לא תכננתי להגיע לבנגקוק

עידית

אני יושבת מול הפסיכולוג שלי ומספרת לו שהחבר היקר שלי, שאני גרה איתו שנה וחצי, בוגד בי.

״איך את מרגישה?״

״האם את כועסת?״

״נעלבת?״

״איפה את חשה את הכאב?״

הוא מברר אם זה קרה לי בעבר, שמישהו פגע בי, בגד בי. אני אומרת שכשהייתי בת 18 והתגייסתי, התברר לי שהחבר שהיה לי אז בגד בי עם מישהי בבסיס שלו.

הוא שותק כמה שניות, מהנהן קלות עם הראש, ואז מנסה לברר איך זה שאני נמצאת פעם אחר פעם באותה סיטואציה. הסתכלתי עליו ושתקתי. כשיש שקט הוא נוהג לשלב רגליים, להישען על הכורסה ולשים יד תחת הסנטר. מסתכל כאילו שהוא מבין מה קורה אצלי בראש. לאחר כמה דקות שתיקה הוא מחייך ושואל, ״מה עובר לך בראש?״

הפעם חיכיתי, וכשראיתי עווית של חיוך עומדת לבצבץ שאלתי:

– מה עובר לך בראש?

הוא הופתע מעט, הסתכל עליי.

– מה את חושבת שעובר לי בראש?

– למה אתה אף פעם לא עונה תשובה ותמיד מעביר את השאלה?

– כי אני לא הנושא בחדר. את פה ואני בשבילך ולא להיפך.

– אז בשבילי אני מבקשת שתענה על שאלה אחת.

– בבקשה, אבל אני לא מתחייב.

– בסדר, אם אני מבינה אותך נכון, אתה רוצה להראות לי שדפוס ההתנהגות שלי חוזר על עצמו. אני נמשכת לגברים שבוגדים. נכון עד כאן?

– כן.

– יפה. עכשיו, לאחר שנתיים בחדר הזה יחד איתך, אני יכולה להיות כנה איתך ולומר לך שגם אליך אני מרגישה משיכה. לפי דפוס ההתנהגות החוזר וההבנה שאני נמשכת בתת־מודע לגברים שבוגדים בנשותיהם, האם אתה בוגד באשתך?

– מה? איך הגעת לזה?

– פשוט מאוד.

הוא הסתכל בי ושתק, ואחרי חצי דקה חזר לתנוחת הישיבה של ״מה עובר לך בראש?״

– אני מבינה שאתה מתחמק.

– לא, בהחלט לא. מה שאני חושב שאת שואלת זה אם אני בוגד בך.

– לא. האם אתה בוגד באשתך?

– על ידי כך שאני איתך בחדר?

– לא, על ידי כך שיש לך מאהבת או סתם מין מזדמן או אפילו זונה.

– מה?

– מה אתה נרעש כל כך? אם יו גרנט יכול, גם אתה יכול.

– אני עדיין חושב שמה שאת מנסה לברר זה את מהות היחסים ביני לבינך. אמרת קודם שיש לך משיכה אליי, ויכול להיות שמכאן נובעת שאלתך. הרי אם נמשכים למישהו מקווים שהפנטזיה תתממש, ולכן צריך לברר אם הוא פנוי כדי להתקדם שלב.

– אני שאלתי שאלה פשוטה ואתה מפתח לי תיאוריות מכאן ועד הודעה חדשה. אתה יודע מה, אין לי צורך שתענה לי תשובה, ברור שאתה בוגד באשתך.

– איך הגעת למסקנה הזאת?

– בן אדם נורמלי שלא בוגד היה מיד מוחה שהוא לא בוגד ואין בו אשמה.

– אני לא שמעתי האשמה, אני שמעתי שאלה.

– נכון, בהתחלה זו הייתה שאלה אבל עכשיו אני בטוחה שאתה בוגד באשתך.

– למה? כי אני איתך כרגע בחדר?

– עזוב עמוס, פשוט תעזוב. אתה לא תענה לי והתשובה ברורה לי. אני מסתכלת עליך ואני יודעת בדיוק מה אתה רוצה שאני אגיד. אתה רוצה שאני אגיד שאני מחפשת את אבא שלי וכל הגברים בחיי הם לפי המודל של אבא שלי. אתה יודע מה, אתה גם צודק, אבל לראשונה אני מבינה שגם אתה באותו השטנץ.

– איזה?

– גברים שבוגדים בנשותיהם.

– אם את מחפשת שאני אגיד שאני מושלם, אז אני לא. יש לי מגרעות ויכול להיות שאת חשה בהן כעת ואת מאוכזבת.

– אתה לא אשם בכלום, עמוס. הגעתי לכאן במשך שנתיים מרצוני ותתפלא, אני מרגישה עכשיו שלמה. אני מרגישה טוב.

– מה הכוונה?

– איזשהו שקט שנופל עליי, אני פתאום קולטת גם אותך ואת דפוס ההתנהגות שלי ומודיעה לך שזו הפגישה האחרונה.

– פתאום ככה?

– כן, פתאום ככה. אין לי מה לעשות כאן יותר.

קמתי ולקחתי את התיק. עמוס נשאר לשבת והביט בי מעט משתומם.

– שבי, עידית, יש לנו עוד כרבע שעה.

– עמוס, עזוב.

– אני מזהה בך ייאוש, עידית. אני לא מתייאש ממך, לרגע לא, שבי בבקשה בחזרה.

חייכתי אליו, הוצאתי את פנקס הצ'קים מהתיק.

– עזבי עכשיו, עידית, תחזרי בבקשה למקום. אני באמת מבקש, יכול להיות שעשיתי טעות או פגעתי בך, אני לא יודע, אבל בואי נברר.

– עמוס, תקשיב טוב, לא פגעת בי ולא טעית, להיפך. פתאום הבנתי את דפוס ההתנהגות החוזר שלי ועכשיו אני גודעת אותו. מתחילה איתך וממשיכה הלאה.

– לאן הלאה?

לא עניתי לו. רשמתי את הצ'ק ומסרתי לו. הוא קם מהכורסה שלו והביט בי מופתע.

– בשבוע הבא אני מחכה לך באותה שעה.

ניגשתי לדלת, פתחתי אותה ולפני שיצאתי…

– תודה עמוס, אל תחכה לי.

סגרתי את הדלת ונסעתי הביתה. השעה הייתה תשע בערב, עידו חברי היקר ישב בבית וחיכה לבואי.

יום קודם גיליתי שהוא בוגד בי עם מישהי מהעבודה שלו. הוא בלבל לי את המוח שזה רק סטוץ והוא מצטער. ניסה להאשים אותי שהתרחקתי ממנו בזמן האחרון וכו'.

הגעתי הביתה. הוא קם לקראתי וחיבק אותי, לא חיבקתי אותו בחזרה.

אמרתי לו שייקח את הדברים שלו ויעוף מהבית. הוא אמר שהוא לא הולך לשום מקום ואין דבר שאי אפשר ללבן. אז אני פתחתי את הדלת ויצאתי מהבית.

האידיוט הזה חושב שאפשר ללבן דברים. החלטתי שאני אפילו לא חוזרת לקחת דברים. יש לי שם בגדים וכמה דיסקים. זה כל הרכוש שלי עלי אדמות, וכדי לא לראות את הפרצוף המלובן של עידו שווה לי להפסיד אותו. שייחנק, שיישרף, שייכנס לו ברזל מלובן לתחת, אני לא רוצה לשמוע ולראות אותו יותר. מי שפוגע בי בצורה כזאת, החל מעתה והלאה אין לי שום רצון אפילו קלוש ליצור איתו קשר.

פסעתי ברחוב במהירות. הרגשתי כמו אקדוחן שמגיע לעיירה מושחתת וסובל בשקט, עד שמעלים לו את הסעיף ואז הוא יוצא למסע חיסולים.

חשבתי על זה ששמי עידית ושמו עידו, ושזאת סיבה מפגרת אבל מספיק טובה כדי שתעמוד בפני עצמה. אני שונאת את הזוגות האלה שלבחור קוראים רוני ולבחורה רונית. חי חי חי, כמה נחמד, ייוולד ילד ששמו יהיה רון ואז בכלל יהיה קטע מדהים, רוני, רונית ורון, איזה שיגעון.

הרגשתי טוב, נשמתי את האוויר פעם אחר פעם. רחובות כפר יונה נראו לי כמו עיירה במערב הפרוע. חסר למי שייתקל בי, אני שולפת ויורה בו, הופכת אותו למסננת. המשכתי לפסוע במהירות. פתאום זה הבריק לי, קדימה לאבא.

פסעתי במהירות, בנחישות ובלי רגישות. הגעתי עד לצומת בית ליד וחשבתי שהמרחק מכפר יונה לנתניה גדול מדי, אז חיכיתי בתחנת האוטובוס עשר דקות. האוטובוס היה כמעט ריק מנוסעים. בזמן האחרון יש פיגועים באוטובוסים ואנשים נמנעים מלנסוע. בצומת, לא מזמן, היה פיגוע תופת בטירוני צנחנים. בסך הכול יש ארבעה נוסעים. הם מסתכלים בי בחשש כשאני עולה. באותה מידה אני אמורה לחשוש מהם, אבל אני יותר מדי עצבנית מכדי לחשוש. כעבור עשר דקות הגעתי לתחנה המרכזית בנתניה ומשם הליכה לדירה של אבא.

השעה הייתה כבר עשר וחצי בערב.

הגעתי לבניין ונוצרה בעיה קלה. כדי להיכנס הייתי צריכה ללחוץ על האינטרקום, דבר שלא העזתי. חיכיתי כרבע שעה ומישהו נכנס לבניין ונכנסתי אחריו. מעולם לא הייתי בבית אבי. מאז שההורים התגרשו סירבתי להיכנס אליו הביתה. הייתי נפגשת איתו מדי פעם מחוץ לבניין, אבל אף פעם לא רציתי לעלות אליו הביתה. היה לי קשה מדי.

הפעם עליתי במעלית לקומה הרביעית, דירה 13. עמדתי מול הדלת, נשמתי עמוק והסתכלתי בשעון. השעה הייתה רבע לאחת עשרה. יש לי קטע מפגר, כשאני צריכה לעשות משהו שדורש אומץ, נניח להרים טלפון לבחור שחיזר אחריי, אני מחכה לשעה עגולה, מתוך אמונה תפלה שאז יהיה בסדר. לאור זאת עמדתי בחושך בחדר המדרגות רבע שעה, ובדיוק בשעה אחת עשרה הדלקתי את האור ונקשתי בדלת.

שמעתי את החולירע אומרת לאבא שלי ״מוטי, מי זה בשעה כזאת?״ הוא ענה שאין לו מושג ושאל מי זה.

– עידית.

– עידית?

– כן.

הוא פתח את הדלת מופתע. החולירע עמדה מאחוריו.

– עידית, בואי, תכנסי.

– לא, עזוב, אני אדבר מכאן.

– אין לזה צורה. תכנסי עידית, אני שמחה שבאת.

לא עניתי לה, מבחינתי היא אוויר.

– תקשיב, אבא, לא אמרתי לך, אבל אני בטיפול פסיכולוגי כבר שנתיים והיום סיימתי אותו. עשיתי חישוב קל והטיפול עלה לי 10,000 דולר.

– נו? את צריכה כסף. זה העניין?

– לא. אני הייתי בטיפול בגללך ואתה צריך לשלם על דברים שעוללת, ולכן אתה צריך לשלם לי 10,000 דולר.

אבא עוד לא הספיק לדבר והחולירע קפצה.

– חוצפה. אחת עשרה בלילה, את באה לריב ועוד על כסף.

לא עניתי לה. היא אוויר, אוויר. אבא קרץ לי.

– תקשיבי לי טוב ילדה. לא מקובלת עליי השעה ולא הבקשה שלך, אני מבקש שתלכי.

כשהוא אמר ״אני מבקש שתלכי״ הוא רכן לעברי וסינן בלחש ״מחר במשרד תקבלי את הכסף״.

יצאתי לחדר המדרגות. ברקע שמעתי את החולירע אומרת לאבא שאני חוצפנית, ואבא אמר לה שתנסה להבין אותי. היא בתגובה אמרה לו שגרוש לא יעז לתת לי, והוא אמר שלא תדאג, הוא לא פראייר.

רציתי לחזור ולהתעמת איתה, אבל עצרתי את עצמי וירדתי במעלית. השעה כבר הייתה אחרי אחת עשרה. לכפר יונה אני לא חוזרת. לא היה לי מה לעשות והחלטתי ללכת לכיוון הגלריות. הגלריות ממוקמות על צוק שמשקיף על הים. מקום יפהפה שמאוד אהבתי ללכת אליו בילדותי. הגעתי לצוק והתיישבתי על הספסל שמשקיף אל הים.