"טים נח לו רגע על הגג והסתכל על הציפורים שעפו להן בשמיים. הנדידה שלהן נגעה בעומק ליבו עד שפעמים רבות […]
פרק 1
פגישה כושלת
טִים ישב עם אחותו הקטנה טִינָה בחצר הקדמית של ביתם. הוא הראה לה בפעם השלישית לבקשתה את מופע הבובות שהמציא. זה היה מופע על הקוסם הזקן והאמיץ שלחם כנגד המכשפה המרושעת. לדעתה של טינה, זה היה המופע המוצלח ביותר שלו עם בובות העץ שאסף, שכמובן השתבח מהצגה להצגה.
בכפר הקטן "עמק הַבּוֹר", בתחום שיפוטה של העיר הגדולה "מִינִיץ", עיר הבירה של סֶלְבִּירְיָה, התגוררו טים, אחותו טינה ואימם לִיזָה. טים היה בן שש־עשרה. היה לו שיער חום בהיר, אדמוני מעט, שלא היה קצר מדי ולא ארוך במיוחד, כזה שעם כל תנועה של הראש הוא נגע בעדינות בעורפו. גובהו היה מעט יותר מגובהם של שאר הילדים בכפר, ועל פניו היו נמשים עדינים שהשתלבו היטב עם עיניו החולמניות. ברוב הימים הוא לבש את האפודה החומה שאותה אהב מאוד. היא הייתה ישנה, דקה ודהויה. בגדיו לא היו שונים במיוחד מאלו של מרבית אוכלוסיית איכרי הכפרים. למעשה, כל מעמד הביניים ומטה לא יכלו להרשות לעצמם קניית בגדים מרובה, ביניהם גם משפחתו. טים עצמו נאלץ ללבוש בגדים שעברו אליו דרך כמה קרובי משפחה. כולם נהגו להתלבש כמעט אותו דבר, מגפיים גבוהים, מכנסיים רחבים, חולצת פשתן ואפודה עם כפתורים עליה.
טינה, אחותו הקטנה, הגיעה כמעט לגיל שמונה. שערה היה חום, ארוך וחלק. הוא תמיד היה אסוף ומסודר כמראה כל הילדות המטופחות בכפר, זאת הודות לאימם ליזה שהייתה שומרת עליה ומטפחת אותה בקנאות. למרות העוני בביתם, לטינה היה מגוון רחב של שמלות. כל כמה חודשים הייתה ליזה דואגת לתפור לה אחת חדשה משאריות בדים שנשארו אצלה מעבודתה כתופרת, וכך ניסתה לפצות ולו במעט על החיסרון. גברת ליזה הייתה ידועה בכישרון התפירה שלה אצל רבות ממשפחות הכפר, אך בשל העוני הגדול, נשים רבות בכפר ידעו לתפור, כך שגברת ליזה נשארה רק עם העבודות הקשות והמורכבות יותר, שמהן הייתה מצליחה להתפרנס בדוחק.
בתנופות יד מהירות בובת הקוסם הדפה לדשא את בובת המכשפה. "הינה לך, מכשפה מרושעת!" אמר טים בקול נמוך, תוך כדי שהוא מנסה לחקות את קולו של איש זקן. בובת המכשפה ניסתה להעמיד את עצמה חזרה בקושי רב. "אני עוד אחזור ואתנקם בך, זקן טיפש, גם אם אמות!" אמר טים, עד כמה שהצליח, בקולה של זקנה צרודה. "עוד נראה, בינתיים תהיי סגורה בצינוק בסוף העולם," טים עבר לדבר בקולה של בובת הזקן. "ונגמר!" סיים באנחה בקולו הרגיל.
"עוד פעם!" צעקה טינה בהתרגשות ובמחיאות כפיים.
"לא, לא, לא," אמר טים, "זאת הייתה כבר הפעם השלישית."
"אם לא תציג שוב, תצטרך לעשות לי סוס!" אמרה טינה בניסיון ילדי להתגרות באחיה.
"סוס? לזה אני מוכן," אמר וזרק את בובות העץ על הדשא. הוא הרים את טינה והרכיב אותה על גבו. "מפעם לפעם את נהיית יותר כבדה." הוא הסתובב סביב הדשא בחצר ביתם, משמיע קולות של צהלת סוס, ובדרך מרוצתו מבריח מדרכו כמה תרנגולים שהפריעו לו.
"דהר, דהר!" אמרה טינה תוך כדי צחוק וחיוכים. טים ששמע את צחוקה של אחותו לא יכול היה שלא לצחוק גם.
"טים" נשמע קול עייף ועצבני במקצת מהשביל הסמוך לחצר הבית. טים הסתובב וראה את אימו ליזה מהלכת על השביל ליד הכניסה וסלים בידה. "בוא בבקשה לעזור!" צעקה גברת ליזה. טים הוריד את טינה מגבו ורץ לקראתה. "קח את הסלים האלה," אמרה בזמן שמסרה לטים שני סלים כבדים שהיו בידיה. "חבל שלא אמרת לי עוד לפני כן שאת זקוקה לעזרה," אמר טים תוך כדי שהוא מרגיש את כובד הסלים מושך את ידיו כלפי מטה. "וכאילו שהיית בא לעזור. היית עוזב מרצון את הבובות שלך כדי לעזור לי? כבר עברת את הגיל לזה, אין רגע אחד שבו אתה לא מתעסק בדברים המטופשים האלה," אמרה ברוגז. טים ניסה למלמל שהיה בא, הכול הוא היה עושה אם היא רק הייתה מבקשת, אבל ליזה כבר המשיכה לעבר דלת הכניסה לביתם.
"טינוש!" קראה ליזה לבתה ועל פניה נפרש חיוך רחב. טינה רצה אליה ונכנסה בתוך חיבוקה הגדול. "איך את מרגישה, מתוקה שלי?" שאלה אותה ליזה בפנים רכות תוך כדי שהיא מנשקת אותה כמה פעמים. "ומה עשית היום?" המשיכה לשאול, לא מחכה לתשובה. "סידרת קצת את הבית?"
"רציתי אבל… בסוף שיחקתי עם טים," אמרה טינה בהתרגשות מהולה בידיעה כי אכזבה את אימה בכך שנדדה עם אחיה במשחקים ובדמיונות.
ליזה לא הייתה מרוצה ממשמע אוזניה. היא ניסתה להרגיל את טינה לסדר יום קבוע מגיל צעיר כפי שכולם נהגו לעשות עם בנות הכפר. כך עכשיו וכך גם היה שבוע לפני כן, כשליזה ביקשה מטינה לנקות את הרצפה ודקות ספורות אחרי ראתה אותה משתוללת עם אחיה בקרב מקלות ברחבי הסלון. שבוע לפני כן, כשהיא אמרה לטינה לנסות לתפור חור קטן בבגד שדרש תיקון, היא גילתה מהר מאוד שטים לקח אותה להסתכל על בית העץ שבדיוק החל לבנות בקצה החצר האחורית. אך באותו הרגע גברת ליזה לא רצתה לכעוס. היא הייתה עייפה והיו כמה דברים שרצתה לארגן ולא היה לה פנאי להתעסק בכך. "אה, יפה…" אמרה בקול רדוד למשמע דבריה של טינה, "בואי, תעזרי לאימא שלך להכין ארוחת צוהריים, את בוודאי רעבה." ליזה לקחה את טינה איתה אל תוך הבית, בעוד טים המשיך אחריהן, גורר ידיים ארוכות ומושך את הסלים הכבדים.
לפתע גברת ליזה נעצרה, הסתובבה ופניה הביעו דאגה. "לא אטרח לשאול אם חלבת את הפרה, רק תגיד לי בבקשה שנתת לגברת דוֹריָה את השמלה שביקשתי ממך לתת…" טים החוויר ברגע ובלע את הרוק שהיה פיו. זאת הייתה הפעם האחת יותר מדי שבה הוא שכח לעשות משהו שאימו הטילה עליו. לא היה לו מה להשיב, וגם אם היה מנסה לחשוב על תירוץ, זה לא היה עוזר במצב הזה, זה כבר היה תירוץ אחד יותר מדי. טים שתק והשפיל את ראשו אל האדמה, מביט בשתי השקיות שסירבו לעזוב את כפות ידיו, והכין את נפשו לסבול צעקות, אך אלו לא הגיעו. ליזה רק הביטה בו במבט חודר, ולרגע עצמה את עיניה באנחה כבדה. היא הסתובבה חזרה ונכנסה בשתיקה אל תוך הבית. הקול היחיד שטים שמע היה בתוך ראשו, וזה היה קולה של אימו שאמר ורעם, "מדוע סמכתי עליו."
הוא נכנס אחריה והניח את הסלים במטבח על שולחן העץ הארוך. ביתם, שעבר במשפחתם בירושה במשך כמה דורות, היה בין הבתים הישנים יותר בכפר. אומנם כל הבתים היו ישנים, אך הוא היה שם ממש מראשית הימים. כל חורף לבקשת אימו, טים היה צריך לנסות לפתור מחדש את בעיית הנזילות שהופיעו כל פעם במקום אחר. פעם בסלון, פעם במטבח, ופעמים טפטף עליהם בזמן שישנו. בכל אחד מהתיקונים, תמיד היה עוצר כמה דקות אחרי שהתחיל, נח לו רגע על הגג ומסתכל על הציפורים שעפו להן בשמיים. הנדידה שלהן נגעה בעומק ליבו עד שפעמים רבות אף דמיין לעצמו איך חייו היו נראים לו היה בעל כנף באחת מאותן הלהקות. ריגשה אותו המחשבה איך אולי עם כל מעוף היה מגיע למקום חדש, ממש ההפך מהחיים בעמק הבור, שנשארו תמיד כפי שהם.
בקומה הראשונה של הבית היו מדפים וארונות, ועליהם הייתה ליזה מניחה דברים שבעיניה היו "מציאות אומנותיות". בכל פעם הייתה מוצאת ומוסיפה עוד; פסלי זכוכית קטנים, תיבות נגינה עתיקות וכדומה. מיותר לציין שבעיני טים הם לא ממש תרמו לחידוש מראה הבית. יותר מכך, לדעתו הם היו בזבוז המקום הגדול ביותר שנעשה אי פעם בכפר או אפילו בכל העולם כולו, אם מישהו היה מועיל לבדוק זאת.
טים יצא מהמטבח בידיים כואבות ופנה לכיוון המסדרון על מנת לעלות לחדרו. "אל תשכח שאנחנו הולכים היום למשפחת פֶּפֶּרטוֹן!" צעקה ליזה לעבר גבו המתרחק. טים היה המום, כל גופו התחשמל והוא הרגיש כאילו מישהו התיז עליו זרם של מים קפואים. הוא שכח לגמרי שבאותו היום אימו קבעה לו פגישה אצל משפחת פפרטון, בניסיון לשדך בינו לבין בתם השלישית, מַטרֶל.
"תתכונן! הכנתי לך בגדים יפים, ובלי משחקים בבקשה, אני רוצה שתיראה כמו בחור מהשורה. תכין את עצמך להתנהג בנימוס ובבקשה, אל תעשה לי שוב בושות."
טים ידע שאין שום דרך לברוח. הידיעה שאין לו ברירה ושהוא מחויב ללכת הייתה עבורו נחמה מסוימת שהרגיעה אותו מעט, כל מה שנותר לו היה רק להתמודד עם מה שיש. זאת הייתה הפעם החמישית שאימו מנסה לשדך אותו עם בחורה מהכפר. היו עוד כמה פעמים אך בכולן משפחת הנערה גיחכו וסירבו בכל תוקף להצעה. אחרי הכול, משפחתו של טים לא השתייכה למעמד נכבד וכסף היה הדבר האחרון שהיה ברשותם. לא רק מראהו של טים היווה לו מכשול, אלא גם העובדה שהוא נודע כבחור חולמני ומפוזר. ליזה עוד זכרה בכאב שצרב את אחת התגובות המרגיזות ששמעה, "הבת שלי נראית לך נואשת?" ליזה ידעה שלא יהיה פשוט למצוא לו שידוך, אך היא לא ציפתה לתגובות שכאלו. היא ידעה את מגבלותיה, ולכן ניסתה שלא לשדך אותו עם משפחות עשירות ומיוחסות (שבכלל לא היו טורחות לפתוח את דלתן להצעה שכזאת), אלא רק עם משפחות ממוצעות, כאלו שגם הצד השני אינו מושלם. לצערה, גם זה לא הצליח, ובסופו של דבר, לאחר שכנועים רבים, הצליחה להוציא אל הפועל מספר פגישות בודדות. פגישתם הנוכחית נתנה לה תקווה גדולה שאולי הפעם הדברים יהיו מעט אחרת.
"בבקשה תשתדל, זה אולי הסיכוי האחרון שלך להתחתן עם מישהי ממשפחה טובה," ליזה הרימה את הקול, ומייד הנמיכה אותו ולחשה לעצמה, "ואולי הסיכוי האחרון שלי להיראות פעם אחת שפויה בכפר הזה…" טים המשיך ללכת לאורך המסדרון ועלה במדרגות לחדרו. לדאבונו הוא שמע את לחישת אימו.
ברוב הפעמים התגובה הראשונה למראה חדרו של טים הייתה התפעלות רבה לנוכח כמות הבלגן ששרר בו. חדרו היה עמוס בערמות של ספרים ישנים ועבים. לאורך כל החדר היו פזורות בובות עץ, חלקן בלויות מעט וחלקן שבורות. הוא רצה למצוא זמן לתקן אותן, אך הדבר לא קרה באמת. ליזה ניסתה כמה פעמים להכניס לחדרו ארון חדש (שהשכנים זרקו), אך ללא הועיל. טים פשוט התעצל להחזיר כל דבר למקום ולא הבין כיצד ארון חדש יכול לעזור לו. מבחינתו החדר היה פשוט מקסים, הוא היה גדול דיו והכי חשוב, היה לו חלון רחב שדרכו יכול היה להסתכל על נוף הכפר השלֵו ומעט גם על היער.
היער נחשב למקום מסוכן עבור אנשי הכפר, וזאת בשל תדירות המקרים והתרחישים הרעים שקרו בו. רבים מאלו שנכנסו אליו, עקבותיהם אבדו והם מעולם לא חזרו. זקני הכפר העידו שעוד בתקופת אבות אבותיהם היה היער אזור מסוכן מאוד. רוב תושבי הכפר האמינו שהוא מכושף, וסיפורים עליו ניתן היה למצוא בכל פינה. קהילה זו אומרת את ההסבר שלה וקהילה אחרת את שלה, כל אחת וסיפוריה. אם כי לפעמים, כשלא נשמע משהו חדש, מוזר או מפחיד שקרה, כמו כל דבר, גם זה נעשה לעניין שבשגרה ונשכח. אך ברגע שהתחדש איזה דבר, חזרו להם הסיפורים והשמועות, ואיתם תחושת הפחד. למעט כמה מהסוחרים הוותיקים, שמרוב חמדתם אזרו אומץ ונסעו במהרה דרך שוליו, כל שאר אנשי הכפר, כולל טים, שבדרך כלל היה הראשון להגיע למקומות מסקרנים, לא העזו להתקרב.
בצוהריים ישב טים בחדרו עם חברו הקרוב אֶליוּט. הם העיפו אבנים לעבר השדה הנטוש שנפרס מול חלקו האחורי של הבית. זה היה משחק די קבוע שבו ניסו לראות עד היכן תגיע האבן, אם עד לחורשת העצים הרחוקה או אולי עד לגבעה שנחשבה למקום די נדיר להגיע אליו. בתחילה הפרה שבחצר הבית הפריעה להם, אך טים במהרה הוליך אותה למקום אחר.
"תורך," אמר אליוט.
טים זרק אבן בכל כוחו אך לא הצליח להגיע רחוק.
"אני מקווה שיום אחד אצליח להגיע רחוק יותר," אמר ועיקם את לחיו. הוא הסתכל על נוף השדה וכאילו שקע בתוכו.
"אולי תמכור חרציות," אמר אליוט שהיה מרוכז כל כולו בזריקה הבאה שלו.
"אני מדבר ברצינות," אמר טים, "אני רוצה לעשות משהו, לטייל או לעזוב לאנשהו."
"אין כאן באמת לאן ללכת," אמר אליוט, "אל תשכח את הטיול האחרון שעשינו, איזה צעקות קיבלנו."
"בגלל ששחררת את הכבשים של לִיפֶּרְט," טים צחק, "סיבכת אותנו עם כל הכפר כמעט."
"לא ידעתי שהוא יכעס שלקחנו כמה מהכבשים שלו על מנת שישמשו פיתיון לזאב," אמר אליוט בפנים נבוכות, "וחוץ מזה, לאן תרצה ללכת? זה לא שיש כל כך הרבה מקומות לבחור מהם. אין אבן בכפר שאנחנו לא מכירים, וללכת לערים מסביב לא בא בחשבון. גם אני הייתי רוצה לטייל, אבל ללכת לחפש צרות לא יעזור לאף אחד."
"'לחפש צרות'," חזר טים, "זאת הבעיה שלי. לא משנה מה אני רוצה לעשות, הכול נתפס אצל אחרים כ'צרות'. מה רע בטיול קטן?" הוא זרק שוב אבן, "מחר תבוא ונתכנן משהו."
"מחר…?" אליוט משך בכתפיו בחוסר נוחות, "אבא שלי סידר לי איזו פגישה אצל מר קֶנְרִין, בנוגע לעבודה קטנה."
"אז מוחרתיים?"
"נצטרך לראות," אמר אליוט, "רק אל תתכנן משהו בלעדיי."
באותו ערב צעד טים אחרי אימו במהירות כל הדרך למשפחת פפרטון. הוא ניסה כמה שיותר להחביא את עצמו מאחוריה, על מנת שאיש לא יראה אותו בבגדים החדשים שאותם לבש כמעט בכוח כאילו היה ילד בן חמש. בגדים כחולים ממשי ישן, מלאי כפתורים מיותרים מכל הצדדים. הוא היה עטוף בצעיף ישן שאמור היה לתת לו מראה כמו של הבחורים האמידים. בדרך כלל לבגדים מהסוג הזה היו מצרפים כובע, ומשלא הצליחה אימו למצוא אחד ראוי, אמרה שהפעם עדיף שיבוא ללא כובע כלל. טים היה מוצף במחשבות עד כדי כך שלא שם לב שהגיעו לכניסת ביתם. ליזה פתחה את השער ונכנסה בשביל. החצר הקדמית הייתה מוזנחת יחסית לבתים האחרים סביב והזכירה לו מעט את החצר שלהם. טים הלך מאחוריה, כל צעד שעשה הגביר את קצב דפיקות הלב.
ליזה נקשה בדלת כמה פעמים. היא סידרה את שמלתה בפעם המי־יודע־כמה לפני שלא תוכל יותר לעשות זאת, עד ששמעה את טים מסתבך עם משהו בבגדיו.
"המכנסיים נופלים לי," אמר בעודו מנסה לאחוז בהם ככל הניתן, "הכפתור נפל."
ליזה החווירה. "תתחבא שם," הצביעה לעבר פינה צדדית ואפלה בגינה. טים החל לרוץ בעודו מחזיק את המכנסיים בידיו.
דלת הבית נפתחה. "ברוכה הבאה," נשמע קול קר מעט של אישה מבוגרת. גברת פפרטון חייכה קלות לעבר ליזה שחייכה גם היא חיוך מובך ומוסח מעט.
"היכן בנך?" אמרה והסתכלה מעבר לכתפה לשני הצדדים.
"הו, טים," גיחכה ליזה וניסתה להסתיר את מבוכתה, "הוא, הוא, מתעכב… הוא אמור להגיע בכל רגע ממש."
"כיאה לבחור מתרגש," אמרה גברת פפרטון, ונראה היה שהיא לא קונה את מה שליזה מנסה להאכיל אותה בו. "בואי היכנסי," אמרה וליוותה אותה פנימה.
אור העששית של עמוד התאורה בפינת החצר פילח את החושך, ושקט שרר בכל הרחוב. בדרך כלל לא נהגו בכפר לקבוע פגישות בערבים, אך בגלל שהיה מדובר על שדכנות, נראה שהדבר לא הפריע לאף אחד. בשביל הרחוב צעדו להם חמישה נערים. כולם לבושים בבגדים תואמים, ארוכים ושחורים, עם ברדס מחודד ומופשל מאחורי גבם. הם השתייכו לאצולת "הַסַּנְצְלוֹרִים" של האדון מַרְתִיוּס סֶנצְלוֹר, מושל העיר מיניץ, בעל "הלשון החדה", כפי שכינו אותו. האדון היה מקורב לקיסר סלביריה, אדון הורת', שהיה ישיש ועיניו כבר כהו מלהבחין בחיבתו של מקורבו לכס המלכות, וכיצד זרועותיו הארוכות של סנצלור עושות את דרכן לבסס את מעמדו בכל מוקד כוח אפשרי בעיר, שכן מיניץ, בהיותה בירת סלביריה, הייתה מוקד הכוח הגדול בממלכה, וסנצלור ידע לנצל זאת היטב. כך היה מעמיד ומבסס קבוצות נערים ומשפחותיהם שהיו תומכים בו בכל הכפרים וזוכים למעמד של חיסיון ותמיכה מצידו. למעשה רבים כבר ראו אותו בתור הקיסר החדש, ואיש לא העז להפר את הוראותיו. היו רבים שהאמינו שסנצלור קשור ובכלל נשלח מטעם ארץ קרדים, יריבתה הגדולה של ממלכת מאלאס, במטרה להכין את כיבושה של סלביריה כצעד נוסף בדרך לניצחון. סלביריה ישבה סמוך לרכס הרים שהפריד בין שתי הממלכות, ונחשקה על ידי כל הממלכות מעבר. אך הדברים, כמו רוב הדיבורים, גם ביריבות זאת היו בגדר רעיונות שאיש לא יכול היה להפריך או להוכיח. הדיבור עליהם הוביל תמיד למבוי סתום, שאף יכול היה להיות מסוכן אם היה נופל על האוזניים הלא נכונות.
הנערים לבושי השחור ניהלו ביניהם שיחה. שלושה מהם התווכחו על עניין אחד, ואילו השניים האחרים דיברו על עניין אחר. כשהגיעו לכניסת הבית של משפחת פפרטון, אחד הנערים, הגדול מבין החברים, שהיה בן דודו של טים, גָּאר בְּרִיבַן, הביט לרגע לעבר החצר וראה את טים יושב ספון על ספסל העץ. בדרך כלל בני דודים הם חברים, או לכל הפחות שומרים על חיבה מסוימת זה לזה, אך כאן המצב היה שונה לגמרי. גאר שנא את טים, הם היו הפכים קוטביים. למשל, טים היה בחור שקט ומופנם, ואילו גאר היה חברותי וקולני. טים היה חולמני וגאר היה מעשי ודייקני. גאר אף זכה להימנות עם קבוצות הנערים שזכו לנסוע כמה פעמים למיניץ להשתתף בטקסים של המושל סנצלור, שפעם אחת אף זכר את שמו, דבר שדודה מאנה, אימו של גאר, זכרה שנים רבות ונהגה להזכיר זאת שוב ושוב בכל אירוע אפשרי. לפעמים אף נסחפה עד כדי כך שהציגה את בנה והמושל כחברים. דבר אחד כן היה משותף לטים וגאר, שניהם היו גבוהים מכל שאר הנערים, זה היה משהו שעבר במשפחתם, וגובהם כמעט תמיד היה זהה כשגדלו. ועדיין, למרות גובהם השווה, מבנה גופם היה סיפור אחר, טים היה רזה לעומת גאר שהיה חסון ורחב.
"ששש!" אמר גאר בשקט וסימן לחבורתו להתקרב לגדר החצר. כולם השתתקו והביטו אל טים מבעד לגדר מבלי שיבחין.
"מה קרה? מי זה?" שאל אחד הנערים שהתקשה לראות בגלל החושך וגם בגלל שהסתירו לו.
"זה טים," אמר גאר ובן רגע התחיל לצחוק, "אני מזהה את הליצן הזה גם בחושך. מה הוא עושה פה?! תראו מה הוא לובש."
"הוא נראה כאילו הוא סחב אותם לטוץ הזקן!" אמר אחד הנערים וכולם צחקו בלחש, סוגרים את פיהם בכף היד.
"כאן גרה משפחת פפרטון, לא?" שאל אחד מהם.
"כן. אולי הוא בא להשתדך עם הילדה שלהם," גאר חזר וצחק, "זה לא יקרה בחיים. קדימה, בואו אחריי, יש לי רעיון."
גאר הזדקף ונכנס בשקט אל תוך החצר, שאר הנערים הלכו אחריו. הם רצו לעבר אחד השיחים הגדולים בגינה, התחבאו מאחוריו והסתכלו על טים שלא שם לב אליהם משום שעדיין היה עסוק במאבק עיקש מול מכנסיו. כשסוף־סוף הצליח לקשור אותם בעזרת שרוך שהיה קשור לנוי על חולצתו, הבין כי השהייה בחוץ גרמה לו להיות לחוץ אף יותר. הוא חשב שכבר היה יכול אולי לגמור את כל השיחה עם הבת של משפחת פפרטון אם רק היה נכנס לפני כן יחד עם אימו.
לפתע הוא שמע רחש חזק מבין השיחים. הוא קם והסתובב לכיוונו, מחפש בעיניו לראות אולי חתול יוצא ורץ משם. בצעדים ספורים ובשקט טים התקדם לעבר השיחים כשהוא מבחין במשהו נמוך נושם מאחוריהם.
"עכשיו!" נשמע קולו של גאר, וכל הנערים קפצו עליו ותפסו אותו בכוח.
"תהיה בשקט אחרת תחטוף!" אמר אחד הנערים, ועוד לפני שטים הצליח לענות ולו מילה, כבר חטף אגרוף בבטנו. חבורת הנערים דחפו והפילו אותו על הדשא.
"עזבו אותי, מה אתם רוצים!" מלמל טים.
"תורידו לו את החליפה, מהר!" אמר גאר תוך כדי צחוק.
"בבקשה לא," אמר בטים בזמן שהנערים הפשיטו אותו מחליפתו. הוא ניסה להתנגד אך ללא הועיל.
"מהר, שמעו אותנו," אמר גאר תוך כדי הסתכלות לעבר הבית, "בואו נברח!" הנערים החלו לברוח תוך שהם מצחקקים ומרוצים.
טים נשאר שכוב ומקופל על הדשא.
"מה זה?" נשמע קול הבס של מר פפרטון כשפתח את דלת הכניסה והביט סביב, סורק את החצר הקדמית. הוא ראה את טים שרוע על הדשא ללא חליפה, עם גופייה בלבד לעורו ושערו פרוע. מר פפרטון לא הספיק לראות את קבוצת הנערים בורחת משם בעודם אוחזים בבגדיו החדשים־ישנים של טים.
"מה קורה שם?" נשמע קולה של גברת פפרטון שיצאה גם היא מדלת הבית ונעמדה ליד בעלה. כשהבחינה גם היא בטים המקופל והמושפל מיהרה להזעיק את אימו מתוך הבית. ליזה רצה לעבר הכניסה. הייתה לה תחושה רעה מאוד, היא ידעה שזה קשור לטים. איכשהו הוא הצליח לקלקל לה את הערב. היא יצאה מהדלת והסתכלה לעבר הספסל שעליו השאירה אותו. התדהמה לא הייתה יכולה להיות גדולה יותר והבושה עוד יותר.
טים קם, התיישר ונעמד מול כל הנוכחים בבגדיו התחתונים בלבד. הוא רץ לעבר שער היציאה וברח כל כך מהר עד שאימו לא הצליחה אפילו לצעוק שיחזור. הוא ברח הביתה, התלבש במהירות מכל הבא ליד והמשיך במרוצה עד שמצא את עצמו באחד הפרדסים של הכפר. הוא ישב שם ליד אחד העצים ורק אז, כשהוא לבוש ורחוק, החל לבכות. למרות שטים היה בחור די רגיש, הוא לא נהג לבכות לעיתים קרובות, יותר נכון יהיה לציין שהוא לא בכה כבר שנים. אך אותו הערב חדר עמוק עד מרכז ליבו והבכי פשוט זלג מעיניו ללא שליטה. הוא נשאר שם כמעט שעתיים עד שאסף את עצמו מהאדמה ובכאבים חזר הביתה.
השעה הייתה מאוחרת וכולם כבר ישנו. הוא הלך לאורך מסדרון ביתו בזהירות בלי לעשות רעש. במסדרון הייתה מנורת לילה קטנה שדלקה. היא הייתה מונחת על שידה קטנה שאימו מעולם לא מצאה לה שימוש מיוחד חוץ מלהחזיק את אותה המנורה. מעל השידה היה תלוי ציור דיוקן. טים התקרב אליה והביט בו כפי שעשה כבר עשרות פעמים בעבר. בציור נראה אדם בגיל הארבעים, בעל זקן אדמוני; קצת מלא בבשרו ובעל עיניים עדינות וכחולות בדיוק כמו של טים ועל ראשו כובע ישן. זה היה אביו מר מְרִיוְיָן בְּרִיבַן. בעוד טים בהה בציור, הוא נזכר בסיפורים שאביו היה מספר לו, סיפורים שלפעמים היו נמשכים אל תוך הלילה עד לשעה מאוחרת מאוד. בשביל טים אביו תמיד היה אדם חזק שמעולם לא איבד שליטה ומעולם לא נראה מודאג או עצוב. הוא תמיד היה בעל עצה טובה וידע רחב מאוד כמעט על כל נושא. אביו היה דייג, וכבר מימי ילדותו נהג טים ללכת לדוג איתו. אך מאז שאביו נהרג בסופת הגלים הגדולה, טים מנע מעצמו כל זכר לדיג. כל זה היה שלוש שנים לפני כן, כשהיה בן שלוש־עשרה.
בעודו עומד ובוהה בתמונה כהרגלו, נשמע רעש קטן וטים ניעור מזיכרונותיו. הוא הסתכל לעבר סוף המסדרון וראה את טינה. היא לבשה שמלת פיג'מה, עיניה היו עייפות והיא בקושי פקחה אותן. היא התקרבה אליו סהרורית, הולכת בצעדים קטנים.
"אימא כעסה עליך היום, היא חיפשה אותך בכל מקום," אמרה בקול שקט, התקרבה לצד השידה ונצמדה אל הקיר.
"ומה היא אמרה?" שאל טים אחרי אנחה קצרה.
טינה הביטה לרגע לכיוון הרצפה. "היא אמרה שהיא לא תלך איתך יותר לשום מקום."
טים בהה באוויר. הוא נשען גם כן על הקיר בצידה השני של השידה ושניהם הביטו אל הקיר מולם.
"מה עשית?" שאלה טינה.
"לא עשיתי כלום."
טינה הסתכלה עליו ובעיניה עלה חיוך סקרן.
"באמת," אמר טים בשקט, "הפעם באמת לא עשיתי כלום."
טינה הסתכלה עמוקות אל תוך עיניו, "בכית."
"קצת בכיתי, אבל לא על עצמי. בכיתי על אימא שאיני יכול לרצות אותה. אני יודע שעבורה אני כישלון לא משנה מה אעשה." שקט עמד ביניהם וטים ראה שאחותו מביטה לעבר תמונת אביהם, הוא הסתכל עליה גם כן ותהה לעצמו על מה היא חושבת.
"אתה מתגעגע לאבא?" שאלה, וטים ניענע בראשו בחיוב.
"גם אני, אך הייתי רוצה לזכור אותו יותר, קשה לי לסלוח לעצמי על כך שאיני זוכרת הרבה."
"היית רק בת חמש כשהוא הלך," אמר טים, "זאת אינה אשמתך. הוא אהב אותך מאוד, הוא היה מחבק אותך כל הזמן."
"ספר לי שוב מה הוא היה אומר עליי," ביקשה.
"הוא תמיד היה אומר שיש לך פרצוף בדיוק כמו של אימא, ושאת הציפור הקטנה שבליבו שאותה הוא לוקח איתו לכל מקום."
דמעה יחידה זלגה מעיניה של טינה. "אני מתגעגעת אליו." טים התקרב אליה וליטף בעדינות את שערה. "מזלי שאתה איתי, הלוואי שתמיד תהיה טוב בדיוק כמוהו."
"הלוואי," אמר טים ועצם לרגע את עיניו כמי שמבקש דקה לעצמו. אחר כך לקח את טינה בשקט וליווה אותה בחזרה לחדרה.
אין עדיין תגובות