קריאת כיוון

העם היהודי

ניתוח היסטורי קצר

העם היהודי הוא עם עתיק־יומין בעל היסטוריה רבת תהפוכות. ייחודו — בדתו הלאומית המיוחדת לו בלבד. תופעת הדת הלאומית הייתה שכיחה בתקופה שבה עלו היהודים על במת ההיסטוריה, אבל קשה היום למצוא אותה בעמי תרבות אחרים, שכן אלה נוהים ברובם אחר דתות אוניברסליות — הנצרות, האסלאם, הבודהיזם וגם ההינדואיזם במידה רבה (עמי הודו השונים, נפאל ועוד). היהודים, אם כן, שונים באופן בולט בעניין זה מכל יתר העמים שלצידם חיו. לכך היו השלכות לא מבוטלות על היחס אליהם לאורך ההיסטוריה, ולא לטובה.

דתם הלאומית נתנה ליהודים מסגרת ששמרה עליהם כעם נפרד גם לאורך שנות גלות רבות בתוך תרבויות של עמים אחרים, ושימרה את תחושת אחדותם בין הודו למרוקו ובין רוסיה לתימן, ואחר כך גם בגלויות רחוקות יותר. יתרה מזו, באורח פרדוקסלי, יכולת ההשתמרות שלנו כעם, גם כאשר הוא מפוזר מחוץ למולדתו, אפשרה לנו לנצל את הפיזור הזה כדי לשרוד, בעוד שעמים עתיקים אחרים שלא גלו ממולדתם מצאו בה את עצמם, לעיתים, תחת לחץ מתמשך שהביא להכחדתם, או לדלדולם עד כדי הידרדרות למעמד של עדה קטנה, כדוגמת השומרונים. היציאה לגלות הצילה אותנו, בעצם, מגורל דומה.

אבל יש לחדד את העניין כדי להבין את סוד השתמרות העם היהודי, כי עצם קיומה של דת לאומית איננו ערובה מספקת לכך, ויוכיחו כל אותם עמי התקופה העתיקה בעלי הדתות הלאומיות שנעלמו ואינם. מה ששימר את היהודים זה אלמנט מסוים בדת הזאת שאיננו קיים באותה עוצמה בדתות האחרות. הכוונה בכך היא לעובדה שיסודותיה של הדת היהודית הם יותר משפטיים מאשר דתיים, שכן היא מושתתת על הסכם, או ברית, בין האל לבין קבוצה אתנית מבין ברואיו. עיקרה של הברית הזאת איננו אמונתי אלא התנהגותי: האל מתחייב להפוך את הקבוצה לעמו הנבחר והקבוצה מתחייבת לחיות על פי קוד התנהגותי מסוים שנקבע לה על ידי האל והמפורט בתורה שנתן לה.

מכאן, שהבסיס לדת היהודית הוא אתני: היא חלה אך ורק על אותם אנשים ונשים הרואים את עצמם, ומוגדרים על ידי אחרים, כשייכים לעם היהודי. השייכות לעם זה נקבעת היום על ידי לידה מאם יהודייה, או על ידי הצטרפות רשמית של לא־יהודים לעם היהודי. בניגוד למקובל בדתות אחרות, אין ההצטרפות מתבצעת על ידי קבלת אמונה חדשה, אלא על ידי קבלת קוד ההתנהגות הקבוע בתורה לבני העם היהודי. מאליו מניחים כי כל מועמד להצטרפות הוא כבר מאמין ואין הוא מבקש אלא להצטרף ל’עם הנבחר’. במסגרת זו עליו ללמוד את הדינים והמצוות החלים על היהודים, ולאחר תקופת לימודים ובחינת ידיעות המועמד מאושרת הצטרפותו לעם היהודי. כאן מאמץ הגֵּר זהות אתנית חדשה: שמו מוחלף לשם עברי בתוספת הכינוי ‘בן אברהם’ — אבי העם היהודי על פי המסורת.

האופי המיוחד הזה של הדת היהודית הוא שתרם יותר מכל דבר אחר לשימורה במשך קרוב לאלפיים שנה. הפרט היהודי לא נאחז, בעצם, באמונתו הדתית, שאינה שונה בהרבה מזו המצויה בדתות המונותיאיסטיות האחרות, אלא במעמדו ‘האריסטוקרטי’ כבן לעמו הנבחר של הבורא. גם בהיותו בשפל המדרגה, נתון לדיכוי והשפלה, לא חדל היהודי להתגאות במעמדו הנובע מהברית המיוחדת של עמו עם האל האוניברסלי, והדבר נתן לו כוח אדיר להתמודד עם צרותיו. מכאן החשיבות העצומה בעיני הפרט היהודי לאורך הדורות לקיום המצוות, שהוא הערובה להמשך הברית.

מצב דברים זה קיבל תפנית שהחלה לפני כמאתיים וחמישים שנה, ואשר הלכה והתגברה מאז בהתמדה. עם חדירת ההשכלה המערבית החילונית לחוגים הולכים וגדלים בעם היהודי, ירדה השפעת המסורת — לא רק מהבחינה המעשית של קיום המצוות, אלא גם מבחינת עצם האמונה בברית. משכילים יהודים במרכז ומערב אירופה החלו בניסיונות התקרבות לחברה הלא־יהודית שבתוכה חיו, תוך עמעום המאפיינים הלאומיים של דתם, או אפילו עקירתם, כמו ביטול השימוש בעברית בנוסח התפילה והשמטת ביטויי הכמיהה לציון משם.

אלא שבאותה תקופה ממש התחזקה בחברה החילונית האירופית הלאומיות האתנית, והיהודים נדחו עתה לא מסיבה דתית, אלא מסיבה גזעית תחת כותרת האנטישמיות. בד בבד החמיר מצבם של היהודים במזרח אירופה, שהיו אז רוב רובו של העם. הפתרון המעשי היה הגירה לארצות אחרות, ליברליות יותר, וכך נוצר המרכז היהודי הנוכחי בארצות הברית.

פתרון אחר, שצמח בהשראת הלאומיות החילונית האירופית, נראה אוטופי עד כדי הזיה בתחילה — שיבת היהודים לציון והחייאת מדינתם הריבונית בה. בכל זאת, במאמץ עיקש של בודדים וקבוצות קטנות, בתמיכה ספורדית מבחוץ ובהשתנות הנסיבות המדיניות, הגיע הדבר לידי ביצוע. במבט לאחור ניתן היום לומר שהציונות הצילה חלקים רבים מהעם היהודי מסכנת היעלמות, לאחר שהדת חדלה לעשות זאת, על ידי החייאת הלאומיות היהודית במתכונת חילונית — אם כי ללא ניתוק מהדת, חידוש ריבונותנו בארצנו וזרימת יהודי העולם אליה — גם אם רובם לא התכוונו לעשות זאת מלכתחילה. התקבצותו מחדש של העם בארצו לאחר גלות של כמעט אלפיים שנה, חידוש עצמאותו וריבונותו והחייאת לשונו העתיקה לשימוש בחיי היום־יום, הן תופעות ללא תקדים בהיסטוריה. לכן, יש בעולם כאלה התופסים אותן כעל־טבעיות הנובעות מרצון האל, בעוד שאחרים, רבים יותר במספרם ככל הנראה, מתייחסים אליהן כתופעות לא טבעיות שיש להילחם בהן.

היום יש בעולם שתי קהילות יהודיות מרכזיות, זו של ישראל וזו של ארצות הברית. בשאר המדינות נותרו קהילות קטנות יותר, שלפי תחזיות המבוססות על תהליכים המתקיימים כעת ילכו כנראה ויצטמצמו בעתיד על ידי התבוללות והגירה. בעבר היו חלקים גדולים משתי הקהילות המרכזיות קשורים ביניהם בקשרי משפחה ענפים, בהיות מקורם המשותף בקהילות מזרח אירופה שמהן היגרו. קשרים אלה הולכים ומתרופפים עם חלוף הדורות. גם הריחוק התודעתי של שתי הקהילות הולך וגדל, כי האתגרים העומדים בפני כל אחת מהן שונים לחלוטין.

יהדות ארצות הברית

האתגר המרכזי שבפניו נתונה קהילת יהודי ארצות הברית נובע ממעברה ההיסטורי במהלך המאה ה־20 ממעמד של מיעוט מובחן ומופלה לעיתים למעמד של חלק מה’מיין־סטרים’ האמריקאי, ולו רק למראית עין. זהו שינוי שגורר אחריו את העמקת ההזדהות עם החברה הסובבת על חשבון הזהות הנבדלת היהודית, והדבר מתבטא בשתי תופעות:

1. אחוז נישואי התערובת עם לא־יהודים עולה בהתמדה. ב־1980 עמד על 42% וב־2020 — על 61%.י1 לו ילדי הזוגות המעורבים היו מקבלים חינוך יהודי, בדומה לזה שניתן לילדי זוגות מעורבים בישראל, אזי לא הייתה תופעת נישואי התערובת גורמת לירידה במספרם של היהודים בארצות הברית לאורך זמן. אלא שהדבר איננו כך.2 לזאת יש להוסיף תופעה אחרת, שבולטת אצל צעירים משכילים בעולם המערבי כולו, ואיננה פוסחת גם על הדור הצעיר בקרב יהודי ארצות הברית: הילודה בקרב הצעירים היהודים בדורנו פחתה אל מתחת לשיעור הממוצע 2.1, המאפשר שמירה על מספר קבוע של בני הקהילה,3 ומספר המצטרפים אליה כתוצאה מגיור והגירה אינו מפצה על כך.
2. ניכרת מגמה להפחית את משקלם של המאפיינים הלאומיים של הדת היהודית, ובראשם הדגש על הקשר עם ארץ ישראל והשפה העברית, לטובת ערכים הומניסטיים אוניברסליים, שיעלו בקנה אחד עם המקובל בחברה האמריקנית, כמו למשל, עקרון ‘תיקון עולם’.

אלו תופעות הדרגתיות שאינן באות בבת אחת, ובכל אחד משלושת הדורות האחרונים הולכת המגמה וגוברת. ניתן להבחין בהבדלים בין הזרמים היהודיים השונים כאשר התופעה בולטת ביותר אצל המכונים ‘בלתי משתייכים’ ואצל הרפורמים, פחות אצל הקונסרבטיבים ומעט מאוד אצל האורתודוקסים. אבל בה בעת קיימת זרימה מתמדת של יהודים במשך הדורות מהקהילות האורתודוקסיות לעבר הקונסרבטיביות ומשם אל הרפורמיות ואל ‘הבלתי משתייכים’,4 כך שהאורתודוקסים אינם מחוסנים ממש מפני התופעה. אולם הם גם מעמידים יותר צאצאים, כפי שכבר נאמר, ולכן היא אינה ניכרת ביניהם בשלב זה.

הגברת ההזדהות עם החברה הסובבת האמריקנית, בייחוד אצל הצעירים, מקבלת במקרים רבים היבט של התרחקות מישראל, כי הקשר עמה מותנה בחוזק האלמנט הלאומי של הדת אצל כל פרט יהודי, וכשזה נחלש בשל ‘האמריקניזציה’ של היהדות גוברת ההתרחקות.5 לכך יש להוסיף את העובדה שהיהודים משתלבים בעיקר באוכלוסייה שהיא ברובה עירונית ומשכילה ונוטה לשמאל, וברוב המקרים הם מאמצים את הדעות הרווחות בסביבתם. מאחר שהשמאל בארצות הברית היום נוטה יותר ויותר נגד ישראל, בייחוד בחוגי הצעירים, כך גם הם.

וישנה גם ההתקפה הישירה מצד מה שמכונה ‘השמאל הפרוגרסיבי’, שבמסגרתה נדרשים היהודים להתנער מהציונות ומכל גילוי של הזדהות עם ישראל, ולאמץ זהות יהודית ‘פרוגרסיבית’ יותר, של הזדהות ברמה זו או אחרת עם הפלסטינים. חלק מהיהודים, בייחוד בקרב האקדמאים ובעלי המקצועות החופשיים, המזהים את עצמם כאנשי שמאל, וכן צעירים יהודים שעומדים בפני מחץ ההתקפה העיקרית הפרוגרסיבית באוניברסיטאות ובמכללות, אכן עושים זאת.

יש המטילים חלק מהאחריות להתפתחות זו על מדיניות ממשלת ישראל בסכסוך עם הפלסטינים, או על כניעתה של זו ללחץ אורתודוקסי בישראל ומחוצה לה נגד מתן זכויות לזרמים הקונסרבטיבי והרפורמי בארץ, והרי שני זרמים אלה הם רוב מניינה ובניינה של יהדות ארצות הברית. אבל, למיטב הערכתי, הסיבות הממשיות הן עמוקות יותר וקשורות בתהליכים שנסקרו לעיל.

מצב היהודים בעולם היום ותפקידה של ישראל

מצב דברים זה מתקיים בתקופה שבה מתעצמת בארצות שונות שנאת יהודים בכלל. אנו נתקלים בכך גם בארצות הברית, אך בעיקר באירופה, שבה מתפוגג בהדרגה הרושם הכבד של השואה, לאחר חלוף יותר משבעים וחמש שנה, ושוב אפשר שם לשנוא את היהודים ללא חשש מביקורת של ממש. האנטישמיות הישנה של הימין עולה מחדש, בצמוד להתגברות כוחו הפוליטי בשנים האחרונות, בד בבד עם החמרת תופעת האנטישמיות התוקפנית של המהגרים המוסלמים במערב ומרכז היבשת, עם עליית מספרם שם. אל אלה מצטרפת האנטי־ציונות הקולנית של השמאל, שבמקרים רבים היא הסוואה לאנטישמיות פשוטה. קשה היום להזדהות כיהודי ברחוב בגרמניה, צרפת ושוודיה, וגם יהודי בריטניה, פולין, בלגיה והונגריה אינם חשים כל כך בנוח. לא נראה שהמצב הזה ישתפר בזמן הקרוב.

מדינת ישראל, ביתו הריבוני של העם היהודי, היא היום המקום היחיד בעולם שבו מספר היהודים גדל כל הזמן ללא הפסקה, ולא רק בגלל העלייה. אלא שגם עליה מאיימות סכנות: בראש ובראשונה — סכנת השמדה פיזית כתוצאה מהסכסוך שבו היא נתונה מאז קומה עם המדינות הסובבות אותה. זו תידון בחלק השני של הספר. סכנה אחרת המאיימת עליה היא זו של מלחמת אזרחים, לאור הניגודים המהותיים הקיימים בין הקבוצות השונות באוכלוסייה היהודית בארץ, וזו תידון בחלק השלישי. בחלק זה תידון בקצרה סכנה נוספת שלא נראית מוחשית כרגע — ביטול זהותה הלאומית היהודית של ישראל, והחלפתה בזהות ניטרלית תחת הסיסמה ‘מדינת כל אזרחיה’.

חשוב לומר: אם תחדל ישראל להתקיים כמדינה יהודית, תהיה משמעות הדבר שיבתו של העם היהודי למצב של נכות מדינית, שבה הוא אינו שולט בגורלו אלא נתון לחסדם של אחרים. יתרה מזו, ישראל מרכזת היום בתוכה את הקהילה היהודית הגדולה בעולם, וחיסולה עלול להיות טראומטי עבור יהודים רבים מאוד בעולם, עד כדי החלטה לשנות את גורלם על ידי התבוללות. השבר של העם עלול להיות גדול יותר מזה של המדינה. מכאן החשיבות העצומה לעם היהודי היום של המשך קיום ישראל כמדינה יהודית חזקה ומשגשגת.

ישראל חזקה ומשגשגת מהווה מקור כוח לעם היהודי, ואם תפעל נכון תגביר את סיכויי הישרדותו בעולם גם במצב הנוכחי. מתבקשת כאן, שוב, פעולה נגד מהלך ההיסטוריה, כלומר, נגד ההתבוללות בקהילות שמחוץ לישראל ונגד תהליך התרחקות שתי הקהילות היהודיות המרכזיות זו מזו. המדינה היהודית היא היום תקוותו היחידה של העם היהודי בעניין זה, ועליה להתגייס למאמץ בכל מאודה כפרויקט לאומי מהמעלה הראשונה.

איך?

ראשית, על ישראל להמשיך להגדיר את עצמה כמדינת הלאום של העם היהודי, בצד היותה מדינת כל אזרחיה בתוקף משטרה הדמוקרטי. מתן זכויות אזרחיות שוות לבני המיעוט הלא־יהודי במדינה אינו סותר את אופייה הלאומי היהודי. אבל הטיעון שבשם הדמוקרטיה, כביכול, ותחת הסיסמה של ‘מדינת כל אזרחיה’, יש לבטל את אופייה הלאומי היהודי של מדינת ישראל כי יש בה מיעוט שאיננו יהודי — טיעון זה הוא בלתי דמוקרטי בעליל כי הוא שולל מאוכלוסיית הרוב את ביטוייה הלאומיים ולכן יש לדחותו. יתרה מזו, מדינת ישראל הוקמה כמדינה יהודית על־יסוד החלטת או’ם מפורשת בעניין זה (החלטת החלוקה) ובמטרה לתת פתרון למה שכונה ‘הבעיה היהודית’, ביחוד בעקבות השואה, מטרה שמומשה במלואה. והעיקר — אין לה זכות קיום אלא כמדינה יהודית, משום שליהודים — בתוקף קשריהם ההיסטוריים עם הארץ הזאת — יש הזכות המוסרית להיאבק עליה עם אחרים. אם ננתק את הקשר הזה על ידי ביטול אופייה הלאומי היהודי של המדינה ונהיה ללאום ‘ישראלי’, אזי נהפוך אוטומטית לישות קולוניאליסטית זרה בארץ הזאת ללא זכות קיום מוסרית כלל.

שנית, בתור מדינת הלאום של העם היהודי, על ישראל להיות למרכז תרבותי לעם היהודי כולו בכל ארצות הפזורה. זה אומר, בין השאר:

1. עידוד לימוד השפה העברית המודרנית בכל הקהילות היהודיות בעולם, הפצת תוצרי התרבות העברית הישראלית בתוכן ועידוד יצירה מקומית שם בשפה העברית.
2. תמיכה בחינוך תורני ברמה גבוהה בארץ, כך שישראל תהיה המקור העיקרי בעולם להגות הדתית היהודית, ואף ייווצר ביקוש לרבנים ישראלים בקהילות חו’ל.
3. עידוד צעירים יהודים מחו’ל לעשות לפחות חלק מלימודיהם האקדמיים בארץ.
4. משלוח עובדי חינוך מהארץ לקהילות בחו’ל ברמות הוראה ובמקצועות שונים.
5. ייזום מפעלי חינוך ותרבות משותפים בין ישראל וקהילות יהודיות בחו’ל.
6. תרומה נרחבת לדיון בקרב היהודים בארץ ובחו’ל לגבי משמעויות הביטוי ‘להיות יהודי’, בנוסח שיתאים לרוב היהודים היום. כלומר, שימת הדגש על ההשתייכות לעם ולמורשתו התרבותית ותמיכה בהמשך קיום מדינתו הלאומית, ולאו דווקא על חובת קיום מצוות הדת. בהקשר זה, על ישראל לנסות ולאמץ אפילו את רעיון ‘תיקון עולם’ ולכוונו באופן שישמש גשר לצעירים יהודים להתקרבות לישראל.

שלישית, על ישראל להמשיך לשמש כארץ מקלט לכל יהודי שמעוניין בכך, מצד אחד, ולסייע לקהילות יהודיות במצוקה בחו’ל עד לקצה גבול יכולתה, מצד שני.

רביעית, על ישראל ליצור שותפויות כלכליות עם קהילות יהודיות בחו’ל ולסייע לשגשוגן. היום, כשישראל עצמה משגשגת כלכלית וחלק מהקהילות בעולם הולכות ומידלדלות, צריך לחשוב גם על אפשרות היפוך הכיוון של זרימת התרומות — מהארץ לחו’ל. הדבר בולט במיוחד למראה סבלן של קהילות יהודיות בשל משבר הקורונה.

חמישית, על ישראל למלא תפקיד מפתח בהעמקת הקשרים החברתיים בין קהילות היהודים בעולם, ובינן לישראל, במטרה ליצור תודעה יהודית ערה משותפת ולהחיות קהילות מדולדלות, בין השאר על ידי עידוד מפגשים ופעילויות בין צעירים וצעירות מקהילות שונות בעולם.

שישית, על מדינת ישראל ליטול לידיה את הטיפול בגיורם של הלא־יהודים המעוניינים בכך על פי קני־מידה שייקבעו. שאיפה מרכזית נוספת בהקשר זה צריכה להיות גם ‘אימוץ’ בני הזוג הלא־יהודים במשפחות המעורבות והבטחת מינימום של חינוך יהודי לילדיהן.