שיבה אחרת

פתח דבר: המסע

לא היה לי ברור איך התגלגלתי לטיסה הזאת. הכול קרה מהר מדי ובצורה די מפתיעה. נשענתי על מושב המטוס ונשמתי עמוקות. מסביב היה מגוון מעניין של נוסעים: סודנים, טורקים, תוניסאים ואנחנו – קבוצה של ישראלים עם קשר כלשהו לתוניסיה. חלקם בני הדור שנולד שם ועזב בילדותו, חלקם מדור שגדל שם וחי רוב חייו ב'ארץ היסמין', וחלק, כמוני, ילידי הארץ שנסעו להכיר את מורשתם.

הכול התחיל בחלום מוזר. אימא שלי, שנפטרה כחצי שנה קודם לכן, עוד זכתה להיות נוכחת בברית של החימש שלה. היו לה חיים ארוכים ובעלי משמעות. החיבור ביני לבינה לא נעלם עם מותה, הוא רק שינה תדר וצורה.

היא הופיעה לי בחלום, לבושה שמלה ירוקה עם הדפס של פרחים סגולים, שמלה עם נוכחות בולטת אבל לא צעקנית, פניה מקומטות אך מוארות. בדיבור המיוחד לה, מעט כפופה, ידה מונחת על סנטרה, מכסה מעט את פיה, פנתה אליי: 'יא בִּינְתי, מא בַאלִי תֶמְשֶיי תֵשוּפִי גאבֶשׁ.' (בתי, הייתי רוצה מאוד שתיסעי ותראי את גאבּס). הסתכלתי עליה ולא השבתי.

התעוררתי נסערת. מחשבות הציפו אותי. מה גאבס עכשיו? מאיפה זה בא? איך בכלל מגיעים לשם? ובכלל, הפרוטה לא הייתה אז מצויה בכיסי.

את התשובה קיבלתי כעבור כמה ימים, בזמן הפסקה בבית הספר שבו עבדתי כמורה לספרות. היא הופיעה בחוברת של ארגון המורים 'קשר עין', חוברת שכללה מאמרים בענייני חינוך, מידע על הזכויות – ובעיקר החובות – של המורה, ופרסומות שעודדו אותנו ללמוד קורס כזה או תואר אחר.

דפדפתי בחוברת בעמידה ליד השולחן בפינת האוכל כשמודעה תפסה לי את העין. טיול לארץ היסמין, הכריזה הכותרת, עשרה ימים לתוניסיה בסוף יולי תחילת אוגוסט המיועד לשומרי מסורת, כולל אוכל כשר, מלונות ושישי־שבת בעיר סוסא. כמו סימן משמיים, חשבתי. התקשרתי למספר שהופיע במודעה ונרשמתי לטיול. איך בדיוק אשלם על הנסיעה?! חשבתי לעצמי, אבל ידעתי שאסתדר. ואכן, הפקידה המקסימה בבנק מצאה לי הלוואה בתנאים נוחים למורים.

'אני נוסעת לתוניסיה,' הודעתי לכל בני המשפחה. התגובות היו מעורבות – תמיהה, הרמת גבה ומעט עידוד.