה בחברתה נורמה, אם שני ילדיו של פוליונה. כשאדלג'יזה פורשת את רגשות חרטתה לפני פוליונה, הוא שואל אותה, "ומה לגבי אהבתנו?" אדלג'יזה עונה בקצרה שהיא רוצה לשכוח אותה.

השיחה שמתנהלת ברוגע ובנועם, לצלילי מוסיקה תואמת, משנה פניה בין־רגע. התזמורת רועמת באקורדים צורמים וקצב המוסיקה עולה למהירות מטורפת כליווי לפוליונה, המטיח באדלג'זה אשמות קשות על חוסר התחשבותה ברגשותיו.

אלא ששירתו של פוליונה משקפת את כעסו וכאבו בצורה מתונה יחסית למוסיקה המלווה אותו. הפער בין השירה המתונה למהומה המשתוללת בקרבו, שבאה לידי ביטוי בליווי התזמורתי, הציתה בי הארה מיידית ונוקבת. בליני השתמש במוסיקה כדי לתאר את סערת נפשו של פוליונה ואת מאמציו להשתלט על הרגשות שטלטלו אותו לשמע כוונתה הנחרצת של אדלג'יזה לשים קץ לרומן ביניהם. אם כך, בליני האיש הוא המדבר מתוך גרונו של פוליונה. הוא מפיח חיים בדמות העומדת על הבמה והופך אותה מדו־ממדית לתלת־ממדית.

עד אותו רגע, בכל הופעות האופרה שראיתי, היו הזמרים עומדים על הבמה ושרים מוסיקה יפה, המביעה רגשות סטטיים בלבד, כמו, למשל, ברסיטל. אבל באותו רגע ראיתי את המלחין כחלק אנושי ובלתי נפרד מהדמויות שביצירתו. הוא, המלחין, בשר ודם כמו כולנו, וחולק איתנו את כל הרגשות ומנגנוני ההגנה האנושיים.

החשיפה הזאת הייתה בשבילי לא פחות מרעידת אדמה רגשית שטלטלה אותי בעוצמה בלתי נתפסת. המלחין הוא בעצם – אנחנו: אנשים מהשורה, על כל מאוויינו, חרדותינו ושאיפותינו. כל הגורמים, פנימיים וחיצוניים, הפועלים והמפעילים אותנו בחיינו היומיומיים, תקפים בדמויות על הבמה, בדיוק כמו אצלנו. מתוך כך, בסיס הבנתנו את המתרחש ביצירותיו של המלחין על הבמה הוא זהה גם בחדר הטיפול של הפסיכותרפיסט והפסיכואנליטיקן. כך שניתן, ואף רצוי, להתייחס לדמויות האופרה כאל בני אדם אמיתיים.

נגזר מכך שהעלילה עליה "מלביש" המלחין את יצירתו המוסיקלית, חייבת להיות הגיונית וניתנת להבנתו של הצופה והמאזין.

הייתי בהלם מוחלט כשהתובנה שטפה אותי בכל עוצמתה. אני אומר "מלביש", כי לאורך כל ההיסטוריה המפוארת של אופרה, היחס אל הדמויות ביצירות היה לא יותר מאשר אל דחליל שאותו עוטפים בתלבושת כלשהי, והוא שר את המוסיקה הנפלאה, פרי עטו של המלחין המחונן. הדעה הרווחת הייתה, ועודנה היום, שהעיקר בסוגת האופרה הוא המוסיקה. העלילה נתפסה על ידי הציבור הרחב, ואולי גם בעיני קהיליית המוסיקאים, כזניחה וחסרת חשיבות. מי שם לב לעלילה? את מי מעניין תוכנה? הרי הסיפור רדוד. המוסיקה! עבורה מאזינים ליצירה ומגיעים לאולמות האופרה המפוארים, היא מוקד ההנאה! אם קרה שהזמר ניחן בכישרון משחק, היה זה בונוס. העיקר היה הקול והביצוע המוסיקלי. הזמרים נמדדו ודורגו לפי כישרונם, מי פחות מי יותר, בביצוע המוסיקה הכתובה בפרטיטורה של היצירה.

אולם האם אי פעם מישהו תהה מהו הבסיס שבו השקיע המלחין לילות כימים? ומדוע אימץ את כל כישרונו כדי להפיח חיים בדמויות?

תובנה זו העסיקה אותי והאיצה בי לרצות לחקור את הנושא לעומק. עלה בדעתי שבעצם המלחין, כמו כולנו, משתמש בכישרונו המוסיקלי כדי להביע את עצמו – להעביר לזולת מסר או רעיון. אם כך, הרי הוא לא שונה מכל בעל מלאכה אחר. נכון, הוא אומן. אבל תכלית אומנותו היא לא המוסיקה עצמה אלא שאיפתו לתאר מצב או רגש באמצעותה.

התחלתי לחשוב על מוסיקה ככלי עבודה, והגעתי לכלל מסקנה שהמוצר, יפה ומשובח ככל שיהיה, אינו אלא קליפה העוטפת את הפרי, ומגישה אותו ללקוח באופן שמושך את תשומת ליבו. איך? ניקח למשל פסל, לצורך העניין את מיכלאנג'לו, גדול הפסלים, ופסלו דוד. נכון, מיכלאנג'לו השתמש בשיש משובח, וסיתותו באבן היה מדויק להפליא, פנומנלי וגאוני. אמת. ובכל זאת, מה גרם לו לפסל את דוד בעירום? נניח שזה היה צו השעה, שכך היה נהוג בתקופה הזאת. מה רצה מיכלאנג'לו להעביר לציבור או אפילו לפטרונו? לא ברור. אפשר לנחש, אבל דבר אחד בטוח. המסר שמיכלאנג'לו רצה להראות לעולם היה עמוק וחשוב יותר מאשר יכולתו הבלתי רגילה להשתמש בחומר, באבן. הוא ראה את דמותו של דוד מזווית אישית, ואת ראייתו זו שם לעצמו למטרה להעביר, בדרכו המיוחדת, לציבור.

מאז אותו רגע איני יכול להתייחס לאופרה כאל דבר מופשט ומנותק מעולמם המורכב של בני האדם, וביניהם כמובן, גם של המלחין. הדרך לחתור לעומקי מחשבתו של המלחין הייתה סלולה, אם כי לא חלקה, ומאוד מפותלת.

עד כה דיברתי על ה"מופשט", אך מוסיקת האופרה מושתתת על עלילה. הקבלן הראשי בפרויקט של יצירה אופראית הוא המלחין. הוא בוחר במישהו שיכין לו תסריט שאליו הוא יוכל להתאים יצירה מוסיקלית, או כותב אותו בעצמו. התסריטן הוא קבלן משנה לפרויקט וכפוף להוראותיו של המלחין. כאשר המלחין מצמיד את המוסיקה לטקסט נוצרת יחידה חדשה.

כלומר הרכבת הליברית עם המוסיקה אינה ניתנת להפרדה – בשום פנים ואופן. במלים אחרות, ללא טקסט המוסיקה אינה מוגדרת כאופרה. כל מה שקורה מנקודה זו והלאה מהווה יצירה אופראית על כל חלקיה. המוסיקה המולחמת לטקסט עוטה אופי שמייצג את תקופת העלילה, את המנהגים הקיימים בחברה שבה מתרחשת העלילה, כולל שלל נורמות התנהגות והתנהלות לפיהן מתנהלים חיי חברה והפרט. לדוגמה, מנהגי החיזור בין גבר ואישה ישתנו בהתאם לתקופה. מיותר להעיר שהמוסיקה יוצרת אווירה מסוימת על כל ניחוחותיה, ומעוררת אסוציאציות בהתאם.

ניתן לדון בשאלות רבות העולות מן הדברים, אך עבורי השאלה המעניינת והמלהיבה היא איך מתאר מלחין אופרה ביצירתו סיטואציה אנושית בין הדמויות, ובכך ארצה לדון בספר זה.

 

למי, בעצם, מיועד הספר?

בפרט אם, כפי שיתבהר, הוא אנטי־ממסדי בעליל וקורא תיגר על מוסכמות עתיקות יומין שנקבעו על ידי אסכולה מקובלת, מטופחת ומבוססת של מקצוענים בעלי שם ומוניטין.

בפשטות? אליכם, חברי המועדון הנפוץ ביותר. האנושות! אם לכל אחד מאיתנו יש מה להגיד בסגנון אישי ומיוחד, ולהישמע ככל שיכולתנו תאפשר לנו, שומה עלינו להפנות את תשומת ליבנו לפעימות הלב של סוגת אומנות הבמה המשוכללת והמורכבת מכולם, ואל תורמיה הדגולים, שמפרים את דמיוננו ומרטיטים את נימי נשמתנו. יצירותיהם המופתיות מכות הדים ומרנינות את ליבנו באמת האנושית שמניעה אותנו, ונותנת תוקף לקיומנו כאינדיבידואלים וכחברה.

האופרה היא אומנות במה עתיקה, ונוכל לדלות מעומק בארה השופע תובנות קדומות על שורש האנושות והתפתחותה, לפי רצוננו ויכולותינו. כל איש ואישה כמתת ידם וכישרונם יוכלו להתחבר לחוויה הכבירה שמחכה לנו בפתח. הבה נתחיל.