נאנא בת ה־18, בתם של שיכור וכובסת, שגדלה ברחובות העוני ועל מדרכות פאריז, מלוהקת בהעזה של מנהל תיאטרון לתפקיד ונוס […]
פרק ראשון
בשעה תשע בערב היה עדיין האולם המרכזי של תיאטרון הוַארְיֶטֶה שומם. ביציע ומתחתיו, באורן העמום של הנברשות, המתינו צופים בודדים, אבודים בין כורסאות הקטיפה האדומות. כתם אדום גדול סימן את מקומו של המסך בין הצללים, ושום קול לא עלה מן הבמה האפלה או מגומחות המוזיקאים הנטושות. רק גבוה למעלה, ביציע השלישי, נשמע שאון צוהל של פטפוטים ושל צחוקים. ראשים בקסקֶטים ובכובעים נשיים הציצו משם, ממש במרחק נגיעה מהקורות המוזהבות של התקרה העגולה, סמוך לציורי הנשים והילדים העירומים שריחפו בתאורת הגז על רקע שמיים ירקרקים. מפעם לפעם נכנסה לאולם סדרנית עם כרטיסי כניסה בידה והובילה למקומם בחשיבות רבה עוד אדון חנוט בחליפת ערב וגברת כחושה וכפופה מעט שסקרה את המקום במבט עייף.
שני גברים צעירים הגיעו למעבר בשורות הראשונות. הם נשארו לעמוד והביטו סביבם.
"מה אמרתי לך, אֶקטוֹר?" קרא המבוגר שבהם, בחור גבוה עם שפמפם שחור דקיק. "הגענו מוקדם מדי. יכולת לתת לי לגמור לעשן את הסיגר שלי בנחת".
אחת הסדרניות חלפה על פניהם.
"אוי, מר פוֹשֶׁרִי", אמרה בחיוך לגבוה, "ייקח לפחות עוד חצי שעה עד שיתחילו".
"אז למה כתוב במודעות שהמופע יתחיל בתשע?" התלונן אקטור. פניו הארוכות והרזות עטו ארשת נרגזת. "קלאריס משתתפת בהצגה והיא נשבעה לי הבוקר שיתחילו בתשע בדיוק".
הם השתתקו לרגע וסבו לאחור לראות מי כבר נמצא בתאים, אבל אלה היו חשוכים, וציפוי הקיר הירוק שלהם האפיל אותם אף יותר. בשורה שמתחת ליציע היתה החשכה מוחלטת, אבל באחד התאים שמעליו היה אפשר להבחין בגברת שמנה שעוּנה על מעקה הקטיפה. תאי הבמה מימין ומשמאל, בין העמודים הגבוהים והווילונות הכבדים עתירי הגדילים והשנצים, היו עדיין ריקים. אבק בהיר עלה מהלהבות הכבויות־למחצה בנברשת הקריסטל הענקית ומילא את החלל בלבן ובזהב עם נגיעות של ירוק.
"השגת תא בשביל לוסי?" שאל אקטור.
"כן", השיב חברו, "זה לא היה קל בכלל… ואין מה לדאוג שלוסי תגיע מוקדם מדי, זה לא הסגנון שלה!" הוא החניק פיהוק קל, ואחרי שתיקה קצרה המשיך: "אתה יש לך מזל. פעם ראשונה שאתה בא להצגת בכורה… וישר נפלת על 'ונוס הבלונדינית', שהולכת להיות ההצלחה הכי גדולה של העונה. מדברים על זה כבר שישה חודשים. משהו יוצא־דופן. בּוֹרְדֶנָאב הזה מקצוען אמיתי, הוא חיכה ותזמן את הבכורה במיוחד לקראת פתיחת התערוכה".[1]
אקטור הקשיב קשב רב. עכשיו הציג שאלה: "ונָאנָא, הכוכבת החדשה, זאת שמשחקת את ונוס, מכיר אותה?"
"אוי, עכשיו גם אתה מתחיל!" קרא פוֹשֶׁרִי והרים את ידיו בדרמטיות. "מהבוקר מטרטרים לי על נאנא. פגשתי יותר מעשרים אנשים, וכולם – נאנא פה נאנא שם! מה אני יודע?! את כל הבחורות בפאריז אני צריך להכיר? נאנא – זאת המצאה של בּוֹרְדֶנָאב. אז בטח יש בה משהו".
הוא נרגע לרגע, אבל הריקנות באולם והאורות הנמוכים, שהזכירו לו כנסייה עם לחשושים בלתי־פוסקים ודלתות נטרקות, הציקו לו. "די!" חתך. "משעמם כאן. בא לי לצאת. בוא נרד וננסה למצוא את בּוֹרְדֶנָאב. הוא כבר יספר לנו הכל".
למטה התקבץ קהל באולם המבואה מחופה השַׁיש של התיאטרון. דרך שלוש דלתות הסורגים שנפתחו היה אפשר לראות את החיים השוקקים שזרמו בבולווארים בערב הנעים הזה של חודש אפריל. מרכבות התגלגלו ועצרו, שוערים פתחו דלתות וסייעו לרדת, צופים זרמו בקבוצות קטנות שעמדו בתור לפני עמדות הסדרנים והמשיכו לגרם המדרגות הכפול, שהנשים השתהו עליו כמדגמנות את הופעתן הנאה. אור גז מסמא האיר את העירום האפור של קירות השיש האימפריאליים, שהזכירו העתק קרטון של מקדש עתיק. מודעות ענק התנוססו לאורכם בצהוב בוהק עם שמה של נאנא באותיות שחורות בולטות. כמה מהאדונים נעצרו והתעמקו במודעות, אחרים עמדו ושוחחו ביניהם והפריעו לבאים לעבור. סמוך לקופות ניצב אדם שמנמן, שפניו הגדולות היו גלוחות למשעי, וענה בחוסר־סבלנות לאנשים שניסו לשווא להשיג כרטיסים ברגע האחרון.
"הנה בּוֹרְדֶנָאב", אמר פוֹשֶׁרִי והתחיל לרדת במדרגות. אבל מנהל התיאטרון כבר הבחין בו.
"הי! יפה מצדך!" קרא אליו מרחוק. "לא סיכמנו שתעביר בשבילי משהו לחדשות? אז הבוקר אני פותח את ה'פיגארו' – ושום דבר!"
"תצטרך לחכות!" ענה לו פוֹשֶׁרִי. "אני רוצה קודם לראות את הנאנא הזאת שלך, לפני שאכתוב עליה משהו. וחוץ מזה, לא הבטחתי כלום".
כדי להתחמק מהוויכוח הוא הציג את בן־דודו, מר אקטור דה לָה פָלוּאָז, איש צעיר שבא להשלים את לימודיו בפאריז. המנהל אמד את הצעיר במבט מהיר, ואילו אקטור מצדו סקר את המנהל נרגש כולו. אז זה בּוֹרְדֶנָאב המפורסם, המומחה הגדול למופעי נשים, שמתנהג אליהן כמו מנהל בית־סוהר, האיש שמוחו תמיד קודח תרגיל שיווקי חדש. אומרים שאינו מפסיק לרגע לצעוק ולירוק ולחבוט בירכיים. ציניקן עם אופי של שוטר! אקטור חשב שכדאי להגיד לו משהו ממש נחמד.
"התיאטרון שלך…" פתח בקול מתנגן.
בּוֹרְדֶנָאב קטע אותו בגסות נינוחה של אדם המעדיף לקרוא לדברים בשמם.
"אתה מתכוון, הבית־זונות שלי".
פוֹשֶׁרִי הגיב בפרץ צחוק של הסכמה. לָה פָלוּאָז, שהמחמאה נתקעה בגרונו והיה אחוז הלם קל, ניסה להיראות כמי שיודע ליהנות מחילופי דברים כאלה. המנהל הסתובב בינתיים ללחוץ יד למבקר תיאטרון בכתב־עת רב־השפעה שעבר לידם, ועד ששב ונפנה אליהם, ניסה לָה פָלוּאָז להתעשת. הוא הרגיש שנתפס כבוּר כפרי ורצה להפגין בקיאות במתרחש.
"סיפרו לי שלנאנא יש קול נהדר", אמר בניסיון נואש להגיד משהו ראוי.
"נאנא? היא זייפנית איומה", הפטיר המנהל במשיכת כתפיים.
האיש הצעיר מיהר להוסיף:
"ובכלל, שהיא שחקנית מצוינת".
"מי אמר? היא לגמרי גולם. אין לה מושג איפה לשים את הידיים ומה לעשות ברגליים".
סומק קל עלה בפניו של לָה פָלוּאָז. הוא כבר לא הבין שום דבר אבל המשיך לקשקש:
"בעד שום הון שבעולם לא הייתי מוכן להפסיד את הבכורה הערב. אני יודע שהתיאטרון שלך…"
"תגיד הבית־זונות שלי!" חתך שוב בּוֹרְדֶנָאב בעיקשות צוננת של אדם המשוכנע בדרכו.
פוֹשֶׁרִי, שעקב בשלווה אחר הנשים שנכנסו לאולם, בא עתה לעזרת בן־דודו, שנותר פעור־פה והתקשה להחליט אם עליו לפרוץ בצחוק או להיעלב.
"תעשה טובה לבּוֹרְדֶנָאב ותקרא לתיאטרון שלו בית־זונות כמו שהוא מבקש, אם זה מה שבא לו… ואתה, יקירי, תפסיק להעמיד פנים. אם הנאנא שלך לא יודעת לשיר ולא יודעת לשחק, הלך עליך הערב. זאת דעתי הצנועה".
"הלך עלי? הלך עלי?" קרא המנהל בפנים סמוקות מהתלהבות. "ממתי אשה צריכה לדעת לשחק או לשיר? הא? איזה טמבל אתה, בחורצ'יק. נאנא היא משהו אחר, נו כן! משהו אחר ששם בכיס את כל השאר! אני גיליתי אותה בחוש הריח שלי, ואצלה יש מה להריח, או שהאף שלי נדפק לגמרי. אתם תראו, תיכף תראו, היא רק תעלה לבמה ואולם שלם יישאר עם הלשון בחוץ".
הוא הניף את ידיו השמנמנות בהתלהבות, ואחרי שנרגע, הנמיך את קולו כממתיק סוד עם עצמו:
"כן, היא תגיע רחוק, זאת! בחיי! כן, רחוק מאוד! העור שלה! איזה עור יש לה!"
פוֹשֶׁרִי המטיר עליו שאלות, והוא נעתר למסור פרטים נוספים והשתמש בביטויים גסים שלא נעמו לאקטור דה לָה פָלוּאָז. זה היה ככה, הוא פגש את נאנא והחליט שאפשר לעשות איתה משהו רציני. בדיוק חיפש מישהי שתתאים לתפקיד ונוס. אבל הוא, לא מתאים לו להשאיר אשה לעצמו הרבה זמן; עדיף לנצל את היתרונות שלה לטובת הכלל. זה לא עבר חלק, כי במוסד כמו שלו, כשמגיעה בחורה ברמה כזאת, האש תיכף מתלקחת. הכוכבת הנוכחית, רוז מִינְיוֹ – שחקנית מצוינת וזמרת טובה מאוד – קלטה מיד שיש כאן מתחרה פוטנציאלית, השתוללה מזעם ואיימה לעזוב. איזו מהומת אלוהים התעוררה – וכל זה רק סביב המודעה! – עד שבסוף החליט לכתוב את השמות של שתי הכוכבות בדיוק באותו גודל, זה לא צריך להפריע. כל שאר הבחורות לא מדאיגות אותו. שחקניות קטנות כמו סימון או קלאריס, אם לא מוצא חן בעיניהן – תמיד אפשר לבעוט להן בישבן. אחרת אי־אפשר לנהל עסק. אפשר תמיד למכור אותן, הוא יודע בדיוק מה הערך שלהן, כלבות.
אין עדיין תגובות