תורת השנורר

אפילו את שמו הוא לא יודע. השם שנתנו לו הוריו בארץ גלותו, השם שרשויות המדינה העניקו לו, השמות שמדביקים לו מאחורי גבו. בהמולת הארץ הוא איבד את זיכרונותיו, את אשליותיו ואפילו את אלוהיו. הוא רק יודע שהוא שנורר במדינה נתמכת למרות שגשוגה הכלכלי. משרדי הממשלה החברתיים נשענים על עמותות שמחפשות משאבים, ארגונים אזרחיים משחרים לפתחי קרנות ואמנים חיים על מלגות.
המספר מקציב לעצמו שנה כדי לענות על השאלה היהודית הכי אופיינית להווי הישראלי: "האם לחזור או לא לחזור בתשובה?" הוא יוצא למסע בירור בניסיון לפלס את דרכו בפרשת השבוע, ומשוטט ברחבי החברה הישראלית ותורתו בידו. הוא לא שועה לגדולי הדור ולא לגדולי המטיפים, ומפיק מהתורה פרשנות אישית, לעתים מופלאה וחדשנית, לעתים שערורייתית ומצחיקה.
אלק סרור (1954-2012) נולד באסווירה שבמרוקו. הוא התחנך בבתי ספר של רשת אליאנס בעיר הולדתו, בקזבלנקה ובפריס. לאחר עלייתו לארץ בשנות ה-70 הוא למד בטכניון והחל לעבוד כמורה למתמטיקה ולפיזיקה. הוא פרסם שני ספרים בצרפתית המגוללים את ההווי היהודי באסווירה ואת תלאות העלייה לארץ. סרור שנפטר בפריס הותיר כתבי יד בעברית שטרם פורסמו. תורת השנורר הוא ספרו הרביעי שמופיע בהוצאת מא"י. קדמו לו בארץ פלשתים – מכתב לאימא (2015), גזזת (2016) ושמורת האירוסים (2017).

מקט: 978-965-92514-1-4

אפילו את שמו הוא לא יודע. השם שנתנו לו הוריו בארץ גלותו, השם שרשויות המדינה העניקו לו, השמות שמדביקים לו […]

---

כי תצא

החלה סדרה חדשה של סליחות, חגים, ימים נוראים, ימי תשובה ושאר אירועים שמהווים את סדרת החינוך הארוכה והמפרכת ביותר במדינה הרעועה, המחשיבה את עצמה כאחת החזקות בתבל. כולם משתתפים בה, ברצון או בכפיה, המבקרים בבתי כנסת והמבלים בקניונים, השוחטים תרנגולות מעל ראשי חוטאים והמניפים לולב לארבע רוחות שמיים, מבקשי הסליחה לשווא והמכפרים לשקר, החוזרים בתשובה לכל החיים או ליום אחד, המעתיקים את המגורים לסוכה והנוסעים לחו"ל. כל שנה כולם משתתפים באותה סדרה, ואילו הקנאים הדתיים טוענים שתלמידי ישראל בורים ועמי ארצות.

עבורי, הגיעה עת התשובה. איני יכול לחכות יותר, להספיק יותר, להשיג יותר. לא בענייני ספרים ולא בענייני רפואות. לא מרבנים ולא מפרופסורים. לא משמיים ולא מארץ. השערים עומדים להינעל, הגולל להיסתם. עליי להחליט אם אלוהים קיים אם לאו. עומד ביסוד עולם וממלא מקום עולם. אני יכול למות בכל עת. בשעת ההליכה היומית שלי, מסביב לשלולית, ברגעי התנומה שאני תופס אחר הצהרים, בשנתי בלילות. כולם חוזרים בתשובה. חוקרים, אמנים, שוטרים, עבריינים. חלקם מאמינים בו, אחרים משטים בו או בי. הרי יהיה טיפשי למות בלי להמר עליו. במיוחד עכשיו שכל התשוקות, ההנאות והמאוויים מאחוריי. האמנתי בו בדרכי בלי לתת לו שם. אחרת לא הייתי שורד. עשיתי שקר בנפשי. לא עצמתי את עיניי בלי לקרוא קריאת שמע ולחזור עליה כמה פעמים כאילו היתה מנטרה; לא התעוררתי בלי להודות על פלא הנשימה, לפני שנרתמתי לרקימת יום חדש. לא היה חג שלא ציינתי אותו בדרכי. לא הרחקתי לכת בלי להרגיש יהודי, לא שהיתי במקומות זימה בלי לשאת את הברית בבשרי. לא עבר יום שלא פגשתי אמרה יהודית מעניינת. לא הפסקתי להתרועע עם יהודים, לאהוב ולשנוא אותם כפי שרק יהודים יודעים לאהוב ולשנוא את עצמם. לא הפסקתי לעסוק באלוהים כאילו היה תערובת של שד ושל מלאך שאחז בי. פסקל, הוגה צרפתי של ראשית העת החדשה, מזמין אותנו להמר על קיומו. אחרי כל הימוריי שלא צלחו, לא אדע מעולם מה הימור זה יניב. אבל אני פטור מלהערים עליו. מלרמות אחרים. דווקא בגלל שאיני תלוי בו לפרנסתי – איני רב ולא מורה, איני אב לילדים שהתחנכו על ברכיו ואיני נשוי לאישה דתייה – אני יכול להאמין בו ממש כי אני בנוי לאמונה.

אני לוקח פסק זמן של שנה לבחון את חיי ואת דרכיי. ספרי מחשבת ישראל לא עזרו לי עד כה – לא הרמב"ם ולא הרב סולובייצ'יק ופחות מהם הרב יאשיהו פינטו ודומיו. טכסים גורמים לי למחות דמעה ולהתמיד בדרך העקלקלה שלי. דרשות מבלבלות אותי ומוציאות ממני פיהוקי השתאות. סיפורי ר' נחמן מברסלב ועמיתיו עושים אותי מפגר. שבחי פוליטיקאים על המוח היהודי מעוררים בי חלחלה. עדיף להגיש לי תאנה יבשה מבוסתנו של ר' פנחס, שנהג לחלק לנו תאנה אחת ביום לארוחת ארבע. היא משביעה והיא טעימה והיא מחזירה אותי לבוסתן שלו בקומה הראשונה של בית חשוך ברחוב חשוך שחיבר את עץ הגומי הרחב שכיסה את הכיכר המרכזית לחומה שעליה התדפק האוקיינוס. רק אם אוכל תאנה גם ביום מותי, לא אצא מהעולם כאפיקורוס ואהיה ראוי לקדיש החלול…
***

בינתיים לא מפסיקים למות. בכל שבוע, עוד נפיל הולך לעולמו, עוד אחת מאושיות התרבות, עוד גיבור חיל עטור תהילה. לא חדלים להספיד. מקפידים להבליט את מעלותיו של הנפטר, מסתירים את מגרעותיו. כולם היו קדושים, כולם הקריבו את מיטב שנותיהם למדינה, לאומה, לטובת הכלל. כולם היו צדיקים, גם אם פשעו, רימו, התעללו. לפעמים אני מטיל ספק בקיומו של המוות. כאילו רק עמך מתים, כאילו למפורסמים לא מגיע למות. איש כנראה לא מאמין שיבוא יומו, ייפח את נשמתו וייטמן באדמה. אף שכולם מזומנים איכשהו לעולם הבא, כיהודים גם אם לא צדיקים, הם נגררים אל מותם. אני לא מקנא במלאך המוות. לסחוב נפילים, אושיות תרבות וגיבורים נגד רצונם לעולם הבא נראה מעל לכוחות אלפי ריבואות מלאכי מוות. אבל אני נוטה לראות בכל אדם את מלאך החיים והמוות של עצמו. זכה הוא מת במלוא הדרו, לא זכה, הוא מת במלוא עליבותו. אולי לזה רמז ר' עזריאל מגרונה כאשר אמר: "זכה האדם נעשה מלאך החיים, לא זכה נעשה מלאך המוות." אני אוהב הספדים, בפרט של אנשי ציבור שנודעו בתחמנותם ובחטאיהם, ועוד יותר כאלה שהזדמן לי להכיר מקרוב. את זה הופכים לצדיק ואת זאת לנביאה. כאשר לאמיתו של דבר, זה היה רשע גמור וזאת משוגעת. וכאילו די בנפילים משלנו, ישנו ברנש אחד שכל שבוע קובר גם זמרים יוונים בתכנית הרדיו שלו. עם השנים, נימת ההספד בדברי הקישור שלו רק הולכת ומתחזקת. איני יודע מי האיש ואיני חושב שייצא לי להכיר אותו. אבל סביר להניח שהמוזיקה היוונית בארץ תגווע איתו תחת המכבש הבלתי נסבל של המוזיקה המזרחית.

זו הארץ שבה ביליתי את מירב ומיטב שנותיי. היא רוגשת ורועשת, עולה ויורדת, מופרעת למדי. במיוחד לקראת סוף הקיץ כאשר הכול מותש ומשדר לאות. הפנים, העלים, העשבים… הצלליות. מחכים לגשמים הראשונים, כמהים לאנחת הרווחה שהם מוציאים מן האדמה. ספטמבר מתיש את הנשמות. את העצים. את הציפורים. כבר לא קיץ ועוד לא סתיו. כולם מחכים ליורה. לניקוי הארץ היבשה והצמאה. לניקוי הנשמה הנסדקת תחת עומס החום. לניקוי העצים הכורעים תחת עומס האבק. לניקוי הקירות המשובשות. ספטמבר הוא פתח לשנה חדשה. המלחמה הסתיימה או כבר לא תהיה. הבוקר קורא לגשם, הערב קורא לגשם. לשווא. השמיים סתומים ונעולים כמחכים שהציפורים הנודדות יגררו עננים משם לפה, ידחסו אותם ויבקיעו אותם. לפעמים נושבות רוחות קלות. אבל הן נעלמות מבלי שהצליחו לבצוע את מכבש החום. כאשר התחזיות מאכזבות והיורה מתמהמה, הרוחות מתלהטות, הנשמות נמקות, השנאה ההדדית מתגברת והאלימות מתפשטת. "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי, כִּי אָחִיךָ הוּא; לֹא תְתַעֵב מִצְרִי, כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ" (דברים כג, ח). לא מתעבים את הסודנים ואת האריתראים. מתעלמים מהם. מתעבים זה את זה כי אנחנו מתעבים את עצמנו. הקיצונים מתלהמים והמתוסכלים מתחפרים. הכמיהה לגאולה מצטמצמת לכמיהה לגשם.
***

לקחתי מונית כדי שלא לאחר לפגישה. שנים היא רודפת אחרי, שנים אני מתחמק ממנה. אני לא יודע עד כמה היא עובדת בשביל עצמה, עד כמה בשביל המוסדות שהיא מייצגת. היא נשואה למי שהיה שגרירנו באחת מבירות אירופה. היא חזרה משם עם פנקס כתובות. הוא חזר למושב שלו ועוסק בשלו. היא התפנתה לעסקי פילנתרופיה. אולי מנדיבות לב. אף שלא נתקלתי, בחיי הארוכים כשנורר, יועץ לשנוררים, מתווך בין תורמים לשנוררים, מחרחר מדנים בין שנוררים, בהרבה אנשים שפועלים בתחום זה לשם שמיים, לא התורמים ולא המתרימים. אלה מחפשים כיבודים ועיטורים, אלה מעמד, אחוזים, טיסות ואשל. בכל פעם שנתקלתי במתרים שנראה ונשמע כאדם ישר, רגיש ובר לבב שמגייס כספים עבוד ילדים בסיכון, אימהות חד הוריות, קשישים תלויי ביטוח לאומי, אברכים נתמכי נשותיהם, גיליתי עוד שיטה מתוחכמת לגבות אחוזים. להוציא כמה צדיקים, כולם מתרימים בראש ובראשונה לכיסם. את הצדיקים, אפשר לאתר בקלות. לרוב הם אנשים נרגנים שדורשים תרומות יותר מכפי שהם משדלים את התורם. הם לא מדברים אל לבו ופחות לכיסו. כי תרומה היא צדקה וצדקה מצילה ממוות. אמריקאי אחד בנתניה, גמלאי משרד הקליטה, נהג להתקשר כדי לנזוף בי כל אימת שתמיכת הקרן התעכבה ביום, או כדי לדרוש הכפלת הקצבה. ערבי בנצרת חילק מלגות סמליות לסטודנטים יהודים וערבים כאחד. פועל ייצור חילק מטרנה לאימהות חד-הוריות. להוציא יחידי סגולה, רוב מפתחי המשאבים או אחראים על שותפויות – היינו השנוררים – מתגלים כנוכלים.

נפלתי על נהג מונית שאינו מכיר את תל אביב, לא את גבולותיה ולא את מוסדותיה. הוא לא ידע אם הירקון זורם משמאלו או מימינו. אפילו להקליד את שם הרחוב בנייד שלו הוא לא ידע. עולה מרוסיה שלא למד לכתוב עברית. הסתובבתי איתו לשווא. בחום המעיק שנעשה כבד יותר עם עקשנותו. הפגישה נכפתה עלי, הנסיעה מתגלה כהרפתקה. כאשר הגענו לכניסה למועצה לישראל יפה, היא חיכתה לי על קלנועית של נכים. חצי מאה חלפה. רק לאחרונה יורם סיפר לי שהילכה קסמים על תורמים. היא נעשתה למטרונה. זקיפותה, מבטה, גוון קולה, תווי פניה הם של אישה מבוגרת שהיתה בכול, התנסתה בכול ויודעת כול. היא מפנה לי מקום על הקלנועית ואנחנו יוצאים לסיור הממונע הראשון שלי בפארק של המועצה לארץ ישראל יפה שעל שפת הירקון. איני זוכר מהיכן היא, ממרוקו או מאלג'יריה. לדבריה היא זוכרת אותי מפעילות סטודנטיאלית בשנות השבעים. מאז שהחלטתי שאיני זוכר איש, אני חוסך מעצמי כל מיני מבוכות. היא מזכירה שמות כדי לעזור לי להיזכר. אבל אני מתבצר בשכחה שלי. מאז שאני דוגל בזכות השכחה, אני מרגיש, למרות גילי, קל יותר. סולחים לי על הפגיעות, ההיעדרויות, השתיקות. מרחמים עליי יותר ויותר. בצעירותי, הייתי יהודי נודד, לעת זקנה, נעשיתי יהודי נווד. אינכם מבינים את ההבדל. גם אני לא.

ניכר שהיא שולטת במקום. איני יודע אם בגלל כישוריה בגיוס כספים או מפאת נכותה. דלתות נפתחות בפניה, כולם נזעקים לעזרה. אני שואל אותה מה קרה לה. היא לקתה ברגליה בעקבות שפעת. כאשר תרד מן הקלנועית ותתחיל לדדות, נשענת על מקל, אגלה שרגליה נפוחות. מקרינים עבורי סרט המסכם את תולדות האדם בעשרים דקות. מזכיר לי את קיצור תולדות האנושות של נח הררי. הסיום עגום למדי. לא תהיה חיטה, לא יהיה אוויר, לא יהיו מים. החור בשכבת האוזון ילך ויתרחב, הקרחונים יימסו, האוקיינוסים ישטפו את העמקים, הדגה תעלם והשדות יתייבשו. הקריין פונה לצופים בשאלה: מה הם עושים להבטיח את קיימות כדור הארץ. היות שעתיד כדור הארץ אינו מעסיק אותי יותר ממועד היורה, אני נותר אדיש לחרדה על גורלו. ישרוד – ישרוד; לא ישרוד – לא ישרוד. אני לא אהיה בחיים כאשר יתממשו התסריטים הנוראיים שנביאי איכות הסביבה מגוללים בפנינו, אחרי המבול. עובדת מלווה אותי בסיור רגלי בפארק ועל גג הבניין. רחבה יפה לצילומי חתונות ולהשקת בשמים חדשים. נחל איילון נפגש עם נחל הירקון בראש הציפור, ויוצר את אחד המקומות הרומנטיים ביותר בתל אביב. אני לא מעז לשאול אם גובים תשלום עבור התצלומים. המקום יכול לשמש גם תפאורה לכמה סצנות מפרשת השבוע. היא מלווה אותי חזרה לאשת השגריר שהתיישבה במרפסת והזמינה קפה. מול ראש הציפור ומול העתיד.

מהר מאוד מתברר לי שהמועצה לארץ ישראל יפה שבקה חיים. היא לא מצליחה לשחזר את הצלחת המסע להגנת פרחי הבר מלפני עשורים. הם נאחזים במילה קיימות כדי לשכנע בני תמותה לשמר את כדור הארץ. היא נשמעת כמילת תמרור וכמילת קסם. הרי ברור לכול שמשאבי כדור הארץ מתכלים בגלל ריבוי האוכלוסייה. במקום להגביל את הילודה, שואפים להגביל את הצריכה, ומצליחים רק להגביל את הצמיחה. אין צורך במחקרים, ועידות וכנסים חובקי עולם, כדי להבין שכדור הארץ אינו יכול ולא יוכל לשאת את מלוא האנושות. "אחרי המבול" היא האמרה החכמה ביותר לנוכח המלצות המתריעים מפני התמוססות הקרחונים ופעילותם התמימה של פעילי סביבה. למועצה לארץ ישראל יפה לא יכולה להיות השפעה. לא על תלמידי בתי ספר ולא על הסבים והסבתות בבתי האבות באזור תל אביב. אשת השגריר מבקשת שני מיליון דולר – כלומר היתה מסתפקת במיליון – כדי לכנות את הגג והפארק בשם אחת הקרנות שאני מייצג. באותו רגע, ספינת מטיילים עברה בנחל המעורב ובדיחה לא מוצלחת נפלטת מפי: "גם לספינה?"

אני מצטער על הבדיחה. אבל גם במחשבה שניה היא עדיפה על השאלה: "למה שקרן כלשהי תיתן שני מיליון ואפילו מיליון למוסד שכבר מכר את עצמו לקרן אחרת ששמה מתנוסס בכניסה?" היא נתלית באשת אחד הנשיאים ובשרשרת הרמטכ"לים שכולם ראו חובה לעצמם לשבת בוועד המנהל של המועצה לארץ ישראל יפה. אני מפנה אותה לחוק המסדיר את שימור מורשת נשיאי המדינה. יקשה עליהם להנציח את שמו של חיים הרצוג בשם המועצה, אבל זו לא תהיה הפעם הראשונה במדינה ששמה של קרן יוסר מעל אנדרטה לארץ ישראל היפה שהיתה פה או שעוד תהיה פה. לזכותה נזקפת השמירה על הרקפות, הכלניות ושאר פרחי בר. לעת עתה היא לא מצליחה לרשום הישגים במחזור אשפה ובניקוי חופים וחניונים. המדינה רק מתכערת ומתלכלכת. מכל הבחינות, בכל התחומים. השיח הציבורי. השיח התקשורתי. השיח הרבני. אשת השגריר אינה טוניסאית. אחרת לא היתה מגישה לי כריך רומני ככריך תוניסאי. לו הייתי טוניסאי הייתי נעלב עד עמקי קיבתי.

המועצה לארץ ישראל יפה מתהדרת באלבום צמחיית הארץ, והוא כה כבד עד שאני נאלץ שוב להזמין מונית. הפעם נהג המונית מכיר את עירו. הוא מבקש ממני לחגור את חגורת הבטיחות. אני מסרב בנימוס בטענה שיש לי יותר סיכויים למות מאירוע לב או מוח מאשר בתאונת דרכים, ואיני מתנגד לחטוף אירוע לבבי או מוחי בתאונת דרכים. כאשר הוא מתאושש מתגובתי, אני מודיע לו שאני בוחר לשבת בספסל האחורי כדי לפטור את עצמי מחגורת הבטיחות, והמשטרה כה עסוקה במירוק עצמי, במיוחד בתקופה של הסליחות אצל אחינו הספרדים, שהיא לא תתעלל בקשיש ששכח לחגור את חגורת הבטיחות.
***

אני מספיק לקניות בסופר השכונתי. הוא כה יקר עד שהוא ריק מלקוחות. בחור רוסי או אוקראיני מחזיק את דלפק הבשר. הוא לא מפסיק לקדם את הבשרים שלו. הוא היה רוצה לעבוד בשוק אמיתי. לקרוא ללקוחות בקריאות קצובות. הוא יודע שאיני אוכל בשר ושאני מתייחס אליו כאל שותף ברצח חיות המוני. הפעם הוא מקדם סלסלות של בשרים בלתי מזוהים. טחול, כבד, לבבות. מעורב ירושלמי. חסר רק מוח. בדלפק החלבי, העובד הוא מאורוגואי. הוא לא מפסיק לחזור על אותה הלצה:

"שלוש מאות גרם או קילו?"

אני תמיד עונה:

"שלוש מאוד טונות."

"את הטונה תמצא במדפים של הטונה."

אחרי שפרס לי שלוש מאות גרם וארז אותם, הוא בשלו:

"חינם עד לקופה."

המחירים לא מפסיקים לעלות למרות שהמדדים יורדים. ככלל איני סומך על המדדים השונים. הם מוטים או מזויפים. הם קובעים שהאבטלה בארצנו היא מן הנמוכות בעולם, ומעולם לא ידעתי אם הם לוקחים בחשבון את החרדים, את הנשים הערביות, את נתמכי שירותי הרווחה הנצחיים.
***

במייל שלי אני מוצא לא פחות מעשר פרשנויות של פרשת השבוע. ברוב המקרים איני מבין מה כתוב, כאילו לקיתי בלאות בכל הקשור לפרשת השבוע. הם רק מתעקשים להקשות עליי את הקריאה ואת החזרה בתשובה. פרשת "כי תצא" מלאה בהוראות ובאיסורים. זה מפרש את הפסוק "כי ייקח איש אישה ובעלה" (דברים כד, א), אחר את הפסוק "כי ייקח איש אישה חדשה" (דברים כד, ה). פרשן אחד מחמיץ הזדמנות לכתוב בראשי תיבות כאילו ריבוי קיצורים הוא אות לגדולתו בתורה, ובעמוד אחד מביא לפחות עשרה שמות של גדולים: הרמב"ם; הרמב"ן; הרא"ש; הראב"ד; רש"י. הוא מקבץ את כל המצוות בסל אחד עד שאני מתקשה לבחור לי מצווה אחת לרפואה לדבוק בה: ציצית; חנוכה; מגילה; נטילת ידיים; עירוב; קידושין; חליצה. ניכר עליו שהוא גדול בתורה וניכר עליי שאני גמד בתורה. אם כבר היום הם מבולבלים, מה יהיה בעוד מאה שנה? הם כבר לא יבינו את עצמם – אם קרה להם אי פעם להבין את עצמם. אני לפחות מקצץ כראות עיני בנטיעות, הם רק הולכים ומסתבכים בנטיעותיהם. פרשן אחר מנסה לבאר לי את הפסוק "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ" (דברים כא, י). הוא מתבסס על הזוהר כדי לגלות לי שאין מלחמה גדולה יותר מהמלחמה נגד יצר הרע. הוא מצטט את פרקי אבות ב, ד: "אל תאמין בעצמך עד יום מותך." לפעמים נראה לי שהם רדופים על-ידי יצר הרע, הם רואים את עקבותיו בכול, והאמת היא שאיני יודע למה הכוונה. לבטח לא ליצר המיני שמאפשר להם לעמוד במצוות פרו ורבו. לא לחמדנות, כי הרי הם מנהלים חיי צניעות. לא להפקרות, כי הרי פתוחה בפניהם האפשרות להתפקר. הם ממליצים להיאבק ביצר הרע בכל עת. בעזרת לימוד תורה. קריאת שמע. אזכור המוות. אני שוב הולך לאיבוד. אם אני לא מבין את כוונתם, אני כנראה צדיק גמור. כאשר אני פוגש אישה או גבר יפים אני מברך על מעשי ידיו של אלוהים. כאשר אני טועם ממעדני העולם הזה, אני מברך שהכול נהיה בדברו. אולי הם מתכוונים לאוננות. היא מאפשרת שלא להתאמץ כלל וליהנות מהיות האדם לבדו. הרבנים, המוקיעים אותה בחריפות, ממירים את הזרע לבטלה שלהם לריר דרשותיהם הנבובות. ככל שהם מתאפקים ונמנעים מלשפוך זרע הם זורים מילים. איני יודע לומר איזו אוננות מסוכנת יותר לאדם, לשכלו, לעתיד האנושות. לו הייתי פוסק הלכה, הייתי מציע ברכה לקידוש הדמות הערטילאית, המופשטת והדמיונית שעולה בפנטזיות. הרי התפילה היא אוננות קדושה. הרי פילוסופיה היא אוננות אינטלקטואלית. הרי כתיבת שורות אלה היא אוננות ספרותית. איני מבין מה ההבדל בין זריית זרע לזריית מילים. למה האחת היא בגדר חטא והאחרת בגדר אמנות.

הפרשה גדושה בנושאים ובמצוות, ונראה לי שקוראים אותה כפי שהמוסלמים מגוללים את כדורי המסבחה שלהם. אני מתעכב שוב על סקילת הבן הסורר ומורה (למה מתכוונים במורה, אולי שיבוש של מורד, אולי עוסק בהוראה), השבת אבדה, התחפשות גבר לאישה ואישה לגבר, איסור חרישה בשור וחמור (מה עם שור ואדם, חמור ואדם), הבתולין הנדרשים מכלה (מה עם שדה שבו חרשו אחרים?), בגידה (מה עם הנשיא התשיעי ששוכחים לו את תככיו וזוכרים רק את זוהר זקנתו), כרות שפכה וממזר, מקרה לילה של שפיכת זרע, קדשה מבנות ישראל וקדש מבני ישראל, נשך ונדר, הלנת שכר והבערת הרע מישראל, החליצה לפי הפסוק: "וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו, לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים, וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ, וְיָרְקָה בְּפָנָיו; וְעָנְתָה וְאָמְרָה, כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת-בֵּית אָחִיו. וְנִקְרָא שְׁמוֹ, בְּיִשְׂרָאֵל: בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל" (דברים כה, ט-י). הפרשנות נוטה לעבור מהפסים הקבליים לפסים הפסיכולוגיים. אפילו השבת אבדה היא בגדר השבת החלקים בנו שאבדו. כהרגלה, האקדמיה העמידה חוקרת בתולין הנכשלת בהתמודדות עם הקטע המוקדש לחשיבות הבתולין ולתפקידם בחברה פטריארכלית. קרום הבתולין אינו נחלת כל הנשים, אפילו הבתולות ביותר, ואני תוהה כמה דרמות מיותרות פקדו את הנשים שלא הצליחו להכתים את ליל כלולותיהן, הואשמו בזנות והוצאו להורג. אני תוהה למה המדע לא אוזר עוז ומפריך אחת ולתמיד את כל שקרי הדתות, ושוב מתקשה להבין את האדיקות שבה אני הופך בפרשת השבוע מזה אלפיים שנה. איני יודע אלו פירושים הוצעו לביטויים כ"כרות שפכה" או "בית חלוץ הנעל," אבל אני מוצא בהם נימה הומוריסטית. בכלל, כל הפרשה הזאת, על המצוות שבה, נשמעת לי משעשעת.

איני מפסיק להתפעל ממצוות שילוח הקן. לא במקרה חז"ל הבליטו את הפרת ההבטחה הגלומה בה בין המניעים שהביאו אלישע בן אבויה לקצץ בנטיעות. היהדות לא מובנת לי יותר מאשר שילוח הקן היה מובן לו.
***

לפני עשרות שנים השתתפתי בחוג תנ"ך אצל נחמה ליבוביץ' האגדית. היא היתה כבר מבוגרת והתגוררה בגפה בבית צנוע מאחורי התחנה המרכזית הישנה בירושלים. החוג מנה כעשרה אנשים, גברים ונשים, חלקם מלומדים, חלקם מתחילים. פעם בשבוע היא אירחה אותנו בסלון ביתה, מסביב לשולחן האוכל. היא היתה נעימה וחריפה, ללא גינונים וללא התחכמויות, מורה כזאת. היא דבקה בפשטות בכל דבר: באמונותיה, בשיטותיה, בהליכותיה. המוטו שלה היה: "תנו כבוד לתורה, תבינו אותה כפשוטה." היא שידרה צניעות, היא דרשה צניעות בקריאת התורה ועוד יותר בפרשנותה. היא לא נתנה לפירושים להסיט אותה מן הפשט המעניין יותר להשקפתה מהרמז, הדרש והסוד גם יחד, יותר קבוע ונצחי. האמונה נסכה בה אצילות.

בשיעורים היא הפעילה משמעת לימודית נוקשה. כל אחד בא עם התנ"ך שלו. כל אחד בתורו קרא קטע והיא התחילה בשאלות של הבנה. היא לא ביקשה להסביר ועוד פחות לפרש, אלא להבין את הכתוב. היא הפנתה שאלות מדויקות, היא דרשה תשובות מדויקות. מי אמר מה למי בשם מי ולמה. בהתחלה היא פסלה את כל תשובותינו והתעקשה:

"אתם חכמים מדי בשבילי, אני לא מבקשת מכם להסביר או לפרש, אני מסתפקת בהבנת הנקרא."

מחאותינו המלומדות שלפיהן כל פשט רווי פרשנות לא הרשימו אותה. היא נתנה לזה להציג את עמדותיו של גדמר, ולזאת את עמדותיו של הברמס וחזרה ביתר שאת:

"את ההרמנויטיקה תשמרו לסטודנטים שלכם, אני רוצה לדעת מה אומר הכתוב."

היא לא התחשבה בעובדה שמדובר בספר הספרים, בספר קדוש ועוד פחות מכך בספר שתיעד את התגלות האל בסיני. היא נהגה לעטות את ארשת פני המורה הנדהמת מחוכמת תלמידיה, מגילוייהם ההשכלתיים, וחזרה ביתר שאת לניתוח הטכסטואלי שלה. לעתים היא התנצלה:

"אני לא מבקשת יותר מאשר את הפשט."

כשמישהו ניסה ליפות דמות מקראית כלשהי, היא התרעמה. הגיוגרפיה נראתה לה כפגיעה הקשה ביותר בתורה, וקרה לא אחת שהתפרצה וקטעה בקוצר רוח כל ניסיון להבליע פרשנות מייפה כלשהי בהבנת הטקסט. היא פשוט לא אפשרה לנו לסטות מן הפשט לא שמאלה ולא ימינה, לא למעלה ולא למטה. כאילו שפיתחה אלרגיה לפרשנות. כאשר חשפה את סודות שיטתה, היא הודתה שהיא חוששת שמרוב פרשנות נאבד את הפשט שממנו עשוי הודו של התנ"ך. אולי הבחינה בכושרו המבלבל של המדרש התלמודי, ובכושרו המשבש של המדרש הקבלי. היא נקטה בכל האמצעים הסוקראטיים – היא לימדה במקביל את האפולוגיה של סוקרטס באוניברסיטה – כדי לקבל תשובות ברורות לשאלותיה הפשוטות ביותר. בדרכה היא ניסתה לגרד את כל הקדושה שסיידה את הבנת התורה אצל לומדיה ומלמדיה. יחס אברהם להגר ולישמעאל לא היה מחפיר פחות מרמאות יעקב כלפי אחיו ואביו. הוא עבר על האיסור המופיע בפרשת השבוע, והעדיף את בנה של האישה האהובה על פני בכור האישה השנואה. רבקה חשפה את כל חולשותיה של האימהות. יוסף לא היה צדיק גדול, והתרברבותו בפני אחיו לא זיכתה אותו בתואר חסיד המשפחה השערורייתית של יעקב.

המורה נחמה נהגה לחלק דפי הנחיות למורים ודפי שאלות לתלמידים. היא לא התעסקה בעיצובם, היא היתה חייה דידקטית, ודידקטיקה היתה כל העיצוב שלה. העיקר שיהיה ברור וחסכוני בנייר. אלה לא הלכו תמיד יחד אבל דאגתה, אחרי הדידקטיקה, היתה למשקל המעטפות ולעלות הבולים בדואר ישראל שעוד פעל בקצב סביר. פניות הגיעו אליה מכל רחבי הארץ ומבתי ספר יהודיים בכל רחבי העולם. היא חילקה את דפיה חינם ואף שלחה אותם בדואר על חשבונה. בארץ, הפונים צירפו בולים, אבל בחו"ל – היה קשה לשלשל בול. באותה תקופה לא היה אינטרנט וגם המחשב כמעט ולא היה. היא הקלידה בעצמה את הדפים על מכונת כתיבה – אם כלל הקלידה – או כתבה אותם, בכתה ידה, על סטנסילים. הנייר היה באיכות ירודה ולעתים התפורר עם השנים. לפי אגדות האופפות את האישה המופלאה, מעולם לא יצאה את הארץ ובקושי יצאה מירושלים.
***

לקראת הערב, יצאתי לשוטט בשמורה, וכדי להקל על ההליכה אני נוהג להקשיב… לפרשת השבוע. אני צריך להתחיל מתי שהוא איפה שהוא. לצאת מן הארון, לחזור לארון. אתחיל עם פרשת השבוע, אראה לאן זה יוביל אותי. נפלתי על פרשה שפותחת באירוע אהבה נוגה למדי. מדובר באחד הקטעים הרומנטיים ביותר שלא נעמו למשמרות הצניעות של התורה: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ, וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר; וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. וַהֲבֵאתָהּ אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ; וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ, וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ, וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ, וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים; וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ, וּבְעַלְתָּהּ, וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה" (כא, ו-יג). מלחמת דת של היום אינה רגישה כלל ליופי ונישואי תערובת בין אויבים אינם מקובלים כבעבר.

ברייתא במסכת סנהדרין (עא, א) מרגיעה אותי: "בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר." ככל שאני דורש אני מגלה עד כמה הכתוב צדק ואילו חז"ל טעו. היה ועוד איך היה. קול אמי לא הלם את קול אבי. שניהם היו דתיים עד אדוקים אבל על אדיקות אמי היתה נסוכה סלחנות ללא גבול, ואילו על אדיקות אבי חומרה בלתי נסבלת. כבר בספר משלי הדגיש שלמה המלך פעמיים: "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (א, ח); "נְצֹר בְּנִי מִצְוַת אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (ו, כ). סיפור זה הוא על אבי ועלי. על היחסים בינינו. על אדיקותו ועל התפקרותי. אני חושש מן המפגש בינינו. לא הייתי חוזר בתשובה, ולו רק כדי שהפגישה לא תתקיים. אדיפוס הרג את אביו ושכב עם אמו. כולנו קוברים את אבינו ושוכבים עם תחליף אימנו. אדיפוס הרג את אביו כדי להענישו על שהביא אותו לעולם, ושכב עם אמו כדי לנחם אותה מאלימות אביו כלפיה. חשוב לי יותר מה קרה בתקופת נדודיו בעודו עיוור ועד להריגתו.