המעוף המופלא

מציאויות פנטסטיות מתקיימות בעולמות שאינם נראים לעין. ״המעוף המופלא״ מאת ג'ובנה ג׳ורדנו הוא אחת מאותן יצירות שגורמות לנו לחוש ברי מזל עם גילויין.

 

שנות ה-30, מלחמה באפריקה. אמא אדמה עוטה על עצמה גלימת אגדה ומספרת על מסעו של ג׳וליו, טייס סיציליאני שנשלח לאביסיניה למשימה סודית. בצילם של תכתיבים קולוניאליים נצלניים ואלימים, הוא הופך לדוור אווירי שחוצה את השמיים על כנפי ברזל, נושא עימו דברי מלחמה ושלום, חבילות, ממתקים ומכתבי אהבה.

 

הנופים הבראשיתיים של ״המעוף המופלא״ ממחישים את עוצמתו של הטבע ואת אפסותו של האדם אל מולו. על רקע קליידוסקופ של צבעים ודמויות מתגלה עולם שבו החיות חכמות מהאדם, העבדים חופשיים יותר מאדוניהם ונערים משמשים מורי דרך למבוגרים. כל דמות אוחזת בתורת חיים משלה, וכך הדוור השמימי, הנושא בשורות ונכנס לנעלי הנביא, הופך גם לתלמיד. כמוהו, גם הקוראים זוכים בשיעור חיים מתמשך: כיצד עדיף לחיות, לחבק את המוות ולראות במלחמה ושלום שני צידיו של אותו המטבע.

 

"המעוף הנפלא" הוא היצירה הראשונה המתורגמת לעברית של אחת מן הסופרות האהובות עלינו בתשע נשמות – ג׳ובנה ג׳ורדנו, אמנית פרוזה מדהימה ומועמדת לפרס נובל לספרות.

מקט: 4-1298-86

מציאויות פנטסטיות מתקיימות בעולמות שאינם נראים לעין. ״המעוף המופלא״ מאת ג'ובנה ג׳ורדנו הוא אחת מאותן יצירות שגורמות לנו לחוש ברי […]

---

הנחיתה והפגישה עם המפקד שלי

הלילה שבו הגעתי לאפריקה היה היפה מכל הלילות שחוויתי בחיי. זה היה לילה ירוק, אחד מאותם לילות שבהם האושר הוא כמעט בלתי נסבל. החיים הטריפו אותי, האוויר הטריף אותי, הייתי מטורף על הרוח ועל השמש. בקרבָּהּ של דממה מדהימה עמד ניחוח הקיץ.

טסתי חופשי ברקיע, נסקתי בזרם החם, ריחפתי בכיוון מטה, והכוכבים האפריקאים הצלולים ניתרו על פני כוכב הלכת.

הטסתי את 'ויטָה נוּאוׂבָה', המטוס שלי מדגם קַפּרוׂני 133. זה היה ב־24 ביוני 1935. היעד: אריתריאה. המשימה: סודית. לא ידעתי דבר נוסף על אודות הנסיעה שלי.

תמשיך להתקדם — כך חשבתי לעצמי — אל תעצור. ישר בכיוון החרטום, כעת החיים שלך יהיו יוצאים מן הכלל, תמשיך לכיוון דרום כל הזמן, מי יודע מה מצפה לך.

ראשי היה סחרחר מרוב פליאה, מתא הטייס כבר ציירתי בדמיוני ימים סוערים, עלוות דקלים, דיונות מדבריות בגון הזעפרן, את הפירמידות במצרים וגם את הים האדום.

כמה עז היה מראה הפירמידות של ח‘וּפוּ מתחת לגחון המטוס הקל והתלת־מנועי שלי. גם אני הייתי קל, נסער, חתול רחוב בעננים, נלהב מכל טלטלה של ההגאים.

שיחקתי עם הרוח, למעלה ולמטה, בין הים ובין החלל: נסקתי לגבהים כדי לראות את הכוכבים, וצללתי למעמקים כדי ללקק את שפתי הים האדום השופע דגים ולווייתנים.

טסתי, טסתי חופשי, הבטתי קדימה, ללא זיכרונות, משום שכשאתה חי את החיים אין לך פנאי להיזכר בדברים, ואז אני אכן חייתי. כן, חייתי, הייתי איש צעיר.

בלילה הירוק ההוא צפו על פני הים עצי הסמבוק של מחוז דַנקַליָה, ושטו במימיו האוניות האיטלקיות עמוסות בפצצות.

בלילה הירוק ההוא המדחף טחן את האוויר המבושם בניחוח קינמון על פני האדמה של אביסיניה, חזקה ואדומה כמו כוכב הלכת בשחר הימים: תהומות פעורות, נקיקים, מתלולים, יערות, זברות, אריות ואיילות במנוסה. ואחר כך, קרובים יותר ויותר, ראיתי את עצי החלבלוב שצורתם כצורת מנורת קנים, את הפירות העסיסיים של שיחי האגבה, את האורות האדמדמים של שדה התעופה ואת החול שהיה דק כמו זה שעל הירח.

באוׂטוּמלוׂ, כשביצעתי נחיתת ספירלה, הדממה הייתה קסומה, אבל לאחר מכן רעמו נהמות הפילים ונשמעה שירת הנשים.

קולות הנשים השרות קרבו אליי אט־אט, כמו הגחליליות הביישניות בקיץ, ולאיטו הלך וגבר גם הפחד שלי.

הפחד אוכל את הלב כשהוא מוגזם. עליי להיות אמיץ — חשבתי ביני לביני — אני אדם עם כנפיים ולא כבשה עצובה. פעמוני הגמלים היטלטלו עם השירה, ועל הגמלים התנועעו מעדנות גם מותניהן של עשר נשים שחורות ועירומות.

אלה היו הגופים השחורים הראשונים שראיתי אי פעם: גופי ארד מופלאים באור הירח, ועל הגמל האחרון עשה את דרכו, ישוב באפיריון, קפטן בצבא האיטלקי ואיתו תוכי ירוק, אדום וצהוב, ולו מקור מחודד.

האיש חבש קסדה של קולוניאליסטים, והיה לו חיוך רחב וארשת מלנכולית, כמי שנהנה מהרגע הזה וממנו בלבד.

'אני הקפטן בֵּבָּה מוׂנדיוׂ, מי אתה?'

'הטייס ג‘וּליוׂ ג‘אמוׂ, אדוני.'

'חיכיתי לך. נולדת בסטרוׂמבּוׂלי בשנת 1912?'

'כן, אדוני.'

'מכנים אותך ‘היתוש‘?'

'כן, אדוני.'

'למה?'

'אני נוחת בכל מקום, ועושה את זה בשקט.'

'אתה יודע מהי המלחמה?'

'ראיתי אותה רק בקולנוע.'

'גם אני, אבל מוטב שלא להפיץ את זה ברבים.'

התוכי תר אחרי הפרעושים בנוצותיו הצבעוניות והביט עליי בעין עקומה.

'אתה חושב שאתה מיוחד בגלל שאתה טס בשמיים? אין לך נוצות וגם לא כנפיים: אתה רק חצי ציפור.'

זה היה התוכי המדבר הראשון שפגשתי בחיי: איזה מין קסם הוא הקסם הזה?

מונדיו הרגיע אותי.

'אל תפחד, הוא אומר רק דברים קצרים.'

'אף פעם לא ראיתי תוכי מדבר.'

'מוטב שדבר לא יפליא אותך, אפריקה כולה מעוררת פליאה. אציג אותו בפניך: שמו פָּפָּמוׂנדוׂ.'

'מה פירוש השם?'

'הוא אוהב את העולם ואוכל הרבה.'

פפמונדו עדיין הביט בי בעין עקומה.

הגחליליות השתכשכו באוויר הצלול, הנשים ליטפו אותי בריסיהן הארוכים והקטיפתיים, כאילו היו מסך באולמות התיאטרון והאופרה. ואכן התיאטרון, בלילה הירוק ההוא, לא היה חזיון תעתועים.

הצמחים והרמשים ייללו, הכוכבים נפלו כברד מן השמיים, הכול צחק אך גם רטט, והרעשים ביקעו את האפלה.

לאיזה עולם צנחתי? חריקות, גופים שחורים ועירומים, תוכי מדבר וקפטן משוגע.

'קפטן, מה המשימה שלי?'

'איני יכול לומר לך דבר.'

'תאמר רק מה שאתה יכול.'

'אולי מחר.'

הלילה עבר ביעף, הירח נעלם וגם הליליות עמדו להירדם, ואני המשכתי להביט בתוכּי.