המיתוסים היווניים כמו חוברו על מנת להמחיש את התנהלות הכלכלה והחברה בימינו. המיתוס של מידאס הוא סיפורה של הכלכלה הגלובלית […]
הקדמה – מיתוס וכלכלה: המיתולוגיה היוונית מספרת על מידאס, מלך מקדוניה העשיר שתאוותו לזהב לא ידעה שובעה. מידאס ביקש מהאל דיוניסוס להעניק לו יכולת להפוך כל דבר בו ייגע לזהב. האל ניסה להניאו מכך, אך נעתר להפצרותיו והעניק לו מגע זהב. מידאס הנפעם מיהר לגעת בכל חפץ שראה סביבו, שאכן הפך לזהב. אושרו הפך לפלצות כשגילה כי גם האוכל והמשקה שהביא לפיו הפכו לזהב כששפתיו נגעו בהם, והבין כי למרות עושרו הוא צפוי למות מרעב וצמא. לפי אחת הגרסאות המוכרות של המיתוס, בתו האהובה של מידאס רצה לחבקו, וכשנגעה בו הפכה לפסל זהב. מידאס נוכח כי הזהב לא יספק לו את הדברים החשובים באמת: אהבה וחיים. דיוניסוס חמל עליו, הסכים לשחררו ממגע הזהב ושלח אותו לרחוץ בנהר פקטולוס, שהסיר ממנו את המגע המקולל.1
המיתוס של מידאס הוא סיפור על תאוות בצע ללא גבולות. אין מתאים ממנו לתמצת את מהותה של הכלכלה הגלובלית בת ימינו, כלכלת מידאס הנשלטת על ידי תאוות בצע וחמדנות, והופכת כל מה שאינו כסף לחסר ערך: עבודה, סביבה, אהבה והחיים עצמם. המפגש בין תאוות בצע להיבריס, יהירות חסרת גבולות, הוליד תרבות עסקית מושחתת שמאופיינת בניגודי אינטרסים בשווקים הפיננסיים ובתאגידים, והביא להתעשרות מטורפת של מנהלי השקעות, בנקאים, בעלים ומנהלים בתאגידים, להחמרה מבהילה באי השוויון, ולמשבר כלכלי ופיננסי מתמשך. במיתולוגיה ובטרגדיה היוונית היבריס נחשב כחציית גבולות, כהתרסה כנגד האלים, כחטא הגדול ביותר שמוביל את הגיבור לחורבנו. העונש עליו היה מיידי ואלים. אך הבנקאים בוול סטריט והטייקונים בתל אביב לא נענשו על ההיבריס שלהם, וחולצו מחובותיהם בכספי משלמי המסים והחוסכים.
המיתוסים היווניים, שחוברו לפני 3,000 שנה, כמו חוברו על מנת להמחיש את התנהלות הכלכלה והחברה בימינו. המיתוס של מידאס הוא סיפורם של מנהלי חברות שנוטלים לעצמם משכורות עתק ובונוסים עצומים מהחברה הציבורית שהם מנהלים. המיתוס של בלרופון קוטל הכימרה, שהצלחותיו גרמו לו להאמין שהוא אל הראוי לשכון עם האלים על האולימפוס, יכול להיקרא כסיפור על היבריס של טייקונים כמו יצחק תשובה, נוחי דנקנר, אילן בן דב ומשפחת עופר, הנוהגים באוצרות הטבע של מדינת ישראל באדמה, בים ובאוויר כאילו היו רכושם הפרטי. ההידרה רבת הראשים והזרועות שפגעה בתושבי לרנה היא בת דמותן של קבוצות הריכוז הפירמידליות השולטות ברוב הענפים הריאליים והפיננסיים בישראל ופוגעות בתחרותיות, ביעילות ובצמיחה הכלכלית. גם במיתולוגיה ניסו בעלי הכוח למנוע פרסום שלילי והענישו באופן קטלני את מי שהעז לתאר את פשעיהם או להלשין עליהם.
רבים מהמיתוסים מספרים על גיבורים שעשו פריצות דרך טכנולוגיות וחברתיות וקידמו את האנושות באמצעות חדשנותם, תעוזתם וסקרנותם. הגיבורים המיתולוגיים – הרקלס, תסאוס, פרסאוס, יאסון ואודיסאוס – הקדימו ב–3,000 שנה את בני דמותם, יזמי היי–טק סדרתיים כסטיב ג‘ובס מקליפורניה, ואפי ארזי, זוהר ויהודה זיסאפל, דב מודן ואורני פטרושקה מישראל. אטלנטה, האצנית והציידת המיתולוגית, היא גיבורה יחידה שהצליחה לשבור את תקרת הזכוכית, שכמו בימינו גם ביוון המיתולוגית הייתה עבה ובלתי חדירה ליזמות–מנהלות. גם במיתולוגיה עסקו בתחזיות ונבואות, כמו שעושים האנליסטים בוול סטריט ובתל אביב, וגם אז אופוריה גרמה לדחיית נבואות וניתוחים קודרים שהתגלו כנכונים. התשוקה למותגי–על והשאיפה לנעורי נצח היו מוכרות כבר בחברה המיתולוגית, וכמה גיבורים מיתולוגיים הרחיקו לכת כדי להשיגם. למיתולוגיה יש מה לספר על שני נושאים אקטואליים מאוד – איכות הסביבה וצדק חברתי, שהיו חשובים לזאוס אבי האלים, והוא נטל אחריות עליהם ולא העביר אותם לטיפולם של אלים משניים. זאוס העניש קשות את מי שפגע בצדק, ובניגוד לממשלות בימינו הוא היטיב להפעיל נשק אפקטיבי ביותר נגד מי שפגע בסביבה.
המיתולוגיה היא גוף מיתוסים המנסה לתת תיאור מקיף של הבריאה, העולם והאדם וחיי אלים וגיבורים. אלו עלילות רבות עוצמה, הנושאות משמעות תרבותית וקשורות בנשגב ובקדוש. המיתוסים נוצרו מכוחו של דחף מארגן שמנסה להעניק משמעות לחיים ולצקת את המציאות השרירותית לתבניות מובנות. מיתוסים מילאו תפקיד מרכזי כמפרשי תופעות טבע בתרבויות קדם מדעיות, שהעולם שהכירו היה מצומצם ומוקף מרחב אינסופי של אפלה רוחשת מסתורין, אך תפקידם לא נעלם גם כשהמדע והטכנולוגיה הרחיבו את גבולות העולם המובן. המיתוסים מציגים קודים הרואיים ומגלמים את ערכי החברה ואת הקודים המוסריים שלה. הם שימשו מכשיר פוליטי עבור האליטות וקידמו אידיאולוגיה ששירתה אותן. מיתוסים עושים שימוש עשיר בדימויים חזותיים ובהאנשה ופונים לחושים ולדמיון. הם נוצרו על ידי שמאנים ומשוררים, התגבשו על ידי דמיון עממי, נמסרו בעל–פה מדור לדור ועברו עיבוד פואטי כשהפכו ליצירה כתובה. במקביל לעיבודים האמנותיים של המיתוס התפתח החקר המדעי שלהם, מהפילוסופים הפרה–סוקראטיים ועד ימינו.
המיתולוגיה היוונית היא אוסף המיתוסים שנוצרו ביוון העתיקה והועלו על הכתב החל מהמאה העשירית לפנה"ס. סיפורי המיתולוגיה מתרחשים על רקע יוון המיקנית, תרבות שפרחה בתקופת הברונזה המאוחרת – 1600—1100 לפנה“ס. המקורות העיקריים לסיפורי המיתולוגיה היוונית הם: הומרוס – איליאדה ואודיסאה (המאה השמינית לפנה“ס), הסיודוס – תיאוגניה ועבודות וימים (המאה השמינית לפנה“ס), אפולוניוס מרודוס – ארגונאוטיקה (המאה השלישית לפנה“ס), אובידיוס – מטמורפוזות, אפולודורוס – הספרייה (המאה הראשונה לפנה“ס). המיתוסים התגלגלו לטרגדיות של אייסכילוס, סופוקלס ואוריפידס, לקומדיות של אריסטופנס ולשירה הלירית של פינדרוס (במאות החמישית והשישית לפנה“ס) והפכו לחלק מתרבות המערב. מיתוסים עובדו מחדש ידי סופרים ומשוררים, מהומרוס והסיודוס במאה השמינית לפנה“ס ועד ג‘יימס ג‘ויס, אלבר קאמי ופרנץ קפקא במאה העשרים. דמויותיהם של גיבורי המיתולוגיה היוונית כפרומתאוס, הרקלס, סיזיפוס ואיקרוס מרתקות מזה אלפי שנים סופרים ומשוררים, אמנים ומלחינים, תסריטאים ובמאים, תיאולוגים ופילוסופים, פסיכולוגים ומדענים, שתורמים פרשנויות מגוונות למיתוסים. כך, לדוגמה, המיתוס של פרומתאוס נמסר לראשונה מפי הסיודוס באפוסים תיאוגניה ועבודות וימים (המאה השמינית לפנה“ס), עובד על ידי אייסכילוס לטרגדיה פרומתאוס הכבול (המאה החמישית לפנה“ס), זכה לפרשנות תיאולוגית נוצרית בימי הביניים, לפרשנות רומנטית (המשוררים יוהאן וולפגנג פון גתה, פרסי שלי, לורד ביירון והנרי לונגפלו, והסופרת מרי שלי) וכלכלית (מרקס) במאה התשע–עשרה, לפרשנות מודרנית (קפקא וקאמי) במאה העשרים, ולפרשנות מוסיקלית (בטהובן, שוברט, ליסט, סקריאבין ואורף) ואמנותית לאורך הדורות. גם מיתוס השיבה של אודיסאוס, שתואר לראשונה על ידי הומרוס באודיסאה, זכה להמשך בטלגוניה של אוגמון מקירני (המאה השישית לפנה“ס), ולפרשנות דתית בקומדיה האלוהית (“התופת”, שיר 26) לדנטה אליגיירי (המאה ה–14) וממשיך להתסיס את תרבות המערב במאה העשרים, מיוליסס של ג‘ויס ועד ל“איתקה” של קונסטנדינוס קוואפיס והאודיסאה של ניקוס קאזאנצאקיס. הוא התגלגל לסרטים כמו המבט של אודיסאוס של תיאו אנגולופולוס, אחי איפה אתה? של האחים כהן, עירום של מייק לי ואודיסאה בחלל של סטנלי קובריק. סרט האנימציה הרקלס של וולט דיסני וסדרת הטלוויזיה שנוצרה בעקבותיו סייעו להפוך את המיתולוגיה היוונית ואת האלים והגיבורים שלה לחלק בלתי נפרד מהתרבות הפופולרית. באמצעות עיבודיהם הרבים הפכו סיפורי המיתולוגיה היוונית לחלק מספרות הילדים, החל מעיבודים לספרי ילדים של הסופר האמריקאי נתניאל הותורן בסוף המאה ה–19 ועד לסדרת ספרי פרסי ג‘קסון והאולימפיים של ריק ריירדן, שהראשון בהם כבר זכה לעיבוד לסרט קולנוע (2010), והפופולריות שלהם מתחרה בזו של סדרת “הארי פוטר”.
במאה העשרים אימצו הפסיכולוגיה, הפסיכיאטריה, הסוציולוגיה, האנתרופולוגיה וחקר התרבות את המיתולוגיה היוונית כראי לדפוסים נפשיים וחברתיים. פרויד ראה במיתוס מראה לתהליכים פסיכולוגיים בנפש היחיד וטבע מונחים כ‘תסביך אדיפוס’ ו‘תסביך אלקטרה’. יונג מצא במיתולוגיה דפוסים נפשיים ארכיטיפים שהם נחלת הכלל. אמיל דורקהיים ראה במיתוס את האופן שבו החברה משגיבה את עצמה ואת תרבותה. חוקר הדתות מירצ‘ה אליאדה ראה במיתוס את שחזור תהליך היווצרות העולם והחברה. המיתולוג ג‘וזף קמפבל ראה במיתוס את המקור לדת, לפילוסופיה, לאמנות, למדע ולטכנולוגיה, למוסדות חברתיים ולכל חלום אנושי. גם השפה רוויה במטפורות השאולות מהמיתולוגיה היוונית, מחִציו של ארוס (אהבה), דרך גיד אכילס (רפואה) ותסביך אדיפוס (פסיכולוגיה) עד לסוס טרויאני (מחשבים). הגיע הזמן שגם הכלכלה, כמדעים אחרים, תאמץ את אוצרות התרבות של המיתולוגיה היוונית ותתעשר מהם.
כמו המיתולוגיה גם הכלכלה עוסקת ביחסים אנושיים וחברתיים. כלכלנים הם מספרי סיפורים ומחברי שירים על העולם. ניתן להביע רעיון כלכלי בשתי צורות: באמצעות מטפורה או באמצעות סיפור. כלכלנים מעדיפים להשתמש במטפורות, דהיינו במודלים מתמטיים המנוסחים באמצעות משוואות, כדי להציג תיאוריה כלכלית או לתאר תופעות כלכלית וחברתיות. למודל המתמטי יש יתרונות רבים, אך הבחירה בו ככלי בלעדי להבנת העולם הכלכלי מחמיצה את האפשרויות הגלומות בסיפור.
מודל כלכלי הוא סוג של סיפור. כמו סיפור בנוי היטב, שאינו גדוש בפרטים אלא בוחר את הרלבנטיים להתפתחות העלילה, גם מודל כלכלי בוחר ‘דמויות’, מאפיין אותן בתכונות, בונה את היחסים ביניהן ומגלגל את העלילה. כמו הסיפור האמנותי גם המודל הכלכלי מנסה למלא פערים בהכרת העולם ומשאיר ‘חורים’ שהקורא נדרש להשלים.
הכלכלה כמדע נולדה במאה ה–18, עם פרסום ספרו של אדם סמית עושר העמים ב–1776. כלכלנים החלו לעשות שימוש במודלים מתמטיים מסוף המאה ה–19. החל מסוף שנות החמישים של המאה הקודמת הפך השימוש במודלים מתמטיים, בשפה פורמלית ובסימבולים מתמטיים לכלי המוביל בשיח הכלכלי. פול קרוגמן, זוכה פרס נובל בכלכלה, טען כי כשהוא עוסק בכלכלה הופכת האנגלית לשפתו השנייה: הוא חושב בנוסחאות וגרפים ומתרגם לאנגלית. הכלכלנים התאהבו בדימוי העצמי המדעי, אימצו את השפה הפורמלית של מודלים מתמטיים כשפה היחידה לספר סיפור כלכלי ולהסביר תופעות כלכליות, והתנתקו הן ממדעי החברה האחרים והן מהתרבות הרחבה. בהרצאתו המפורסמת שתי תרבויות (1959) טען הסופר והפיסיקאי צ'רלס פרסי סנואו כי הנתק בין התרבות המדעית לתרבות ההומניסטית פוגע בשתיהן, וכי אנשי תרבות חייבים להכיר את החוק השני של התרמודינמיקה כשם שמדענים חייבים להכיר מחזות של שייקספיר. הדברים נכונים גם לגבי הנתק בין כלכלה לתרבות.
בעשורים האחרונים גבר העניין בכלכלה בקרב הציבור הרחב. הכלכלה הגלובלית והשווקים הפיננסיים הגלובליים משפיעים על כל היבט בחיינו – מביטחון תעסוקתי, רמת חיים וערך החסכונות והפנסיה, ועד איכות שירותי החינוך והבריאות ואיכות האוויר והמים. האדם המצוי מנסה להבין את החוקים המדריכים את הכלכלה הגלובלית ואת השחקנים ששולטים בה – תאגידים רב לאומיים, שווקים פיננסיים וירטואליים ומכשירים פיננסיים מתוחכמים – ולנווט בתוך כמות עצומה של מידע כלכלי ופיננסי. אבל באופן פרדוקסלי, יכולתו לתת משמעות לעובדות ולנתונים שהוא מוצף בהם הולכת ופוחתת. במקום שהכלכלה תנגיש עצמה לציבור המתעניין היא מסתגרת בעולם שבו שולטים מודלים מתמטיים והשיח מתנהל בשפת צופן. אפשר לעשות זאת אחרת.
ההגות הכלכלית צמחה מתוך תרבות המערב, שהמיתולוגיה היוונית היא חלק בלתי נפרד ממנה. אך כלכלנים ממעטים להשתמש בעושר התרבותי הזה ובוחרים להציג את הכלכלה כמדע מדויק, שמעלה השערות ובוחן אותן באמצעות מודלים מתמטיים או באמצעות תצפיות וכלים סטטיסטיים. דימוי הכלכלה כמדע מדויק אינו נכון ומגביל, משום שמודלים כלכליים דורשים פישוט ורידוד המציאות המורכבת, שימוש במספר קטן של משתנים מדידים והתעלמות ממה שאינו ניתן למדידה, הנחות חזקות על קיומם של תנאים שבמציאות מתקיימים לעיתים נדירות, וויתור על שיטות מחקר מתחום מדעי הרוח והחברה. לכלכלה דרוש שיח מעניין יותר. היא חייבת לחזור לתרבות הרחבה ולשאוב הן ממדעים אחרים, כמו פילוסופיה ופסיכולוגיה, והן ממכמני הספרות והשירה, האמנות והמוסיקה, ומהעושר הגדול של המיתולוגיה.
הספר זאוס בוול סטריט מנסה לעשות בדיוק זאת. הוא שואב מהמיתולוגיה היוונית סיפורים שממחישים באופן ציורי וחושני נושאים כלכליים כמו עושר, עוני ואי שוויון, ריכוזיות ויחסי הון–שלטון–עיתון, חדשנות, יזמות וצמיחה כלכלית, שוק העבודה, רגולציה והתערבות ממשלתית, כסף ובנקים, גלובליזציה, הגירת עבודה, תרבות הצריכה, כלכלת סביבה, מחיר המלחמה, כלכלת ספורט, תחזיות כלכליות ומשברים כלכליים, ואפילו תיאוריות ומודלים כלכליים.
הספר מציע קריאה כלכלית עכשווית של המיתולוגיה היוונית. קריאה כזאת לא מבקשת לראות במיתוסים ייצוג לכלכלת יוון המיקנית או ליישב בין המיתוסים לבין ממצאים ארכיאולוגיים והיסטוריים. מחקרים כלכליים היסטוריים הטוענים כי יאסון מנהיג הארגונאוטים היה סוחר שיצא לקולכיס עם מטען אריגי צמר בצבע ארגמן ומכר אותם תמורת מטילי זהב, והרקלס היה סוכן שביצע משימות עסקיות תמורת עמלה, מרוקנים את המיתוס מהאתוס שלו ומקסמו. ספר זה מבקש לראות בפרומתאוס, יאסון, אודיסאוס והרקלס גיבורים מיתולוגיים וגיבורי תרבות כפי שראו אותם מחברי המיתוסים ושומעיהם וקוראיהם לאורך הדורות. הוא מבקש לשמור על הנשגבות והקסם של המיתוס, לספר באמצעותו את הסיפור הכלכלי של ימינו, ולהצביע על הדמיון המפתיע בין ערכי היסוד של החברה המתוארת במיתולוגיה היוונית לאלו של החברה הקפיטליסטית כיום. אני מקווה שהמיתולוגיה היוונית העשירה תאפשר להציג את הכלכלה העכשווית כסיפור מרתק יותר מכפי שמאפשר הפורמליזם המתמטי, וכי הקוראים יצאו נשכרים מהצגה כזאת. בחרתי לספר את הסיפור הכלכלי באמצעות המיתוסים היווניים בגלל העוצמה והיופי של המיתולוגיה, אבל ככל שהעמקתי במיתוסים נוכחתי בדמיון המפתיע בין הערכים שבבסיס הכלכלה הגלובלית בת ימינו לערכים שנחשפים במיתולוגיה היוונית. שתי התרבויות מקדשות רציונליות ויעילות, ומעריצות הצטיינות, יוזמה, תחכום, תושייה, ערמומיות תוקפנות והצלחה. שתי התרבויות משתמשות בתמריצים כלכליים כדי לעודד יזמים, ומעניקות תגמול גבוה ופרסים על הצלחות.
סיפורי המיתולוגיה היוונית, כמו סיפורי הכלכלה, אינם אמת מדעית, אלא משקפים אידיאולוגיה, אמונות וערכים. כפי שהאלים האולימפיים הצעירים נלחמו באלים הטיטאנים הקדומים, כך נערכות ‘מלחמות אלים’ בין אסכולות כלכליות שונות על השליטה בחשיבה הכלכלית, במדיניות הכלכלית ובעולם. היוונים האמינו באלים, אנחנו מאמינים בכלכלה. האמונה בכוחו המאגי של השוק החליפה את האמונה בזאוס, אפולו ואתנה; פולחני ההפרטה והקיצוצים בתקציב החליפו את פולחני האלים; וחגיגות השכר והבונוסים בחברות ציבוריות הן הד לפולחני היין וההוללות של דיוניסוס.
ניתוק המיתוס מהקשרו הקלאסי פותח אותו לקריאה ביקורתית ולהבנה אוניברסלית. השימוש במשקפי המיתוסים מחדד את תובנותינו על העולם של ימינו. עוצמתו ויופיו של המיתוס, שריתקו שומעים, קוראים וצופים לאורך הדורות, מסייעים להמחיש ולחדד סוגיות כלכליות–חברתיות שיוצגו בספר. במהלך ההיסטוריה עברו המיתוסים קריאות רבות וסותרות. פרומתאוס ואיקרוס נתפסו בעבר כסמל להיבריס, וכיום הם נתפסים כסמל לקדמה ולהעזה אנושית. נטלתי לעצמי את החירות לפרש את המיתוסים באופן התואם את השקפתי ואת ההקשר שבו הם מובאים.
עולמו של המיתוס גדוש סתירות, גרסאות ועיבודים שונים. העדפתי את הגרסה שמיטיבה לשרת את הנושא, ובכמה מקרים הבאתי גרסה נוספת בהקשר אחר. בחרתי את המיתוסים הרלבנטיים לסיפור הכלכלי–חברתי שרציתי לספר, ובהכרח ויתרתי על מיתוסים נפלאים אחרים ועל פרטים והשתלשלויות מרתקים במיתוסים שהבאתי, וכן על השפה השירית הנפלאה שבה נכתבו, להוציא טעימה קטנה פה ושם. בהפניה למקורות המיתוסים נדרשתי לתרגומיו של שאול טשרניחובסקי לאיליאדה ולאודיסאה, תרגומיו של אהרן שבתאי לעבודות וימים, למחזות היווניים ולשירה הלירית, לתרגומו של שלמה דיקמן למטמורפוזות, לתרגומה של דבורה גילולה לקומדיה פלוטוס של אריסטופנס ולתרגומה של מרגלית פינקלברג לדיאלוג המשתה של אפלטון, ולתרגומיו של שמעון בוזגלו למחזות יווניים ולקטעים מתוך הספרייה של אפולודורוס.
בפרקים הראשון עד החמישי מוצגים מיתוסים שממחישים מודלים כלכליים בסיסיים. פרקים תשעה עד חמישה עשר מציגים את הגיבורים המיתולוגיים כיזמי היי–טק סדרתיים (הרקלס, תסאוס), כיזמים–מנהלים (יאסון), כפורצי דרך סקרנים (אודיסאוס), כיזמת סדרתית המנסה לשבור את תקרת הזכוכית (אטלנטה) וכממציאים וחדשנים (פרומתאוס, הפייסטוס, דדלוס). בפרקים שישה עד שמונה ושישה עשר עד שלושים משמשים המיתוסים כנקודת מוצא לדיון בסוגיות כלכליות–חברתיות אקטואליות. פרק שלושים ואחד מציג את הדמיון בין הערכים המשתקפים במיתולוגיה היוונית לאלו של החברה הקפיטליסטית בת ימינו. הפרק החותם את הספר מציג את מלחמת האלים כמלחמה בין אידיאולוגיות כלכליות, שהסיבוב הנוכחי שלה מתקיים בעצם ימים אלו.
מחח – :
וטכהןו