הקדמה

בוויליאמסבורג האורבנית, בתחומיה של חצר חסידות סאטמר שבה גדלתי, למדו הילדים את דיני ההלכה מימי בית המקדש, לפני היות הגולה, כשלעם ישראל עדיין היתה תחושת בית והדרת הכבוד שהוא מביא איתו. שינוי הנסיבות הפך את הדינים למופשטים בעיקרם, אבל אף על פי שרק לעתים רחוקות היתה לנו ההזדמנות ליישם אותם, הם היו חלק מן הירושה הגדולה שהיתה אמורה לשמש לנו נחמה לאורך מה שנתפס כתקופת גלות זמנית.

היוצא מן הכלל לאותם הדינים הוכרז בגַנה של סבתי, אולי אחת החלקות האחרונות בוויליאמסבורג שלא כוסו בטון ומלט, וסבי התייחס אליה כאילו היא ארץ הקודש הפרטית שלנו, והחיל את הדינים המורכבים של עבודת האדמה על אותו אי ירוק קטן כאילו מדובר ביוזמה חקלאית ולא פשוט במקדש האישי של הבאבע שלי, מקום בעל יופי נדיר שאליו נמלטה כשהיתה זקוקה לשלווה. סבי התעקש לכפות סדר דתי על כל דבר בחיינו. לא רק על אותם היבטים שנתפסו כנחוצים, והגַן לא נעלם מעיניו. אפשר שהמשמעת הבלתי מתפשרת הזאת העניקה לו נחמה אחרי הכאוס שחווה במהלך המלחמה. אבל סדרי הטבע היו גם מה שסבתי, ניצולת שואה בעצמה, שמרה לו את מרב אמוניה. את הסכסוך שניטש ביניהם משך כל נישואיהם, וקרוב לוודאי גם את הסכסוך שהחל לרחוש ברוחי בשלב מוקדם, יש לייחס כנראה לאותן נאמנויות מתחרות. אלא שבמקרה שלהם, סבי הוא שיצא וידו על העליונה, והדין התנכי הוחל על הגן שסבתי טיפחה באהבה רבה כל כך. ההֶחָלָה הקשיחה של אותם צווים נושנים הביאה למעשה למותו של גן־העדן המיניאטורי, ובמובן מסוים לאובדן הסבתא שהכרתי ואהבתי, דבר שאבין לאשורו רק שנים רבות לאחר מכן, כשאתמודד עם היעדרה הפיזי הפתאומי. את אובדנה הרגשי והרוחני כבר חוויתי, מאחר שהזִקנה כמו ריסקה וצימצמה אותה, הרחיקה אותה ממני יותר ויותר אל תוך העולם, שבֵינה לבינה שכנה בו תמיד.

בעולם שגדלתי בו לא היו לא מנוחה ולא מפלט מפני פלישתם הנוכחת תמיד של עיקרי הדת. אפילו אז דימיתי לעצמי שאני מכירה את אלוהים טוב מכל הזקנים והחכמים שסבבו אותי; חשדתי שהם טועים טעות חמורה בהבנתם אותו. כזו היא יהירותה של ילדוּת שלא ידעה השפלה מתועבת או סבל. האנשים האלה שרדו את האפוקליפסה וקרץ להם אלוהים פוסט־אפוקליפטי חדש, שהיה עווית זעם בלתי נשלטת, ומשום כך חדלה קהילתי לעשות שימוש בהקלות ובהיתרים הרבים, שאפיינו בעבר את דתנו כמין מעשה רקמה מורכב על בד פשוט. תחת זאת היא ביקשה להתעטף בבד בתולי מתוח יותר ויותר, בתקווה שצרוּת המבנה והאמונה תשקם את תחושת הביטחון שניטלה ממנה לעד. ככל שהעולם הלך ונפתח סביבם, כך העמיקו לסגת.

גם אני הייתי אמורה להיגרף בידי התקנות כשהתבגרתי בשטעטל הקטן שלנו, אבל איכשהו הכוחות בתוכי קשרו קשר לייחד די מרחב שכלי, שחשיבה עצמאית תוכל לשגשג בו. לימים, כּמֵהה למרחב הפיזי שבו אוכל לממש את רעיונותיי שלי, עזבתי לבלי שוב לטובת העולם שבחוץ. משעשיתי זאת, מיהרתי לנסות להשיל מעליי את האישיות ההכרחית שעטיתי כקונכייה כל השנים, בתקווה שמה שיתגלה מתחת לה יהיה העצמי האמיתי שלי, כמו נבט הפורץ ועולה מתוך אדמה תחוחה.

עד מהרה גיליתי, שמערכות השורשים של שתי האישיויות שלי — זו שתפסתי כאותנטית וזו שתפסתי כמלאכותית — משורגות זו בזו לבלי הפרד, והמערכת כולה נעקרה מאדמתה בתהליך הבריחה. נדרש לי זמן להבין, שהניסיון לקצוץ את סבך השורשים במטרה להיפרד מחלקֵי זהותי שרציתי להשתחרר מהם, גורם נזק רב מתועלת. משמצאתי את עצמי מעברם האחר של הגבולות הבלתי נראים שכלאו אותי מאז ומעולם, הייתי בטוחה שעתידי מצוי שם היכנשהו, מחכה לי, אבל לא היתה לי שום תחושת כיוון שתעזור לי לנווט ברִיק שבין שתי הנקודות הללו — של מה שהיה ומה שעתיד לבוא — מלבד המצפן המוסרי שהחדירה בי סבתי, שרוחה כמו קמה בי לתחייה עכשיו, כמין מחט מגנטית רועדת החותרת לצפון האמיתי. כוח זה הוא שעזר לי להבין, שהמפתח להגעה אל אותו חוף מצועף ומעורפל אינו לזנוח את עברי, אלא לצלול לתוכו ולטוות ממנו קשרים לעתיד. כדי לעשות זאת, העברתי את ידי לאחור על הבד, וגיששתי אחר מקום שהשזירה בו עדיין חזקה ומסוגלת לתמוך בקשרים. רציתי לסגור את התהום כמי שתופרת פצע; לפייס בין הכוחות שתמיד נראו בעיניי סתירות, אך לאמיתו של דבר היו חלקים משלימים בשלם מאז ומעולם.

היום, יותר מעשור מאז עזבתי אותה חצר חסידית, שתי האישיויות האלה, שהתפתחו זו בצד זו ובה בעת זו בנפרד מזו, קיבלו סוף־סוף רשות להתמזג, ועם ההתמזגות באה תחושה אמיתית ראשונה של עצמי שלם, כאן בעולם הישן־אך־חדש הזה. בתוך תודעתי עדיין נוכח זיכרון העבר; לא רק העבר הקרוב, אלא גם העבר העמוק והעתיק שקדם לו, ומשום כך סיגלתי לעצמי את היכולת לִצפות את העתיד כדבר מה אינסופי ולא בר־אִיוּך, משהו הנתון בידינו המשותפות, ולא בידיו של אלוהים פרטי והפכפך.

במשך פרק הזמן המתואר בספר, הייתי מעין פליטה. למרבה העצב, אנשים רבים שהכרתי וצעדו גם הם במסלול הזה, נטלו את חייהם בשנים האחרונות. אחרי הכול, מה קורה כשאתה פותח דלת ומוצא מעברה האחר רק ריקנות? ואני מתכוונת לא רק למה שקורה לנו, אלא למה שקורה לכל אדם שיוצא למסע, כשהוא מצויד בכרטיס לכיוון אחד. במהלך העשור האחרון שאלתי את עצמי את השאלה הזאת חזור ושאול: האם אפשרי בכלל להגיע? כל אימת שהתבשרתי על התאבדות חדשה, ספגו מאגרי התקווה שלי מכה אישית. כל אחד מהמתאבדים ענה בעצמו על השאלה באמצעות זינוק החלטי אל תוך הרִיק. ואני שאלתי את עצמי מדוע טרם נהגתי כמותם. אבל בהמשך הייתי עתידה להבין, שהסיבה היא שבמשך כל הזמן הזה כבר צעדו רגליי על קרקע מוצקה. כשעזבתי את החצר, חשבתי שאבד לי המקור היחיד לאהבה וליופי בחיי: סבתי. אך מסעה האישי הוא שהבעיר ופרץ את השביל שחזרתי בו לאחור, ואהבתה להרמוניה היא שלימדה אותי למזג את חלקֵי העצמי הנבדלים שלי. הרגשתי את משיכתה המגנטית של יבשת אירופה, המקום שקהילתי הכריזה עליו כי הוא אדמה חרוכה, וכעת, נגד כל הסיכויים, אינני עוד זו שנמלטת, או זו שנמלטה — אני זו ששָבה.

ברלין, 2020