סיפורו של סלים, בנו של סוחר שטיחים יהודי מבגדאד, מתחיל בקמע "אַבוּ שבעַה עֶיוּן". ילד יהודי יפיפה שיצא לדברי אימו […]
1.
ביום שבו מרגלית מתה בפתאומיות, היה סלים "מלך היופי של ירושלים" מאושפז כהרגלו בבית החולים הדסה עין כרם.
גבר יפה, גם בגילו, הסתובב בין ביקור רופאים אחד למשנהו בפיג'מה אישית שהביא מהבית בכל המחלקות בקומה, ובייחוד במחלקות שלגביהן היה לו חשד שהוא חולה באחת מהמחלות שבהן הן מתמחות.
חוץ מהאחיות של הקומה, שכולן הכירו את הגבר הנאה שהיה מגניב לידיהן כמה שקדים טבעיים שהוציא מכיס הפיג'מה שלו כל אימת שעבר לידן, היה סלים שואל את החולים על הסימפטומים שלהם ובודק אם במקרה הוא לא סובל מאחד מההתקפים מסכני החיים שעליהם שמע מהם.
את כל המחלות והפרוצדורות הרפואיות, כולל הסימפטומים, למד סלים מהראיונות שעשה עם החולים, ואת אלה הביא בחיוך של חוסר אונים לרופאות קופות החולים, והן נתנו לו מחסה בבית החולים.
בכל פעם ששעמום או עבודה קשה במרתף סניף הדואר היו תוקפים אותו, היה סלים חוזר לביתו ומודיע: "מחר אני מת מהמחלות שיש לי".
מרגלית הייתה אורזת לו תיק נסיעות, שחולק פעם כפרסומת של TWA, ובו כל מסמכי האשפוז ואפילו מסמכים בספרדית מבית חולים בקובה שבו ביקר לפני שנים רבות. סלים היה עולה על אוטובוס מספר 19 ונוסע להתאשפז בהדסה.
כבקיא ומנוסה מאשפוזיו במחלקות השונות של בית החולים, היה סלים פורק את תיק המסמכים, מוציא את פיג'מת הפסים הכחולים שלו, שהפסים הדהויים שלה – ספק כחולים, ספק ירוקים – היו קרובים יותר לצבע הפסים הלבנים של בד הפלנל שלה, ואת סנדלי הפלסטיק הלבנים הקלועים, שאותם קנה בחופשה באילת, מתיישב על המיטה ומחכה לאחות שתקבל אותו למחלקה.
את הפיג'מה היה לוקח דרך קבע כדי לא לעמוד בהשפלה של החלוקים שמחלקים בבית החולים, שאחוריהם גלויים ועלולים לעורר מחשבות גסות אצל כל מיני מניאקים. את הסנדלים הביא עמו בשל הטעם, שאותו חזר והסביר לכל מי שבא לבקרו בבית החולים, שהוא לא זז בלעדיהם, לא מסיר אותם מרגליו ואפילו שוכב עמם במיטה כדי לא להידבק מהמיקרובים, שמתחבאים בעיקר בחדרי השירותים של החולים.
בימים שבהם היה סלים מאושפז בבית החולים, הייתה מרגלית אשתו יושבת לידו על כיסא סמוך ומחכה למלא את רצונותיו – מגזיזת ציפורניים ועד הבאת כוס קפה עם הקפה הטחון שהייתה קונה ממוכר הקפה העיראקי בשוק. כדי שלא תהיה לסלים חס ושלום צרבת, הייתה מרגלית מוסיפה חלב מבית החולים, מוציאה את הקרום המגעיל וממתיקה עם פחות מחצי כפית סוכר, כדי שלא תהיה לו מחלת סכרת.
סלים נהג להחזיק את הכוס עם הבוהן והאצבע, כשהזרת זקורה בחינניות וגרגור הנאה היה מלווה את הטקס עוד לפני שלגם מהקפה. לפעמים, תלוי במצב רוחו, היה סלים משנה את הפקודה ל"צ'אי", שזה תה אדום, כמו התה בּחַמַארוֹת של השוק, ומרגלית הייתה מוציאה מתיקה שקית ניילון עם קמצוץ עלי תה וכף מיוחדת ששימשה כמסננת, שבה הייתה שמה את עלי התה. היא הייתה מחכה שהמיחם בבית החולים ירתח, ואז מוזגת את המים על הכף המסננת. כשהמים היו בצבע ענברי כהה, היא הייתה מגישה לו את התה. את הכוס עם הקפה הייתה שותה בעצמה, כי חבל על הקפה.
בהתקרב השעה שמונה, היה סלים פוקד: "מרגלית", וחולץ את הסנדלים. לפעמים כחכח כדי לקבל את תשומת לבה, ולפעמים הספיק רק מבט קצר שהיה זורק לכיוון הסנדלים, ומרגלית הייתה לוקחת את הסנדלים לחדר השירותים של המחלקה ומנקה אותם בחומר האנטיספטי שליד מיטות החולים. חומר שיהרוג את המיקרובים כדי שהסנדלים יהיו "סטריליים" למחר.
רק אז הייתה אוספת את תיקה ויוצאת, כשהיא מעכסת על קבקבי הפקק שלה לאוטובוס שיוצא מהדסה עין כרם למרכז העיר, ומשם לוקחת אוטובוס אחר לביתה בשיכון העממי.
סלים היה חולה למופת. בלילות ישן כמו תינוק, ובימים היה מסתובב במחלקה, מבדר את החולים ומדבר איתם. לפעמים הוא גם תרגם את תשאולי הרופאים לשלל השפות שידע: ערבית, ספניולית, יידיש, מעט פרסית, אנגלית וצרפתית.
בחושים עלומים ידע סלים לסיים את שיטוטיו במחלקה כמה רגעים לפני ביקור הרופאים ליד מיטתו. תמיד חיכה לרופאים כשהוא מגולח ומקולח כמי שהולך לפגישה חשובה, מדיף ריח Eau de Cologne, אבל לא מהסוג היקר. של חברת "לילי", שקנה בשוק והיה חלק חשוב מתיק ה-TWA לאשפוזים בבית החולים.
כל הרופאים והאחיות הכירו את הגבר היפה, ששוכב במחלקה ומנסה להקסים אותם בבדיחות ובחיוך שזועק תמיד לתשומת לב. האחות הראשית אמרה לי פעם: "טוב שסלים בא להתאשפז מדי פעם; הוא משפר את הסטטיסטיקה של אחוז החולים שנרפאים ונשלחים לביתם".
אחרים מהצוות אמרו שהוא אתנחתא לייסורים ולכאב הלב שמביאה להם עבודתם.
לעתים, כשגברה מצוקת האשפוז במחלקה והמיטה שלו נדרשה למישהו שחולה באמת, היו הרופאים שולחים את האחות מרים ללחוש באוזניו בעיראקית יהודית שיש במחלקה "מיקרובים" חדשים, שעלולים להביא למחלה חדשה שהרופאים לא יודעים עליה. היא אמרה לסלים שזה מצב מסוכן עבורו והמליצה לו ללכת לביתו עד יעבור זעם המחלה.
צייתן ואפילו חרד, היה סלים קם בזריזות מהמיטה, אורז את תיק האשפוז, מתיישב במסדרון ומחכה שמרגלית תבוא לקחת אותו. מכל הדברים בעולם, פחד סלים בעיקר ממיקרובים וממחלות, שידע שידם של הרופאים קצרה מלהושיע.
ביום שני או שלישי בשבוע שבו נקברה, לקחה מרגלית כהרגלה בכל בוקר אוטובוס מספר 19 להדסה כדי "לשבת" ליד בעלה. באותו בוקר איחר האוטובוס ומרגלית, שפחדה ממבט עיני התכלת הזועף של סלים, הגיעה מתנשפת ובאיחור קל לקומה בה אושפז בעלה. כדי להספיק לקחת את דייסת האורז שמוגשת לחולים בארוחת הבוקר לפני שתתקרר, היא רצה במסדרון על קבקביה כשבידה צנצנת עם קינמון מעורבב בסוכר, שסלים ביקש ממנה להביא כדי להוסיף טעם לדייסה.
לפתע נפלה מרגלית על הרצפה והתעלפה.
מיד הגיעו אחיות ורופאים, בדקו אותה ועשו לה צילום. הם בישרו לה שימיה ספורים, שיש לה סרטן בקיבה.
"רק אל תספרו לשלמה, שלא ידאג", היא אמרה והתאשפזה.
בערב שקדם לפטירתה, שכבה מרגלית על מיטת בית החולים שתי קומות מתחת לקומה שבה שכב בעלה, וכל משפחתה ואחיותיה באו לבקר אותה.
מרגלית ניסתה לחייך בכוחותיה האחרונים ואמרה: "תשגיחו לי על היהלום, ואל תלכו לבקר אותו כדי שלא ידע שאני חולה. תגידו לו שכואבת לי הרגל ולא יכולתי לבוא".
הזיכרון שלי טוען שביום שבו דודתי מרגלית מתה, התלוויתי לאמי כדי להודיע לדוד שלמה על מותה.
כשהגענו למחלקה שלו, בין פרץ בכי אחד למשנהו, שאלה אמי את אחיות המחלקה איך להודיע לגיסה על מות אשתו ואם הידיעה עלולה לסכן את בריאותו.
אחת מהאחיות אמרה בצחוק: "אם אין מחלה חדשה שהוא לא יודע עליה, שום דבר לא יסכן את בריאותו".
אמי וידאה שהאחיות עומדות בהיכון לתת לסלים ולריאן או תרופת הרגעה אחרת, ונכנסה לחדר האשפוז כשפניה חיוורות ושבילי הדמעות עוד ניכרים עליהן. ואני, שפחדתי להיכנס, חיכיתי עם האחיות בחוץ.
דרך הדלת שנשארה פתוחה, ראיתי את סלים שוכב על המיטה כשהוא זורח מהמקלחת שרק סיים. כשראה את אמי נכנסת, התיישב והשתעשע בחיבור משפט בפרסית-יהודית ובערבית עיראקית: "צִ'י כַאבָּארֵן כֵיר אִינשַאללה?" (בעברית: "מה נשמע? בשורה טובה בטח תגידי לי").
אמי פרצה בבכי.
"מי מת?", שאל סלים. "מה קרה?".
למשמע ההתייפחות של אימא, נכנסתי גם אני ותמכתי בה.
"מרגלית", אמרתי.
סלים הפטיר: "אללה ירחמה".
השתררה שתיקה בחדר ואימא הפסיקה לבכות.
האחיות נכנסו ובדקו לסלים את לחץ הדם. הכול היה בסדר. אימא שלי לא יכלה לעמוד בכאב ויצאה, ואני אחריה.
אין עדיין תגובות