רוצח מהאגדות

1

שלושים ושמונה שנים לאחור

אור הדמדומים בשמי ניו־זילנד החל להתמזג עם אור היום ולהשתלט עליו באטיות.

פרנק סמית הביט בשעון הקטן שהוצב במרכז לוח המחוונים של הרכב. השעה הייתה שמונה וחמש דקות. ‘מדוע הנסיעה אורכת זמן רב כל כך?’ שאל את עצמו. בדמיונו כבר ראה כיצד הוא פורש את ידיו לצדדים ומעניק חיבוק חם ואוהב לשלושת ילדיו. הוא לא ראה אותם ארבעה ימים תמימים בגלל נסיעת העבודה שאליה הוקפץ כדי להחליף עמית שחלה.

בילי סמית, בנו הבכור, חגג את יום הולדתו הרביעי מספר ימים קודם לכן. ילד נמרץ ושובב, שהתגאה עד מאוד באוסף מכוניות הצעצוע שלו. אוסף שבכל לילה היה מוכנס אחר כבוד לתוך ארגז גדול ועולה לחדר השינה, ‘לישון’ יחד עם בנו הקטן.

מָאי סמית, בת השנתיים, הייתה ללא צל של ספק ‘הבת של אבא שלה’. תווי פניה דמו להפליא לתווי פניו של פרנק, ועיניה הכחולות היו השתקפות מדויקת של עיניו. אמת, על פי הדעה הרווחת לא ניתן לאהוב ילד אחד יותר מילד אחר, והוא אכן אהב את בילי אהבה עזה, אבל מאי, אף שהייתה צעירה יותר, פשוט ידעה בדיוק על אילו כפתורים ללחוץ בנפשו על מנת לקבל כל דבר שרק רצתה.

שני ילדיו גם יחד לימדו אותו ואת אשתו האהובה בשש השנים האחרונות, שילדים הנם המקרה היחיד שבו המשוואה המתמטית של אחד ועוד אחד בהחלט אינה שווה לשניים. המשוואה הפשוטה הייתה אומנם נכונה לגבי כל דבר שראה או עשה בחייו, אולם בכל הקשור לילדים? כמות האנרגיה, ההשקעה והניסיון לתת לשני העוללים את כל האהבה ותשומת הלב שלהן היו זקוקים, גדלה בחזקה ריבועית.

זו הייתה רק אחת הסיבות לכך שבשיחה שניהל יחד עם קלייר, הם קיבלו החלטה מושכלת שלעת עתה יסתפקו בשני ילדים בלבד, כדי שיהיה באפשרותם להעניק לשניהם יחד את תשומת הלב ואת החינוך הטובים ביותר במסגרת התקציב ושעות הפנאי שעמדו לרשותם.

מאי הייתה בת חצי שנה באותו הערב שבו ההורים הצעירים ניהלו את השיחה וקיבלו את ההחלטה המושכלת.

אחיה הקטן, אשלי סמית, נולד אחד־עשר חודשים לאחר אותה השיחה.

פרנק הביט בבטנו.

היא החלה להשמיע רעשי עיכול רמים, והוא הרגיש כמי שנמצא בניסוי של המדען הרוסי פּאבלוֹב. בלוטות הריר בפיו החלו לעבוד במרץ בשעה שדמיין את הארוחה שקלייר בוודאי הכינה עבורו.

הוא שלח את מבטו קדימה. חשכת הלילה כבר עטפה את העמק שבו נסע. אורות בהירים הופיעו בהמשך הדרך. הוא מצמץ בעיניו והסיט את מבטו מעט לשולי הדרך, על מנת שלא להסתנוור מאורות הרכב שהתקדם לעברו במהירות ולבש צורה ברורה יותר ויותר של משאית רחבת גוף, שגררה מאחוריה שני קרונות לכל הפחות.

פרנק ניסה לאותת לנהג להנמיך את עוצמת פנסי המשאית, שהאירו את הכביש באור בהיר ומסנוור. המרחק בין ה’הולדן’ המשפחתית של פרנק לבין המשאית התקצר במהירות.

עתה, הוא כבר לא יכול היה לראות את המשאית עצמה. אורות הפנסים הקדמיים שלה לא אפשרו לו להביט קדימה. הוא גם לא יכול היה לראות את נהג המשאית. וגרוע מכך, הוא לא יכול היה לדעת שהנהג החל את יום העבודה שלו ב’בּלַאף’ — הנקודה הדרומית ביותר באי הדרומי של ניו־זילנד, לאחר שהעמיס על משאיתו משלוח כבשים מהאי ‘סטיוּארט’, כשייעדו הסופי היה אוֹקְלנד שבאי הצפוני.

בשעה שש ועשרים באותו הבוקר החל נהג המשאית הכבדה לנוע צפונה, רוב הזמן לאורכו של כביש מספר אחת. הוא חצה את האי לאורכו של החוף המזרחי במטרה להגיע בסופו של אותו היום לפּיקטוֹן — העיירה הצפונית ביותר באי הדרומי, כדי לקצור את הבונוס שהובטח לו אם יעשה את הדרך בת תשע מאות חמישים וחמישה הקילומטרים ויעמיס את משלוח הכבשים שלו על גבי מעבורת שתחצה מוקדם ביום המחרת את מיצרי קוּק המרשימים, אל עבר האי הצפוני של המדינה השלווה.

שמונה מאות ושלושים קילומטרים כבר היו מאחוריו. לנהג המשאית נותרו רק עוד כמאה עשרים וחמישה קילומטרים על מנת למסור את משלוח הכבשים. הוא התרווח בכיסא המשאית והאזין למוסיקה שקטה שהגיעה מששת הרמקולים שהתקין בתא הנהג.

הוא כבר היה עייף, ועל כן הגביר את עוצמת השמע במערכת ההגברה, והעביר את אורות הדרך לעוצמתם הגבוהה ביותר.

שני זוגות של אורות רכבים הגיחו מולו, אך התעמעמו לנגד עיניו.

נהג המשאית התאמץ להשאיר את עיניו פקוחות.

הוא כבר החליט בינו לבין עצמו כי אף שככל הנראה יאבד את הבונוס שהובטח לו בעבור המשלוח המהיר, יעצור לתנומה קלה בנקודת העצירה הקרובה ביותר, שמונה קילומטרים צפונה ממקום נסיעתו.

הוא פקח את עיניו משום שהבהוב האורות של אחד הרכבים חדר דרך עפעפיו הכבדים. לרגע קט אכן חדרו האורות אל תוך אישוניו, אך עפעפיו נסגרו שוב בכבדות.

במשך מספר שניות נותרו עיניו עצומות ואז…

פרנק סמית הביט בבעתה במשאית הגדולה שהחלה לסטות לכיוון הנתיב שבו נסע רכבו, יחד עם הרכב המסחרי הקטן שעדיין נסע במרחק של כחמישה־עשר מטרים לפניו. הוא ראה את הרכב המסחרי פונה בחדות שמאלה, כדי להתחמק מפגיעת המשאית. בתנועה אינסטינקטיבית, משך פרנק את גלגל ההגה ברכבו ימינה — לכיוון הנתיב הנגדי.

זו הייתה טעות חמורה.

נהג המשאית התעורר בבהלה כשהרגיש את הרעד שעבר בשלדת הפלדה של משאיתו מכיוון צדה הימני, בשעה שהמשאית עצמה השתפשפה בדופן הרכב המסחרי. ‘אתה בנתיב הנגדי!’ צעק לו מוחו והעביר פקודה לידיו לסובב את ההגה שמאלה.

המשאית הכבדה חזרה בחדות לנתיב הנסיעה המקורי שלה.

רכבו של פרנק סמית היה שם…

שלושים דקות מאוחר יותר, מסר נהג הרכב המסחרי הקטן בעדותו לחוקרי משטרת התנועה של ניו־זילנד, כי מעולם לא ראה מחזה מחריד כל כך.

‘המשאית ממש עלתה על רכבו של המסכן וגררה אותו לאורך הכביש, עד שנעצרה במרחק של כשלושים וחמישה מטרים ממקום ההתנגשות,’ סיפר בהתרגשות והצביע אל עבר שברי הפלסטיק והמתכת, שעדיין היו פזורים על הכביש. ‘עצרתי את הרכב בצד ורצתי, יחד עם נהג המשאית, לנסות לעזור לנהג הרכב המשפחתי,’ המשיך הנהג בעדותו, אלא שהפעם הצביע אל עבר נהג המשאית הפוגעת, שישב חפוי ראש בצד הכביש כששוטרת משגיחה עליו, ‘אבל… לעזאזל, לא יכולנו לעשות דבר. אני פשוט מרחם על המשפחה של המסכן,’ הוסיף בלחש ופרש את ידיו לצדדים בחוסר אונים.

שעת המוות של פרנק סמית נקבעה לשעה שמונה וארבעים ושתיים דקות.