בשם הבגידה

פרק 7:

משבר האמון

*טקסט זה כתוב בלשון זכר אך פונה לשני המינים.

משבר האמון כל כך עוצמתי עד שלפעמים נדמה שלא תוכל לעולם לבטוח שוב בבת הזוג שבגדה בך. התמימות נעלמת, הדבר שחשבת שלעולם לא יפגע בך. הפינה השקטה שהייתה  מקודשת: הבית, הביטחון וכל הדבר הטהור הזה – הכל נעלם בבת אחת כאילו לא היה מעולם. זה מרגיש כאילו זרה מתהלכת בביתך. אדם חדש שאינך מכיר.

מיהו האדם הזה? איפה הייתי כל הזמן בו התרחשה הבגידה? איך לא ראיתי? ואולי דווקא ראיתי אבל בחרתי להתעלם? מיהי האישה איתה התחתנתי? כיצד ברגע אחד היא הפכה לזרה ומה עוד מוסתר ממני?

חלק שלם, שהוא חור שחור –  מציק ומעלה שאלות רבות, אבל השאלה הגדולה היא: האם כדאי לדעת הכל ולמלא את כל החלל הזה במידע ובפרטים? השאלות לא נגמרות והצורך לדעת עוד ועוד הופך לאובססיה. האובססיה הופכת להיאחזות בכל פרט מידע, שיכול לשפוך אור ולהיאחזות בתקווה שיש עוד חלקים שהם לא כאלו נוראים, שיש חדשות טובות, שיש תקווה ואולי לא היה שם יותר מדי? אולי זה חד-פעמי? אולי אין שם אהבה ואולי זו בכלל טעות?

ככל שמתבררים פרטים בכיוון הלא רצוי, משתנות התקוות וההיאחזות עוברת לפרטים אחרים, שלפעמים גם מתגלה שהם בכיוון הבלתי רצוי. ואז שוב היאחזות בדברים אחרים, העיקר שתהיה תקווה למצוא משהו להישען עליו וחיפוש אחר עוגן חדש. דבר הגורם לפחדים לצאת מהארון, אחד אחרי השני: פחדים ישנים, פחדים חדשים, פחדים שלא הכרת, כאלו שלא ידעת שקיימים.

מערבולת רגשית עוטפת אותך מכל הכיוונים. אתה קם עם זה בבוקר והולך לישון עם זה בלילה, מתעורר מתוך שינה, אם בכלל הצלחת לישון, מרגיש כאב, כעס, פגיעה והשפלה. לרגעים אתה לא רואה טעם בחיים, רוצה להתעורר מהחלום הזה, מתגעגע לעידן התמימות, לא מאמין למציאות חייך ופשוט רוצה להחזיר אחורה את הגלגל.

אתה שואל את עצמך: למה בכלל גיליתי? למה בדקתי? אולי היה עדיף לי להישאר בספק ומבלי לדעת? מיד עולה ההבנה שלא יכולת לחיות בחוסר ידיעה, הספק כירסם בך, ניסית לדחות את המחשבות ואמרת לעצמך: “לא יכול להיות. לנו זה לא יקרה, אין מצב”.

ואולם המחשבות חזרו שוב ושוב, עד שלא יכולת להתעלם מהן וכבר היית חייב לדעת. מה שלא ידעת זה איך ייראו חייכם רגע אחרי הגילוי. לא ידעת איזו השפעה תהיה לידיעה הזאת על חייך, לא ידעת דבר על גל הצונאמי שעומד להגיע לשטוף כל חלקה טובה, להזיז הכל מהמקום, לעקור, לבלגן, להשמיד, לשטוף ולשנות את הכל. לא ידעת שאחרי הגל הזה דבר לא יישאר כפי שהיה והכל ישתנה: הצבעים, הריחות, הטעמים והתחושות.

עדיין אתה נאחז באמת, בפחדים ובאמונות שלך ומסרב להאמין למציאות חייכם החדשה. למוחך מגיעות מחשבות חדשות על נקמה, להחזיר בחזרה ולפגוע. המחשבות מתחילות להיות מפוצלות ומנוגדות בו-זמנית: ללכת או להישאר, לחבק חזק או להכאיב חזק, לישון או לקום, לצעוק לעולם או שאף אחד לא יידע דבר, לבכות או להחזיק הכל בפנים.

אתה פשוט רוצה את חייך בחזרה, אבל אז מבין שהם כבר לא יחזרו להיות כפי שהיו. ומנגד, בת זוגך חוזרת לחיים ולשגרה, כאילו היא דרכה לך בטעות על הרגל, התנצלה והמשיכה בדרכה. איך ייתכן שהיא המשיכה בחייה ומדוע היא לא סובלת כמוך? למה היא רוצה להמשיך בחיים ולהשאיר את זה מאחור? למה היא לא שוכבת במיטה עצובה כמוך? מה בעצם פיספסת פה?

היא רואה אותך סובל, כואב ובוכה, אז למה זה לא משפיע עליה? איך היא חושבת שאפשר לחזור לסדר היום כאילו כלום לא קרה? אתה רוצה להישאר ברע, בסבל, בכאב, בתוך תוכך ורוצה להיבלע לדיכאון.

קשה לך לראות אותה חוזרת חזרה למסלול וכל פעולה שלה חזרה לשגרה גורמת לך להיות יותר ויותר שקוע במרה השחורה.

לישון עם האויב – ככה בדיוק אתה מרגיש. האישה שחיה את כל החיים איתך, זו שבנית איתה את הבית, אם ילדיך, זו שהפקדת בידיה את לבך, מבטחך ואהבתך, זו שבילית איתה את החלק החשוב של חייך. מי שאמורה לשמור עליך מכל רע, להגן עליך ולאהוב אותך היא בדיוק האדם שפגע בך בעוצמה הכי חזקה שחווית בחייך. האדם הזה הפך לאדם שעשה לך את הדבר הכי נוראי שאפשר לעשות לאדם. ואתה בכלל לא מצליח להבין איך לחיות עם זה, אם בכלל אפשר לחיות עם זה.

מחשבות אלו אינן מניחות לך, חוזרות, חופרות והורסות כל חלקה טובה. הן חוזרות בלופ, וכל דבר קטן שמתרחש סביבך הוא טריגר שמפעיל שוב ושוב את מחשבותיך – עד שאתה רוצה לנוח, אתה רוצה קצת שקט בראש, רק כמה דקות של שקט וקצת שלווה בלב.

אתה מייחל לרגע בו לא תרגיש יותר כאב. ככל שחולפים הימים, אתה מבין יותר ויותר את גודל המכה, את עוצמת הפגיעה ואת הזעזוע.

אתה מתחיל להבין שזה לא ייעלם, שלא תתעורר יום אחד מהחלום ושזה בכלל לא חלום, אלא המציאות שלך. וזה כואב, שורף ופשוט בלתי נתפס.

משבר הבגידה מרסק לגמרי את האמון. כל האמון שהיה לך בבת זוגך יורד לאפס, ולפעמים אפילו למינוס. משבר האמון כל כך חזק ומשמעותי כך שהוא נוגע בכל תחום. הוא לא מסתכם בתחום האינטימי בלבד, אלא מערער את האמת כמעט בכל דבר.

כל דבר שנאמר על ידה נתפס כשקר. האישה היקרה בה האמנת בכל לבך הפכה ברגע אחת לשקרנית. הרגע הזה מאוד משמעותי ויש לו השפעה על שאר הימים מרגע הגילוי והלאה. כך נוצר קרע מאוד עמוק שהולך וגדל ככל שחולף הזמן. הכל מרגיש כמו שקר אחד גדול ואתה מרגיש שלשקר אין התחלה, אמצע וסוף, אלא הוא פשוט היה קיים מאז ומעולם.

שקרן פתולוגי

אחד הנושאים המרכזיים שנפגע באופן קשה בבגידה הוא האמון, ששיקומו ארוך ואיטי. שיקום האמון הזוגי מצריך יכולת הכלה מאוד גבוהה ורצון עז לשקם את הקשר. הוא מצריך משני הצדדים סבלנות ושקיפות מירבית. לעתים זה מרגיש לצד הבוגד כמו חדירה לפרטיות וסוג של ענישה, אך ככל שהשקיפות ושיתוף הפעולה גדולים יותר, כך נבנה האמון עוד ועוד.

הנבגד מאוד רוצה לחזור להאמין שוב, אך מתחולל בתוכו קונפליקט מאוד מורכב בין מה שהוא חשב שהוא ידע על הבוגד לבין מה שנודע לו, וכך הוא מנסה ליצור תמונה חדשה וזהירה. התמונה החדשה מתייצבת לאחר תקופה של התנסות, בירור והבנה.

הבוגד, שברוב המקרים שיקר והסתיר בכל הקשור לבגידה אך לא שיקר בנושאים אחרים בחייו, מצטייר כשקרן פתולוגי – גם על חלקים שמעולם לא שיקר לגביהם. לא קל לו להתמודד עם הדמות החדשה שמצטיירת עליו במוחו של הנבגד.

בסוף התהליך, ברוב המקרים, האמון לא חוזר חזרה ל-100 אחוז, אך בניית אמון חזרה לאחר בגידה גם אם היא מגיעה “רק” ל-90 אחוז, נחשבת להצלחה גדולה.

“נתתי ואני נותן לך את הנשמה, וזה מה שאת מחזירה לי?!?”

גבר כותב לבת זוגו הבוגדת

לפגוע בבן אדם כזו פגיעה אנושה (נפשית) ואחר כך להגיד לו: “אתה הבעיה. אתה עדיין מרגיש ככה ולא יוצא מזה אבל אני כבר מאחורי זה”. זה כמו לפגוע במישהו בתאונה, להוריד לו רגל ולהגיד לו בהתרסה: “למה אתה עדיין צולע? אני כבר שכחתי שזה קרה”.

אם זה לא מספיק, את נותנת הרגשה של חוסר סבלנות, את תקועה עם הסיפור “שלי” (זה נהפך למשהו שלי ובעיה שלי), נמאס לך מהדרמה כמו הפוגע בתאונה שכבר לא נעים לו מהעיכובים ומהמגבלות בגלל הנכה – למרות שהוא הגורם לנכות.

אם אלך לקבל טיפול נפשי ואספר בו על תחושותיי, מיד יאשפזו אותי עם תרופות פסיכיאטריות. אני נלחם יום יום שעה שעה דקה דקה כדי לא להתמוטט. את לא מבינה עד כמה אני מרוסק בתוך עצמי. למה לא חשבת רגע לפני על הדברים, על ההשלכות, עלינו ועל ילדינו – רגע לפני שעלית לרכב להזדיין עם זר, רגע לפני שפתחת את החזייה, רגע לפני שהורדת את התחתונים, רגע לפני שמצצת לו????

לא חשבת עליי, לא על הכבוד שלי, לא על הכבוד שלך. השתרמטת כמו זונה בתל ברוך בחושך בתוך מכונית. נתת לו את הכי טוב שלך.

נתתי ואני נותן לך את הנשמה, וזה מה שאת מחזירה לי?!? איך אפשר להמשיך לחיות לאחר מעשה נפשע כזה שעשית לי? למה זה מגיע לי, ריבונו של עולם? אני מחפש תשובות ומחפש במה להתעסק כדי שיהיה טוב לי ולנו, לא למוטט את החיים ואת המשפחה.

אני מחפש נקודות אור ושמחה, אבל המעשה הנפשע שלך כרגע מצליח לגבור על הכל. הרסת את הדבר הכי חשוב ביקום והכי בסיסי בבני אדם בכלל ובזוגיות ובמיוחד אמון ונאמנות.

אני מבקש ממך לנהל רישום או יומן מה עשיתי או עזרתי לך היום (בהתמודדות שלי הקשה לאחר שפגעת בי). אשמח שתכתבי כאן בווצאפ, כדי שזה יבוא לידיעתי וכדי שארגיש שעשית דבר קטן כגדול. אולי זה יגרום לך לא לברוח לשגרה, לזכור שאני לא שקוף ולהרגיש שאת כאן לצדי ובשבילי.

את מוכנה לכך? אני יודע שהעבודה שלך סוחפת, לוחצת, דורשת ועוד, אבל שווה לך כל ההשקעה בעבודה אם תאבדי אותי?

“מאחלת לכם שתחיו ביחד בבדידות מטורפת עד ליומכם האחרון”

אישה כותבת למאהבת של בעלה

אני מאחלת לך חיים שחורים,

שתדעי רק סבל בחייך,

שלא תחייכי לעולם,

שישב לך על המצפון שהרסת משפחה.

שיצמח לך זין משלך שתוכלי למצוץ,

זבל, שרמוטה,

תתרחקי מהטריטוריה של הילדים שלי,

את דוחה מסריחה וחולה,

שלא תדביקי אותם בטעות,

זונות לא נכנסות לדירה של ילדים.

שלא תחשבי ששכחתי אותך בטעות,

הפנקס פתוח והיד רושמת…

אני מקווה שפיתחת איזו מחלה עסיסית,

שתחיי חיי סבל,

שלא תראי אור,

שלא תמצאי את עצמך לעולם,

שתלכי לאיבוד,

שאף אחד לעולם לא יאהב אותך,

שתשאיר לבדך כל החיים,

שתהיה מוקפת בעצב וחושך.

גם ככה את נראית כמו הלילה.

שתסבלי מכאבים,

שתכשלי בכל מה שתעשי,

שלא יהיה לך מה לאכול,

שתהיי אוויר בעולם הזה,

שיהיה לך רק רע.

קחי אותו, אתם ראויים האחד לשנייה,

הוא כבר לא בשימוש מהרגע שהוא נגע בך,

את מקוללת והוא מקולל.

מאחלת לכם שתחיו ביחד בבדידות מטורפת עד ליומכם האחרון,

כי אי אפשר לחשוף אותך לעולם,

את יצור שלא מביאים להורים,

אי אפשר להיראות איתך בפומבי,

זו בושה, את נראה זוועה.

את ראויה לו והוא ראוי לך.

מאחלת לך חיים שחורים מלאי סבל.

את לא בת אדם,

אלא סוג של מפלצת,

טעות של מישהו,

אל תתרבי טוב!?!

תתרחקי ממני ומהילדים שלי.

תשארי בחושך,

עדיף.