אין שום היגיון בהפיכת הקושי-אתגר שלנו לתירוץ כדי לוותר ולחיות חיים של תסכול, מרמור, שנאה, קנאה והרגשה שמגיע לנו ושיכולנו […]
פרק א’
תפנית מטלטלת באמצע החיים
1 בדצמבר 2003
שמוליק בעלי מטלפן אליי למשרד. הוא נסער מאוד. הוא מספר לי שחזר עכשיו מהוצאת תפרים – זה אחרי ניתוח שלישי שעבר בראש, להוצאת גידול, אבל לא הוציאו לו את כל התפרים כי המקום לא התרפא דיו. וחוץ מזה, כך הוא אומר באותה נשימה, ”קיבלתי תשובות מהביופסיה, והתשובות מראות שזה מלנומה“. אני לא מבינה מאיפה זה נוחת עליי. אני יודעת שמלנומה היא סרטן עור אלים מאוד. אני יודעת שקרובת משפחה נפטרה מזה ממש בתקופה האחרונה. אני אומרת לשמוליק שאני באה הביתה, סוגרת את השיחה איתו ויוצאת מהמשרד בריצה. כל התסריטים הכי גרועים רצים לי בראש עד שאני מגיעה לרכב. תוך כדי נסיעה אני מתקשרת לחברה טובה ומספרת לה על תוצאת הבדיקה. אני זוכרת את הנסיעה הזו כאילו הייתה אתמול. הדרך הביתה, שבדרך כלל אורכת כחצי שעה נראית כמו נצח עבורי. אני בוכה כל הדרך ואומרת לחברה שלי בטלפון: ”אני פוחדת ממה שהולך לקרות לשמוליק“. המחשבות שלי כבר עפות קדימה. היא אומרת לי: ”אל תדאגי, הכול יהיה בסדר, תפסיקי לדבר שטויות“. אני מגיעה הביתה. הילדים עדיין בבית הספר ובגן. אני מוצאת את שמוליק יושב מול המחשב, ליד שולחן הכתיבה בחדר של הילד, כשבצד השולחן מונח נייר קטן, עליו כתוב בכתב היד של הרופא המנתח: ”מלנומה“. באותו רגע אני מרגישה כאילו ישנה איזו כתובת על הקיר כבר כמעט שנתיים, מהרגע שגילינו את ה“גולה“ – סוג של גזר דין מעורפל. שמוליק מחפש מאמרים על המלנומה, אורך החיים עם המחלה, אחוזי החלמה. הנתונים רעים. %5 שרידה מהמחלה. אני לא מאמינה שזה קורה לי. אני בהכחשה. הבטן שלי מתכווצת. שנינו שותקים. לא יודעים מה לומר זה לזה, לא יודעים איך לנחם זה את זה. הרגשה מבולבלת מאוד, רוויה במתח ובעצב. התחושות הללו של חוסר ודאות, חוסר אונים והמון תהיות לגבי ההמשך ממלאות את שנינו. אני מחבקת אותו חזק מאחור, כשהוא יושב על הכיסא ומנסה למצוא תשובות באינטרנט. אנחנו נתגבר על זה יחד, אני אומרת לו, בלי שאני יודעת עם מה אנחנו עומדים להתמודד ועל מה אנחנו הולכים להתגבר. אני לא יכולה לחשוב על החיים בלעדיו. מעולם לא ראיתי את עצמי כאישיות עצמאית, מגיל שש עשרה וחצי זה אני ושמוליק – שמוליק ואני. פתאום, כל הביטחון שאני מרגישה במשך עשרים שנות היותנו יחד, נעלם. האיש שאני אוהבת בכל ליבי, אבי ילדינו… המחשבה שהבועה המשפחתית שלנו עומדת להתפוצץ ושלושת ילדינו עלולים להישאר יתומים מאב לא נותנת לי מנוח. הזוגיות הנפלאה הזו שצמחה בינינו מגיל התיכון שלי וגדלה עם החוויות שצברנו במשך השנים, כל האהבה שישנה בינינו – הכול מאיים לשנות כיוון. אנחנו מחליטים לא לספר לאיש בינתיים, למעט אחיו הגדול, עד שניפגש עם האונקולוג. לא רוצים להלחיץ את הוריו ואת אחיותיו. שמוליק נאלץ לשמור על הסוד הנורא בתוכו. הוא מחייך מבחוץ ואוכל את עצמו מבפנים. הלב שלי נקרע ומתכווץ איתו. מההתחלה גדלתי כילדה רגילה לכל דבר, משפחה נורמטיבית: שני הורים, שני אחים, רמת חיים בינונית, ההורים עובדים, לא חסר לנו כלום. סבא וסבתא משני הכיוונים, תמיד ברקע, תומכים ועוזרים. תמיד אהבתי מאוד לקרוא. ההורים רשמו אותי לספרייה ושאלתי ספר כל יומיים. בביתי הלימודים היו ערך עליון, ואני לצערי, לא הייתי הילדה הכי ”שפיץ“ בכיתה. ההגדרה ההפוכה היא הנכונה. ”חרשתי“ שעות – והציונים נותרו ממש בינוניים. היותי תלמידה בינונית הפריעה לי מאוד גם בתחום החברתי. רוב הזמן הרגשתי שאני לא מספיק טובה. ההרגשה הזו ליוותה אותי בכל דבר שעשיתי. באמצע כיתה ח‘ ניגשתי עם אבא לתיכון שאני רוצה להירשם אליו. זה היה אחד התיכונים הטובים בעיר, תיכון עיוני עם מגמות, ורציתי להתקבל אליו, כמו כל התלמידים ה“חרוצים“. אלא שהציונים שלי אינם גבוהים מספיק, ואבא שלי כבר עשה לי הכנה בבית, שלא בטוח שיקבלו אותי. בבואנו להירשם המזכירה התנתה את אישור הרישום בשיפור הציון בשלושה מקצועות. כשיצאנו מפתח בית הספר, אבא הסתכל עליי במבט של: ”אמרתי לך שאת לא מספיק טובה“! פירשתי את המבט שלו כפי שחשבתי על עצמי וכפי שהרגשתי עם עצמי. ההרגשה הזו נצרבה בתודעה שלי ומלווה אותי עד היום. חשוב לי לציין, שכל הפירושים שנתתי לאותו מקרה הם הרגשות שלי בלבד! קרה לכם שההורים שלכם אמרו לכם משהו שגרם לכם להרגיש לא טוב עם עצמכם, ונתתם לזה את הפירוש שלכם, מתוך המחשבות שלכם? כך קרה שהתחלתי לומר לעצמי: ”אני לא מספיק טובה? אין מצב! אני מתקבלת לתיכון הזה ויהי מה!“ אתם מכירים את זה שאתם מחליטים משהו, רוצים אותו מאוד ומשיגים אותו? ואכן, שיפרתי את הציונים בשלושת המקצועות והתקבלתי לתיכון העיוני. עוד החלטתי שלא אקבל עוד את ”הרמיזות השקטות“ של אבא שלי, אבל שתקתי מתוך יראת כבוד. הנחישות להצליח הייתה אחד הכלים שהניעו אותי להשיג את הציונים הנחוצים כדי להתקבל לתיכון. כשאנחנו נחושים – אנחנו משיגים! אז לא ידעתי ולא הבנתי שיש בי הכוחות והעוצמות להשיג את מה שאני רוצה! כן ידעתי, שאני לא יכולה להרשות לעצמי להגיע למקום שאאכזב את עצמי, לא פחות מאשר את אבא שלי. השנה הראשונה בתיכון הייתה קשה מאוד עבורי. החומר העיוני לא נקלט לי במוח. לא משנה כמה חרשתי – פשוט לא נקלט. באותה תקופה לא הייתה מודעות לאבחונים של קשב וריכוז. בדיעבד היום אני יודעת, שיש לי בעיית קשב וריכוז. בכיתה ישבה לידי תלמידה מצטיינת. למדתי איתה למבחן בביולוגיה. היא ידעה את החומר היטב ולי לא נקלט כלום. ברוב חוכמתי, מרוב פחד לא להצליח, החלטתי שהפעם אני הולכת על טקטיקה חדשה, ומה שאני לא יודעת – אני מעתיקה ממנה. בסוף יוצא שהעתקתי ממנה הכול. אומנם פחדתי שיתפסו אותי, אבל יותר פחדתי להיכשל. המבחן הסתיים. לא תפסו אותי. אין לכם מושג איזו הקלה הרגשתי. כאילו טונה של פחד ירדה ממני. למוחרת בבוקר המורה קראה לי לחדר המנהל וביקשה ממני להזמין את ההורים שלי אליו. שאלתי, מה קרה? והיא לא הייתה מוכנה לומר לי. ביום הבא ישבתי עם אבא שלי בחדר המנהל, בנוכחות המורה לביולוגיה. המורה דחפה לפניי את שני המבחנים ושאלה: ”איזה מהם הוא שלך?“ באותו רגע רציתי לקבור את עצמי. אבא שלי ”חטף שוק“ והאדים. הנחישות שלי לעבור את המבחן הביאה אותי להעתיק אפילו את השם של החברה. התדהמה על פני אבי הייתה הרבה מעבר למה שנדמה. היום, לאחר שלמדתי וחקרתי את ההתנהגויות השונות, שלי ושל אחרים, אני יודעת לומר בוודאות, שמחשבות, יוצרות את הרגשות שלנו והם אלה שגורמים לנו לעשות את הפעולות שלנו, שבעקבותיהן התוצאות שאנו יוצרים בחיי היום יום שלנו. היות ש“תייגתי“ את עצמי כ“לא מספיק טובה“, הרגשתי שאני מאכזבת את אבא שלי. עשיתי הכול כדי שהוא יהיה גאה בי, אך בכל זאת הוא גרם לי להרגיש שלא יֵ צא ממני כלום, שאני לא שווה ולא ראויה להצליח. הדימוי העצמי הנמוך שנוצר בי, יצר בי אמונות מגבילות ודפוסים ש“תקעו“ אותי ולא אפשרו לי להתקדם בשלבים מאוחרים יותר. בשנים האחרונות, בפגישות האימון בקליניקה שלי, אני פוגשת את זה המון. כשמדובר בנושא רגיש כל כך, אני בהחלט מבינה איך המאומן מרגיש, בעיקר אם הוא בגיל ההתבגרות. היום כהורה אני מבינה שהורים טועים. ההורים שלנו עושים הכול עבורנו, אבל גם הם מושפעים מהטעויות של הוריהם ומהחינוך שלאורו גדלו, וכך הגלגל חוזר אלינו, ההורים, ועובר לילדינו. מרוב אכפתיות ודאגה אנחנו אומרים לעיתים את המילים הכי לא נכונות, מהכוונות הכי טובות מחנכים את הילדים כפי שחונכנו אנו, עם הטעויות של הורינו, אלא שהדורות משתנים והמודעות משתנה. כך היה גם אצל ההורים שלי. הם דאגו לחינוך שלי הכי טוב שידעו, אבל לעיתים גם עשו טעויות. המילים או הרמיזות שלהם מהדהדות בתוכי עד היום וגם הכוונות שנצרבות בי, והן אלה שבסופו של דבר הובילו אותי ללמוד ולהוציא דוקטורט בתחום שהכי מעניין אותי, ולזכות ללוות אנשים להצלחה בכל תחום. בחופש הגדול שבין כיתה י‘ ל-י“א הכרתי בחוף הים את החבר הראשון שלי, שמוליק. הוא עבד כמציל בחופשים, ואני, שהתגוררתי ממש קרוב לים, ”שרצתי“ שם שעות עם חברות. שמוליק היה מבוגר ממני בשש שנים וחצי. הוא היה בוגר מאוד והרגשתי מוגנת במחיצתו. אהבנו מאוד זה את זה, היינו קשורים זה לזה והיו בינינו תקשורת ויחסי חברות מצוינים. בזמן שאני למדתי בתיכון, שמוליק למד הנדסה. הוא היה אלוף במתמטיקה. הוא ”חרש“ איתי את החומר לבגרות במתמטיקה, נתן לי לפתור עשרות תרגילים, בזמן שישב לידי והשגיח שאתאמץ לעשות אותם לבד. בזכותו עברתי את המבחן בציון 95! זו הייתה הפעם השנייה ש“הצלחתי“ והייתי גאה בעצמי. רשמתי לעצמי במוח עוד ”עוגן חיובי“. הבנתי שכאשר אני מאוד נחושה להצליח, אני מקבלת את העזרה שאני צריכה ומצליחה! כמה פעמים אנחנו נמנעים מלבקש את העזרה, שהייתה יכולה לשנות עבורנו את כל התמונה?
אין עדיין תגובות