פרולוג:
לילה על גבעת הפּאלאטיוּם

לילה עוטף את גבעת הפאלאטיום, פסגה בלבה של רומא. דמיינו את עצמכם לבדכם שם לאחר שהתיירים הלכו הביתה, והשומרים נעלו את השערים. אפילו בשעות היום שקט בפאלאטיום לעומת האתרים ההומים אדם בעמקים שלמרגלות הגבעה. בלילה, כשהמקום יעמוד לרשותכם על תחושתו הלילית המוזרה, האם תחרידו מרבצן רוחות רפאים קיסריות?

במבט ראשון, נדמה שהתשובה היא לא. הפסגה העטורה־עצים והפרוצה לרוח נעדרת את ההוד של עמודי הפורום הסמוך ושעריו או את מראהו המרהיב של הקולוסיאום על הארקדות המגואלות בדם. העתיקות על גבעת הפאלאטיום נראות כמין ערבוביה מבלבלת של לבֵנים ובטון ושְמות מטעים. למשל, המבנה המכונה היפודרום, או אצטדיון שצורתו אליפטית, הוא למעשה גן שקוע, ואילו ‘בית ליוויה’ לא היה בֵּיתה של הגבירה הכבודה.

אבל עתה הביטו מקרוב יותר. תנו לדמיונכם דרור ותבינו מדוע גבעת הפאלאטיום היא שהעניקה לנו את המילה palace (ארמון). כאן, על גבעת הפאלאטיום, הניף קיסרה הראשון של רומא את נס הכוח, ומכאן מָשלו יורשיו מאות שנים בכחמישים עד שישים מיליון איש. ראשית הדרך היתה מתחם צנוע לשליט ולמשפחתו ומקדש לאל ששימש פטרונו. לאחר מכן התפתחה במקום שורה של דוֹמוּס (domus), או ‘בתים’, שתפארתם הלכה והעצימה. האחוזות המפוארות שימשו לא רק בתים אלא גם זירות התרחשות לפגישות עם הקיסר, ישיבות מועצה ושגרירויות, טקסי בוקר, משתאות ערב, פרשיות אהבים, פולחני דת ישנים וחדשים, קונספירציות והתנקשויות.

בימי תהילתם היו המבנים מלאי הוד והדר. הקירות היו מחופים באריחי שיש צבעוני מרחבי האימפריה. העמודים הבהיקו בצהוב נוּמידי, סגול פריגי, אדמדם מצרי, אפור יווני ולבן איטלקי. תקרות מוזהבות היתמרו מעלה מעל חלונות גבוהים ורצפות מחוממות. באחד מאולמי המשתאות היו מקומות ישיבה לאלפים, ואחֵר סב על ציר. מים שהגיעו לפאלאטיום באַמה ייעודית זרמו במזרקות ובבריכות. אחדים מן החדרים השקיפו על מרוצי המרכבות שהתקיימו בקירקוס מקסימוס בעמק מדרום, מעין תאי אח’מים.

מבקר מודרני בפאלאטיום יוכל אולי להעלות בדמיונו ארוחת ערב מפורסמת עם הקיסר, שבה ציין אחד האורחים שהוא מרגיש כאילו היה סועד עם יופיטר בלב שמים. או משתה נעים פחות, שבו הורה הקיסר לצבוע את הקירות בשחור ולערוך את ספות ההסבה כקברים, מראה שעורר באורחים המבועתים חשש לחייהם — שאף על פי כן לא ניטלו מהם. ואולי ניזכר בשמועה על קיסר אחר, שהפך את הארמון לבית בושת — מעשייה עסיסית אך לא סבירה ביותר. אפשר שנחשוב על מדרגות הארמון, שעליהן הוכתר אחד הקיסרים ואחר הכריז על ויתורו על הכס. אפשר שנחשוב על הכניסה המפוארת, שבה הצהירה אשת קיסר טרייה על נחישותה לא להידרדר לשחיתות, או על הכניסה האחורית שבעדה חמק קיסר אחר הביתה, משנמלט בעור שיניו ממהומות מזון בפורום. ואולי נעלה על דעתנו ישיבת סנאט באחד מאולמות הארמון, כשאֵם הקיסר מביטה מבעד לווילון. או מַעבר מקומר שקבוצה של קושרי קשר רצחה בו רודן צעיר. כל אלה התרחשו פה.

מהפאלאטיום מָשלו הקיסרים במה שכונה בפיהם העולם, מרחב עצום שהשתרע בשיאו מבריטניה ועד עיראק. או לפחות ניסו למשול בו. מעטים הצטיינו במשימה המפרכת. המִנהל האימפריאלי טיפל בענייני היומיום, אבל משברים זימנו לו אתגרים. בבוא הרגע התברר כי רבים מהקיסרים אינם כשירים להתמודדות. רק בודדים הצטיינו באמת. אלה התברכו במידה שווה של שאפתנות, עורמה ואכזריות.

הם בורכו גם במשפחה. הקיסרים הרומאים ניהלו את אחד העסקים המשפחתיים המצליחים בהיסטוריה ובה בעת את אחד הפרדוקסליים שבהם. כדי לרכז את הכוח בידיים מהימנות עשתה משפחת הקיסר שימוש מלא בחבריה, ובכלל זאת בנשים. עקב כך נהנו אימהות, רעיות, בנות, אחיות ופילגשים ממה שעשוי להצטייר בעינינו כמידה מפתיעה של כוח. אבל לעתים היה מדובר במשפחה אומללה; נישואים בכפייה היו דבר שבשגרה, ומאבקים פנימיים ורציחות רווחו למדי. יתר על כן, זאת היתה משפחה שהגדרתה גמישה ורופפת. מספר הקיסרים שעלו לשלטון עקב אימוצם גדול מזה שירשו אותו מאביהם, ולא מעטים תפסו אותו בתום מלחמת אזרחים. קריאת התיגר על רצף הירושה באימפריה היתה קללה שברכה בצדה. בצד האלימות היא גם פתחה את הדלת לכישרון.

הקיסר הראשון, אוגוסטוס, הציב את הרף. מי שאומץ בידי מייסד ההון המשפחתי, דודו־רבא ורודנהּ האחרון של רומא, יוליוס קיסר, נאלץ לנצח במלחמת אזרחים כדי למשול. רעייתו ליוויה, שהגיעה למדרגת האישה החזקה ביותר בתולדות רומא, היתה פליטה במלחמה ההיא וברחה מפני הגבר שבסופו של דבר נישאה לו.

הפרקים הבאים מספרים את סיפוריהם של עשרה ששלטו. הם היו הקיסרים הכשירים והמצליחים ביותר ברומא — או, במקרה של נירון, לפחות המרתקים ביותר, ואפילו הוא היה בונה דגול. הצלחה הוגדרה בצורות שונות בהתאם לנסיבות ולכישרון, אבל כל הקיסרים רצו להפגין שליטה פוליטית בבית, להקרין כוח צבאי החוצה, להנהיג שגשוג, לבנות את העיר רומא וליהנות מיחסים טובים עם האלים. וכל קיסר רצה למות במיטתו ולהעביר את הכוח ליורשו הנבחר.

נפתח במייסד, הקיסר הראשון, אוגוסטוס, ונסיים כ־350 שנה לאחר מכן, במייסד השני, קונסטנטינוס, שהמיר את דתו לנצרות וכונן בירה חדשה במזרח, היא קונסטנטינופול (כיום איסטנבול שבטורקיה). בערך במחצית הדרך בין השניים שלט אדריאנוס, שכינה את עצמו אוגוסטוס שני ועשה מאמצים גדולים במיוחד לשמור על שלום באימפריה ולפתוח את האליטה לבאים מבחוץ. למרבה הצער, אדריאנוס היה גם עריץ ורצחני. במובן זה הוא לא היה יוצא דופן.

מראשית ועד סוף, הקיסרים הרומאים כולם עשו שימוש בכוח. לעתים רחוקות היססו לחסל מתנגדים ויריבים. הם היו תלויים בצבא שכבש את האימפריה, הגן עליה ודיכא מרידות באכזריות. גם מרקוס אורליוס, קיסר־פילוסוף שביכר את אומנויות השלום ועלה לשלטון ללא שום ניסיון צבאי, הקדיש את רוב תקופת שלטונו למלחמה בגבולות האימפריה.

חשוב לא פחות, הצבא הכתיר קיסרים והדיחם. שום קיסר לא היה מסוגל לשלוט ללא הסכמת החיילים. חשיבותם עלתה אפילו על זו של הסנאט הרומאי, חברי האליטה שהוציאו מקרבם את מעמד השליטים, לפחות בתחילה. יותר ויותר מינו הקיסרים לתפקידי מִנהל גם אנשים מחוץ לחוג הסנאטורים, אפילו עבדים לשעבר. הקיסרים הקדישו תשומת לב גם לתושבי רומא, שאותם היה אפשר לקנות במזון מסובסד ובבידור — לא שהחיים היו קלים לעניים שבהם, שחלק הארי של תושבי האימפריה נמנה עמם. לבסוף, גם לאלים היתה חשיבות. כל קיסר כונן שלום עם האלים, ואחדים, לא מעטים, קידמו אלים חדשים מבלי לדחות את הוותיקים. קונסטנטינוס היה שונה מהם, לא בכך שסגד לאל חדש, אלא בכך שהפנה את גבו לאלים הקדמונים של רומא.

אבל הדת מושרשת בתרבות, ואופי התרבות הרומאית עתיד להשתנות בצורה משמעותית עם בוא המונרכיה. אוגוסטוס ויורשו, טיבריוס, רשמו הישג עצום. הם הטו את פני האימפריה הרומית מכיבוש למִנהל. הם נטלו כוח מידי האצולה המיליטריסטית הגאה ותאבת־ההתנצחות והחלו להעבירו לידי בירוקרטים, שבאו ממעמדות יוקרתיים פחות. הם ביזרו את השלטון ברומא בצעד שהיטיב תחילה עם איטליה ובהמשך עם הפרובינקיות.

יורשיו של אוגוסטוס צירפו לאימפריה שתי פרובינקיות חדשות בכוח הזרוע; אבל מדובר בתיקוני גבול מינוריים לעומת מאתיים השנים הקודמות, שבהן כבשה רומא את כל רחבי הים התיכון וצפון־מערב אירופה. אליטות כובשות תמיד נשחקות ומפתחות עניין רב יותר בכסף ובתענוגות מאשר בהתרחבות. כל אימפריה יורדת מגדולתה, ללא יוצא מן הכלל. אבל הרומאים היטיבו להיאחז במה שהשיגו.

מאחורי חזות רטורית מופלאה וראוותנית פעם לב פרגמטי. זאת היתה רומא האמיתית. רומא האמיתית, יותר משהיא שוכנת במשפטיו העתיים של קיקרו או בפרוזה המלוטשת של פוּבּליוּס קוֹרנֶליוּס טַקיטוּס, מצויה בוויתורו של טיבריוס על גרמאניה בלי להניד עפעף או בקיסר אספסיאנוס, שהצדיק הטלת מס על בתי־שימוש ציבוריים בהבחנה ש’לכסף אין ריח’. דם חדש וטובין חדשים; בחירות קשות ונסיגות אסטרטגיות: הרומאים היו מוכנים לעשות כל שיידרש כדי לשרוד כאימפריה.

בסופו של דבר איבדה רומא את תפקידה כבירה. הקיסר המערבי שלט מצפון איטליה או מגרמאניה — ולבסוף קם קיסר מזרחי במקביל לזה המערבי. קודמו של קונסטנטינוס, דיוקלטיאנוס, הבין שהאימפריה גדולה מדי ובעיותיה מרחיקות־לכת מכדי שאדם אחד יוכל להתמודד עמן. קונסטנטינוס, שנשא במלוא העול, היה היוצא מן הכלל.

רומא גדלה מעבר למידותיה, אבל זאת היתה אחת הסיבות להצלחתה. שינוי היה יסוד מובנה במארג המערכת, אף כי לא בקלות הוגשם ללא שפיכות דמים. אנשים חדשים הגיעו לצמרת. שני הקיסרים האמצעיים בספר, טריאנוס ואדריאנוס, נולדו שניהם בהיספאניה, שבספרד של ימינו. כעבור שני דורות הגיע הקיסר ספטימיוס סוורוס מצפון אפריקה. הוא אמנם היה צאצא למהגרים איטלקים, ובה בעת אולי ממוצא אפריקני ומזרח־תיכוני מעורב, אבל לא כן דיוקלטיאנוס וקונסטנטינוס, שהגיעו שניהם מהבלקן, ושום דם איטלקי לא זרם בעורקיהם. גם נשים חדשות עלו לגדוּלה: אשתו של סוורוס באה מסוריה ואמו של קונסטנטינוס מאסיה הקטנה, בטורקיה של ימינו.

עם הזמן נעשו אדוני הפאלאטיום וגבירותיו מגוונים בהרבה מכפי שמייסד האימפריה היה יכול לשער בנפשו. קולותיהם נָדַמו זה מכבר, רבים משמותיהם נשכחו. במקרים מסוימים פסליהם אבדו, או שדורות קדמונים ניתצו אותם מקץ מהפכה או גירדו את דמויותיהם מציורים ומתבליטי אבן. אך יש בידינו להעלות את רוחותיהם מטקסטים ספרותיים וכתובות חקוקות, מאמנות וארכיאולוגיה, ומן המחקר המדעי של כל דבר אפשרי, החל באוניות טרופות וכלה בביוב.

הרומאים חיים, והם עושים זאת לא רק במחוזות הדמיון בעיצומו של לילה על גבעת הפאלאטיום.