"לכל אחד מאיתנו יש שלושה סוגי חיים: חיים ציבוריים, חיים פרטיים וחיים סודיים…" גבריאל גרסיה מרקס ב־1999, לאחר שפירסם […]
תעלומת נתן פולס
(‘לה סואר’ — 4 במרס 2017)
לאחר שנעדר מהסצנה הספרותית קרוב לעשרים שנה, מחבר ‘לוֹרֶלֵיי סטריינג” המיתולוגי ממשיך לרתק קוראים מכל הגילים. מאז פרישתו לאי בים התיכון, הסופר מסרב בעקשנות להתראיין לתקשורת.
תחקיר על המתבודד מהאי בּוּמוֹן
קוראים לזה אפקט סטרייסנד: ככל שאתה מנסה להסתיר משהו, כך אתה מעורר יתר סקרנות כלפיו. מאז פרישתו הפתאומית מעולם הספרות בגיל שלושים וחמש, נתן פולס הפך לקורבן של אותו מנגנון מעוות. חייו של הסופר הצרפתי־אמריקני האפופים הילת מסתורין, עוררו לא מעט רכילויות ושמועות במשך שני עשורים.
פולס נולד ב־1964 בניו יורק לאב אמריקני ולאם צרפתייה. ילדותו עברה עליו באזור פריז, והוא שב לארצות הברית כדי לסיים את לימודיו, תחילה באקדמיית פיליפס ולאחר מכן באוניברסיטת ייל. הוא סיים לימודי תואר במשפטים ובמדעי המדינה, ובהמשך עסק בפעילות הומניטרית ועבד כמה שנים בשטח בעמותה למאבק ברעב וב’רופאים ללא גבולות’, בעיקר בסלבדור, ארמניה וכורדיסטן.
הסופר המצליח
נתן פולס חזר לניו יורק ב־1993 ופירסם את ספרו הראשון, ‘לורליי סטריינג” — מסע חניכה של נערה מתבגרת המאושפזת בכפייה בבית חולים פסיכיאטרי. ההצלחה לא הייתה מיידית, אבל בתוך חודשים ספורים עבר שִמעו של הספר מפה לאוזן, בעיקר בקרב קוראים צעירים, והוא הגיע לראש רשימת רבי־המכר. כעבור שנתיים, עם ספרו השני, ‘עיירה אמריקנית’ — רומן פוליפוני עצום ממדים של קרוב לאלף עמודים, זכה פולס בפרס פוליצר וביסס את עצמו כאחד הקולות המקוריים ביותר בספרות האמריקנית.
בסוף 1997 הפתיע הסופר את עולם הספרות. משעבר לגור בפריז, פירסם את ספרו החדש לראשונה בצרפתית. ‘ההלוּמים’ הוא סיפור אהבה שובר לב כמו גם הרהור על אֵבל, על חיי הנפש ועל כוחה של הכתיבה. בתקופה זו הוא נחשף כל כולו לקהל הצרפתי, בעיקר בעקבות השתתפותו בתוכנית מיוחדת של ‘מגזין התרבות’ לצד סלמאן רושדי, אומברטו אקו ומריו ורגס יוסה, שלימים התבררה כהופעה הלפני אחרונה שלו בתקשורת, בנובמבר 1998. כעבור שבעה חודשים, בן שלושים וחמש בלבד, פולס הודיע בריאיון חד ונוקב לסוכנות הידיעות הצרפתית, שהוא קיבל החלטה נחרצת להפסיק לכתוב.
המתבודד מהאי בּוּמוֹן
מאותו מועד הסופר נאחז בעמדתו. פולס התיישב בביתו באי בומון, לא פירסם עוד כל שורת טקסט ולא העניק שום ריאיון בתקשורת. הוא גם סירב לכל הבקשות לעבד את ספריו לקולנוע או לטלוויזיה (נטפליקס ואמזון ניסו לשכנע אותו לחזור בו, ואף הציעו לו הצעות כספיות מפתות, אך לשווא).
זה קרוב לעשרים שנה, הדממה מחרישת האוזניים של ‘המתבודד מבומון’ ממשיכה להצית את הדמיון. מדוע בחר נתן פולס בשיא הצלחתו, בגיל שלושים וחמש בלבד, לפרוש מרצונו מהעולם?
‘אין שום תעלומת נתן פולס,’ מדגיש ג’ספר ואן ויק, סוכנו מאז ומעולם. ‘אין שום סוד לחשוף. נתן פשוט עבר לתחומים אחרים והפנה עורף לכתיבה ולעולם ההוצאה לאור.’ כשנשאל ואן ויק על שגרת חייו של הסופר, השיב בהתחמקות־מה: ‘ככל שאני יודע, נתן עוסק בענייניו הפרטיים.’
כדי לחיות באושר, יש לחיות בסתר
על מנת לקטוע את ציפיות הקוראים בעודן באִבּן, הסוכן מציין שהסופר ‘לא כתב ולו שורה כבר עשרים שנה,’ והוא מתעקש כי ‘אף ש’לורליי’ מושווית לעתים קרובות ל’תפסן בשדה השיפון’, פולס אינו סלינג’ר: בבית המבטחים שלו אין כספת מלאה כתבי יד. לא יֵצא עוד רומן חדש פרי עטו, גם לא אחרי מותו. סוף דבר.’ אזהרה זו לא הניאה כמובן את קוראיו הסקרנים מלחפש מידע נוסף. לאורך השנים קוראים ועיתונאים רבים נסעו לאי בומון לבלוש אחר ביתו של פולס, אך דלתו מעולם לא נפתחה בפניהם. חוסר האמון שלו כנראה כבש את תושבי האי — אין זה מפליא במיוחד, שכן עוד לפני בואו של הסופר התנהל המקום על פי המוטו: ‘כדי לחיות באושר, יש לחיות בסתר’.
‘העירייה אינה מוסרת פרטים על זהות תושביה, ידוענים ושאינם כאלה’ — נאמר במועצת העיר. מעטים בלבד מתושבי האי הסכימו להתבטא בעניין הסופר, והם ממעיטים בערך נוכחותו של מחבר ‘לורליי סטריינג” באי שלהם. ‘נתן פולס לא סגור בביתו ולא מכונס בתוך עצמו,’ אומרת איבון סיקאר, אשתו של הרופא היחידי באי. ‘רואים אותו לעתים קרובות נוהג במיני מוק, כשהוא בא לקנות בחנות של אד, הסופרמרקט היחיד בעיר.’ הוא גם פוקד את הפאב של האי, ‘בעיקר כשמשדרים את משחקי קבוצת הכדורגל אולימפיק מרסיי,’ מציין בעל המקום. אחד הלקוחות הקבועים בפאב מציין ש’נתן הוא לא הפרא אדם שהעיתונאים מתארים לפעמים. הוא בעיקרו בחור נחמד שמבין בכדורגל ואוהב ויסקי יפני.’ ואולם רק נושא שיחה אחד מרגיז אותו, ‘אם מנסים לדבר על הספרים שלו או על ספרות בכלל, הוא יֵצא מהחדר.’
חלל ריק בספרות
מקרב עמיתיו הסופרים יש לפולס מעריצים רבים. טום בויד, למשל, רוחש לו הערצה אינסופית. ‘אני חב לו כמה מהרגשות היפים ביותר שחוויתי בקריאה, והוא ללא ספק אחד הסופרים שיש לי כלפיהם חוב עצום,’ מאשר מחבר הטרילוגיה ‘מלאכים’. כמותו סובר גם תומא דגאלה, שפולס הותיר חותם ביצירתו המקורית. ‘כמובן, כמו כולם אני מצר על פרישתו מהסצנה הספרותית,’ אומר הסופר הצרפתי. ‘הקול שלו חסר בתקופתנו. הייתי שמח אילו נתן חזר לזירה לכתוב רומן חדש, אבל מן הסתם זה לא יקרה לעולם.’
ייתכן מאוד שלא, אבל בל נשכח שפולס בחר בציטוט מ’המלך ליר’ כאפיגרף לרומן האחרון שלו: ‘וצבא הכוכבים שבגללם אנחנו קיימים וחדֵלים להיות’.
ז’אן מישל דובואה
אין עדיין תגובות