החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אוטובנוגרפיה

מאת:
מאנגלית: נועה רוזן | הוצאה: | 2022 | 348 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

27.00

רכשו ספר זה:

"הספר הזה אפי." -קוסמופוליטי

"סיפור אהבה מרגש ומלא תקווה." – Publishers Weekly

 

רומן התבגרות מאת סופרות רבי המכר של הניו יורק טיימס, כריסטינה לורן, על שני נערים המתאהבים בסדנת כתיבה. האחד בן למשפחה מכילה ומקבלת והאחר בן לקהילה שמרנית־דתית.

לפני שלוש שנים, משפחתו של טאנר סקוט עברה מקליפורניה ליוטה. המעבר הכניס את הנער הדו-מיני בחזרה לארון. לפחות זמנית.

עכשיו, כשנותר עוד סמסטר אחד בתיכון, והוא כמעט יכול לטעום את החופש המחכה לו בקולג׳ שמחוץ למדינה, טאנר מתכנן לשמור על ממוצע הציונים שלו בכל מחיר לסיים בהצלחה ולעזוב את יוטה.

אבל כאשר חברתו הטובה אוטום מאתגרת אותו לקחת חלק בסמינר היוקרתי של תיכון פרובו – בו תלמידים מצטיינים מתבקשים לסיים לכתוב ספר שלם בסמסטר – טאנר לא יכול להתאפק, על אף דעתו הנחרצת על הסמינר, ולו רק כדי להוכיח לאוטום כמה מטופש כל העניין. כתיבת ספר בארבעה חודשים נשמעת פשוטה. ארבעה חודשים זה נצח.

מסתבר שטאנר אכן צדק: ארבעה חודשים הם הרבה זמן. אחרי הכל, הספיקה לו רק שנייה אחת כדי להבחין בסבסטיאן בראדר, נער הפלא המורמוני, שמכר את הרומן שכתב בסמינר שנה קודם לכן ושמנחה כעת את הסדנה.

ופחות מחודש מספיק לטאנר כדי להתאהב בו לחלוטין.

מקט: 978-965-7029-060
"הספר הזה אפי." -קוסמופוליטי "סיפור אהבה מרגש ומלא תקווה." – Publishers Weekly   רומן התבגרות מאת סופרות רבי המכר של […]

פרק 1

הימים האחרונים של חופשת החורף שלנו היו כמעט כמו הצעדים הראשונים בסיבוב ניצחון על המגרש. אחרי שביליתי שבעה סמסטרים בבית הספר התיכון ונשאר לי רק עוד סמסטר אחד אחרון, אני רוצה לבלות את ימי החופשה שנשארו לי כמו כל נער ממוצע בן גילי: קצת זמן לעצמי וכמה שעות של צפייה ביוטיוב. למרבה הצער, זה לא יקרה.

כי בצד השני של החדר, אוטום שרועה על מיטתה, נועצת בי מבטים ומחכה שאסביר את עצמי.

מערכת השעות שלי עדיין לא סגורה, הלימודים מתחילים בעוד יומיים והקורסים הטובים מתמלאים במהירות ו זה כל כך אופייני לך, טאנר. היא לא לגמרי טועה. זה כל כך אופייני לי. אבל מה לעשות, במערכת היחסים שלנו — היא הנמלה ואני הצרצר. ככה זה היה מאז ומתמיד.

‘הכול בסדר.’

‘הכול בסדר,’ היא חוזרת על דבריי וזורקת את העיפרון שלה לרצפה.

‘אולי כדאי לך להדפיס את המשפט הזה על טי־שרט.’

אוטום היא הסלע האיתן שלי, המקום הבטוח, החברה הכי טובה שלי — אבל כשזה נוגע ללימודים בבית הספר היא ממש קוץ בישבן.

אני מתהפך ונשכב על הגב, מסתכל על התקרה שמעל מיטתה. ליום ההולדת שלה בשנת הלימודים השנייה — מייד אחרי שעברתי לכאן והיא לקחה אותי תחת חסותה — נתתי לה במתנה פוסטר של חתלתול צולל לתוך גיגית מלאה בכדורי צמר. הפוסטר נשאר תלוי על התקרה בחדרה עד היום. זה חתלתול ממש־ממש חמוד, אבל עם השנים המתיקות והתום התחלפו בעינינו למשהו מטופש, אז על משפט המוטיבציה המקורי: צללי ישר פנימה — חתלתולה! הצמדתי ארבעה פתקים עם מה שחשבתי שהיוצר של הפוסטר התכוון באמת: אל תהיי חתלתולה סתומה. היא כנראה הסכימה עם המסר, כי היא השאירה את הפתקים מודבקים על הפוסטר מעליה. הסבתי את הראש והסתכלתי עליה. ‘אבל למה את דואגת? זאת מערכת השעות שלי.’

‘אני לא דואגת.‘ היא אומרת בזמן שהיא אוכלת ערמה של קרקרים שמונחת לפניה. ‘אבל אתה בעצמך יודע כמה מהר השיעורים הטובים מתמלאים, ואני לא רוצה שתגמור בסוף בשיעור כימיה עם מר הויה, הוא נותן מלא שיעורי בית וזה מה שיחסל סופית את מה שנשאר מחיי החברה שלי.’

זאת רק חצי מהאמת. נכון שאם בסוף אתקע בשיעור כימיה עם מר הויה זה עלול להשפיע על חיי החברה שלה — כי אני זה שיש לו רכב, ואני זה שמסיע אותה לכל מקום אליו היא צריכה להגיע — אבל מה שאוטום באמת שונאת זה שאני משאיר דברים לרגע האחרון, ובסוף מצליח בכל זאת להשיג בדיוק את מה שאני רוצה. שנינו תלמידים טובים, כל אחד בדרכו, אך בסופו של דבר, שנינו נחשבים מצטיינים ושנינו עברנו בלי שום בעיה את מבחני הבגרות והמיונים לקולג’.

אבל בכל מה שקשור לשיעורי הבית — אוטום היא כמו כלב שחופר וחופר עד שהוא מוצא את העצם, ואני דומה יותר לחתול מנמנם על אדן החלון; אם שיעורי הבית נמצאים בהישג יד ויש בהם עניין, אני אהיה מוכן להשתעשע איתם.

‘טוב, את יודעת שחיי החברה שלך הם בראש סדר העדיפויות שלנו.’ אני זז קצת הצידה ומנקה מהזרוע שלי פירורי קרקר שנדבקו אליה. הם השאירו על העור חריצים זעירים אדומים כמו אלו שמשאיר מצע של חצץ. אם היא רק הייתה מתעלת את הכפייתיות שלה לניקיון החדר. ‘אוטום בחייך, את ממש חזירה. תסתכלי איך המיטה שלך נראית.’

בתגובה לדבריי, היא דוחפת כמות ענקית של קרקרים לתוך הפה ומפזרת עוד שביל של פירורים על מצעי הוונדר־וומן שלה. רעמת השיער האדום שלה מונחת בערמה מבולגנת על הראש והיא לובשת את אותה פיג’מת סקובי־דו שיש לה מאז גיל ארבע־עשרה. היא עדיין מתאימה לה… רוב הזמן.

‘אם אי פעם תביאי את אריק לפה,’ אני אומר לה, ‘הוא יהיה מזועזע.’

אריק הוא חבר שלנו ואחד הבודדים בכיתה שהוא לא מורמוני. אני מניח שבמובן הטכני אריק נחשב מורמוני או שלפחות ההורים שלו נחשבים כאלה. הם מה שרוב האנשים יכנו בשם ‘מורמונים לייט’. הם שותים (אלכוהול וגם קפה) אבל עדיין מעורבים באופן סביר בענייני הכנסייה. הוא קורא לזה, לחיות את הטוב שבשני העולמות — אף שברור לגמרי ששאר התלמידים בבית הספר, אלה שבאמת מאמינים בחזון אחרית הימים, לא יסכימו איתו. כשזה נוגע למעגלים חברתיים — או שאתה מורמוני עד הסוף או שאתה לא. בדיוק כמוני.

אוטום משתעלת, מעמידה פנים שהיא נגעלת וחתיכות קרקרים מתעופפות לכל עבר. ‘אני ממש לא רוצה שאריק יתקרב למיטה שלי.’

אבל אני כאן, ואני שוכב על המיטה שלה. זו הוכחה לעד כמה אמא שלה סומכת עליי. או שאולי גברת גרין כבר חשה, ששום דבר לא יקרה פה ביני ובין אודי.

זה קרה לנו פעם אחת, בחופשת החורף בשנת הלימודים השנייה. גרתי בפרובו רק חמישה חודשים באותה תקופה, אבל שנינו מייד הרגשנו נוח זה עם זו, והמעמד שלנו כמיעוט מול הרוב המורמוני, בנוסף להרבה שיעורים משותפים שהיו לנו במערכת השעות, עזרו לתחושת הקִרבה. לרוע המזל, הכימיה התפוגגה כשדברים בינינו הפכו פיזיים וזה כמעט הרס הכל. איכשהו, בדרך נס, הצלחנו להימנע מהכדור התועה, זה של אחרי המזמוזים, מלהפוך למוזר.

אני לא מוכן לקחת את הסיכון הזה שוב.

נראה שגם היא הפכה מודעת לקרבה בינינו, בדיוק באותו הרגע שזה קרה לי, כי היא מתיישרת ומושכת את חולצת הפיג’מה למטה כך שתכסה היטב את פלג גופה העליון. אני מתיישב ונשען אל ראש המיטה במרחק בטוח ממנה. ‘אז מה יש לך בשיעור הראשון?’

אוטום בודקת את מערכת השעות. ‘פולו. ספרות מודרנית.’

‘גם אצלי.’ אני לוקח קרקר, ומצליח — כמו בן אדם תרבותי — לאכול אותו בלי לפזר סביבי פירורים. אני עובר עם האצבע לאורך הדף של מערכת השעות שלי ומרגיש די מרוצה מהסמסטר הזה. ‘באמת, המערכת שלי בכלל לא רעה. אני רק צריך להוסיף פה משהו בשיעור הרביעי.’

אוטום מוחאת כפיים בשמחה. ‘עכשיו אתה יכול להוסיף את הסמינר.’ העיניים שלה קורנות כמו זוג פנסים, וההתרגשות שלה מאירה את כל החדר האפלולי. היא חולמת על הקורס הזה מאז שהייתה תלמידה בכיתה ט’.

הסמינר — ברצינות; כשבית הספר מתייחס אליו במכתבים או הודעות, הם משתמשים בה’ הידיעה. זה כל כך יומרני עד שזה לא אמיתי. לכתוב ספר בסמסטר אחד, מציע הקטלוג. כאילו רק שם, בקורס המסוים הזה, הדבר הזה יכול לקרות. כאילו שלא כל אדם ממוצע יכול לכתוב יחד מספיק מילים בתוך ארבעה חודשים. ארבעה חודשים הם חיים שלמים.

תלמידים המבקשים להירשם לקורס חייבים שיהיה להם ממוצע של 3.75 בסמסטר הקודם, ושסיימו בהצלחה לפחות קורס מתקדם אחד בשפה האנגלית. ונגיד שהיו לנו בקבוצה שבעים מועמדים שמתאימים לתנאי הסף וגם מעוניינים בסמינר — אז לא, אין סיכוי, כי יש מקום רק לארבעה־עשר משתתפים.

שנתיים קודם לכן, הניו יורק טיימס פרסם מאמר בו כינה את הסמינר בשם ‘קורס שאפתני באופן מזהיר, שתוכנן בקפדנות ובאופן הרציני ביותר על ידי טים פוג’יטה, חבר הסגל המוביל של צוות בית הספר.’ (אני זוכר את הציטוט המדויק כי המשפט שהוצא מהמאמר והודפס בגודל של בערך פי חמשת אלפים מהגודל המקורי, נשלח למסגור ומאז הוא תלוי במקום בולט במשרד הראשי. אוטום חושבת שזה קטנוני מצידי, אבל אני לא מפספס הזדמנות להתרעם על השימוש לרעה ביותר מדי שמות תואר, כמו במאמר הזה.) לפני שנה, תלמיד השנה האחרונה בשם סבסטיאן בראדר, השתתף בסמינר, ואחר כך איזה מוציא לאור ידוע מאוד קנה ממנו את כתב היד שלו. אני לא מכיר אותו, אבל שמעתי את הסיפור שלו מאה פעם: אבא שלו הוא בישוף! הוא כתב ספר פנטזיה בדיוני! יוצא מן הכלל, כנראה. מר פוג’יטה שלח את כתב היד לסוכן שלו, שהעביר אותו לכמה אנשים בניו יורק, שכנראה ממש נלחמו ביניהם על כתב היד, ובום, עכשיו הוא לומד באוניברסיטת BYU וכנראה ייאלץ לדחות את השליחות המורמונית שלו, כדי לצאת לסיור יחסי ציבור עם הספר ולהפוך לטולקין הבא.

או הרון האברד הבא. אם כי, אני מניח שכמה וכמה מורמונים לא יאהבו את ההשוואה האחרונה. לא נוח להם כשמזכירים אותם בנשימה אחת עם כת כמו הסיינטולוגיה. וגם הסיינטולוגים מהצד שלהם, לא ממש מתים על זה.

בכל אופן, עכשיו — חוץ מאוניברסיטה, פוּטבול וים המורמונים — כשמדברים על פרובו, העיר שלנו, מדברים אך ורק על הסמינר הזה.

‘רגע, את נרשמת כבר?’ אני בודק. לא שאני מופתע במיוחד. השיעור הזה חשוב לאוטום יותר מכל דבר אחר, ואף שהיא כבר מזמן עומדת בתנאי הסף היא עדיין טורפת ספרים בכמויות, בתקווה שיום אחד היא תקבל את ההזדמנות שלה לכתוב את הספר הראשון.

היא מהנהנת. חיוך זורח נמתח על פניה.

‘את רצינית…’

‘גם אתה יכול, אם תדבר עם מר פוג’יטה.’ היא אומרת. ‘הציונים שלך מתאימים. אתה גם כותב טוב וחוץ מזה הוא אוהב את ההורים שלך.’

‘לא.’ אני מחכה למכתבי תשובה ממכללות בכל רחבי ארצות הברית, רק לא פה — אמא שלי ממש התחננה בפני שאחפש מכללה מחוץ ליוטה — אבל כל תשובה חיובית מאחת המכללות האלו תהיה מותנית בציונים גבוהים גם בסמסטר האחרון של הלימודים. ככה שלא משנה כמה קל הסמסטר הזה עומד להיות, זה עדיין לא אומר שכדאי לי לקחת את הסיכון.

אוטום מסתכלת על הציפורניים שלה. ‘למה? כי אז, אתה יודע, תהיה מוכרח פעם אחת לגמור משהו עד הסוף?’

‘קודם גמרתי את אמא שלך עד הסוף. אני חושב שאת יודעת למה אני מתכוון.’

היא מושכת שיערה מהרגל שלי ואני צורח בקול גבוה ונשי שמצליח להפתיע אפילו אותי.

‘טאנר.’ היא אומרת וקמה להתיישב. ‘אני רצינית. זה יהיה לטובתך. כדאי לך לקחת את השיעור הזה איתי.’

‘את אומרת את זה כאילו שאני בעניין ובכלל רוצה את זה.’

היא מסתכלת עליי במבט נוקב. ‘זה ה־סמינר, אידיוט אחד. כולם רוצים את זה.’

נו, עכשיו זה ברור? היא שמה את הקורס בראש מעייניה, וזה מייד הפך אותה להיות לחנונית, מה שמייד גורם לי לרצות להגן על אוטום של העתיד, כשיום אחד היא תהיה לבדה בעולם הגדול, נאבקת ונלחמת בדרך החנונית הזאת שלה.

אני מחייך אליה את החיוך הכי הורס שלי. ‘אוקיי.’

‘אתה מפחד שלא תצליח לכתוב משהו מקורי ומעניין?’ היא שואלת אותי. ‘כי בזה אני אוכל לעזור לך.’

‘בחייך. אני עברתי לגור כאן כשהייתי בן חמש־עשרה — אני חושב שאת יכולה להסכים איתי שזה הזמן הכי גרוע בחיים של בן אדם לעבור מפאלו אלטו בקליפורניה לפרובו שביוטה — עם פה מלא ברזלים ובלי אף חבר. אז יש לי מה לספר.’

שלא לדבר על זה שאני ילד קוויר וחצי יהודי בעיירה מורמונית וסטרייטית.

את הדבר האחרון אני לא אומר בקול. אפילו לא באוזניה של אוטום. זה לא היה עניין גדול בפאלו אלטו, כשבגיל שלוש־עשרה הבנתי שהרעיון של להתנשק עם בנים מוצא חן בעיניי לפחות באותה מידה כמו להתנשק עם בנות. לעומת זאת, פה בפרובו זה יהיה עניין ענק. אוטום היא החברה הכי־הכי טובה שלי, כן, אבל אני לא רוצה לספר לה על זה ולהסתכן בלגלות שהיא חופשייה ומתקדמת בדעותיה רק בתאוריה — עד שזה מגיע לילד עם נטיות שמסתובב לה בחדר השינה.

‘לכולנו היה אז גשר על השיניים, ואני הייתי חברה שלך.’ היא אומרת ונשכבת חזרה על המיטה. ‘חוץ מזה, בגיל חמש־עשרה כולם סובלים, טאנר. זה הגיל של המחזור החודשי והזקפה המביכה באמצע הבריכה, פצעי בגרות והתקפי חרדה, הכול לא ברור ולא יודעים איך אמורים להתנהג בחברה. אני מבטיחה לך שעשרה מתוך חמישה־עשר תלמידים בסמינר הזה, יכתבו על הבעיות שיש להם בבית הספר, ולו רק בגלל שאין להם דמיון מפותח מספיק כדי להמציא משהו אחר.’

אני מגלגל במוחי במהירות את העבר שלי ותחושת התגוננות לא נעימה מתגנבת אל בטני, כזאת שמאשרת לי שיכול להיות שהיא צודקת באבחנה שלה. אולי אני באמת לא אצליח להיות מקורי ולהביא משהו מעניין ועמוק, וסיפור הרי צריך לבוא ממקום עמוק. ההורים שלי תומכים בי — אולי אפילו תומכים מדי — יש לי משפחה מורחבת ומשוגעת אבל נפלאה, יש לי אחות לא יותר מדי נוראית, רק קצת דרמטית, יש לי מכונית משלי, והחיים שלי עד עכשיו לא היו יותר מדי מסובכים.

אז אני רוכן קדימה וצובט את הירך שלה מאחור. ‘מה הופך אותך לכל כך עמוקה?’

את זה אני אומר כמובן בצחוק. לאוטום יש הרבה על מה לכתוב. אבא שלה נהרג באפגניסטן כשהיא הייתה בת תשע. לאחר מכן, אמא שלה — שבורת לב וכועסת — החליטה לפרוש מהכנסייה המורמונית, מה שבעיר הזאת נחשב לעריקה בסדר גודל ענק. יותר מתשעים אחוז מהאנשים שחיים כאן הם מורמונים אדוקים. ומי שלא שייך לכנסייה, נשאר מחוץ לחיים החברתיים. נוסיף לזה גם את העובדה שעם המשכורת של גברת גרין, היא ואוטום בקושי מצליחות להסתדר.

אוטום שולחת בי מבט נוקב. ‘אני יודעת בדיוק למה אתה לא מתלהב לעשות את זה, טאן. זה הרבה עבודה ואתה הרי ידוע כעצלן.’

כמובן שבסוף היא הצליחה לפתות אותי להוסיף את הסמינר המטופש למערכת השעות שלי, ועכשיו, כשאנחנו נוסעים ביחד אל בית הספר בבוקר יום שני שאחרי חופשת החורף, היא שברירית ומנוכרת אחרי שסיפרתי לה שנרשמתי והתקבלתי.

אני יכול להרגיש את המבט הלוהט שלה על פניי כשאני פונה אל שדרות בולדוג. ‘אז פוג’יטה פשוט חתם לך על טופס ההצטרפות?’ היא אומרת. ‘ככה? פשוט?’

‘אודי, את לא נורמלית אם את מתבאסת בגלל זה. את מבינה את זה, נכון?’

‘אז מה עכשיו?’ היא ממשיכה, מתעלמת מהשאלה הרטורית שלי. ‘אתה באמת מתכוון לעשות את זה?’

‘כן, למה לא?’ אני נכנס למגרש החניה המיועד לתלמידים, מחפש מקום חניה פנוי קרוב לכניסה, אבל אנחנו מאחרים ואין שום מקום חניה קרוב ונוח. אני משתחל למקום פנוי לאורך הצד האחורי של הבניין.

‘טאנר, אתה בכלל יודע מה זה אומר?’

‘איך אפשר ללמוד פה בלי לדעת מה זה הסמינר?’

היא נועצת בי מבט נוקשה כי השתמשתי בטון הלעגני שלי, והיא שונאת כשאני עושה את זה.

‘אתה תצטרך לכתוב ספר. ספר שלם.’

כשאני מאבד את הסבלנות שלי, אני מגיב כצפוי בצורה רגועה יחסית: אני דוחף את דלת המכונית שלי בגסות יותר מהרגיל ויוצא לאוויר הקר שבחוץ. ‘לעזאזל אודי, מה קורה? זאת את שלחצת עליי להוסיף את הסמינר למערכת שלי.’

‘כן, אבל לא היית צריך לעשות את זה אם לא רצית באמת.’

אני שולח לעברה את החיוך הכי מוצלח שלי, זה שהיא אוהבת. אני לא אמור לעשות את זה, אני יודע, אבל היי, משתמשים במה שיש… ‘לא היית צריכה להגיד לי שאני עצלן.’

היא משחררת נהמה פראית, כזאת שאני חושב שאני אוהב. ‘אתה כזה בר־מזל ואתה אפילו לא יודע את זה.’

אני מוציא את התיק מתא המטען ומתעלם ממנה. היא כזאת בחורה מבלבלת.

‘בכל מקרה, אבל אתה מבין למה אני מתכוונת שהכול פשוט וקל מדי בשבילך?’ היא ממהרת להשיג אותי. ‘כי אני למשל הייתי צריכה להגיש בקשה ואז לבוא אליו לראיון, וגם קצת, אתה יודע, להתרפס בפניו. ואתה פשוט נכנסת למשרד שלו והוא מייד חתם לך על הטופס.’

‘זה לא היה בדיוק ככה. נכנסתי למשרד שלו ושוחחתי איתו כמה רגעים, סיפרתי לו מה שלום ההורים שלי, ורק אז הוא חתם לי על הטופס.’

היא לא עונה וכשאני מסתובב אליה, אני קולט שהיא הולכת לכיוון ההפוך, אל הכניסה הצדדית של הבניין.

‘אני אראה אותך בארוחת צוהריים, חברה טובה!’ אני צועק אחריה. היא מרימה לעברי אצבע משולשת.

החמימות בתוך הבניין היא גן עדן, אבל רועש פה והרצפה ספוגה בשלוליות של שלג נמס ומטונף שנשר ממגפיים. אני הולך לאורך המסדרון לכיוון הלוקר שלי, דחוק בין סאשה סנדרסון וג’ק תורן, שניים מהאנשים היפים והנחמדים ביותר בבית הספר התיכון של פרובו.

מבחינה חברתית, העניינים כאן די מורכבים. שנתיים וחצי מאז שהגעתי לפה ואני עדיין מרגיש ‘הילד החדש’. זה כנראה בגלל שרוב התלמידים כאן נמצאים יחד מאז גן הילדים, ומבלים ביחד במיליון פעילויות הקשורות לכנסייה, גם אחרי שעות הלימודים. לי יש רק את אודי, אריק ועוד כמה חברים, שהם אומנם מורמונים אבל מגניבים, אז הם לא מבלבלים לנו במוח יותר מדי וההורים שלהם לא מפחדים שאנחנו עשויים לקלקל ולהשחית אותם. בפאלו אלטו, בשנה הראשונה שלי בתיכון, אפשר לומר שיצאתי עם בחור במשך כמה חודשים ועדיין הייתה לי קבוצה שלמה של חברים, שהכרתי עוד מהגן, שאפילו לא מצמצו כשראו אותי מחזיק לגייב את היד. אז לא ידעתי להעריך את החירות הזאת.

יש כאן בנות שמפלרטטות איתי, ברור. אבל רובן מורמוניות, ולעולם לא ירשו להן, גם לא בעוד מיליון שנה ויותר, לצאת איתי. רוב ההורים פה מצפים שהילדים שלהם יינשאו למישהו מתוך הכנסייה וזה לא יכול לקרות עם מישהו כמוני, אחד שלא שייך. אלא אם אני אמיר את דתי לדת המורמונית — וזה לעולם לא יקרה. קחו לדוגמה את סאשה. אני מרגיש שיש משהו שנרקם בינינו. היא מפלרטטת איתי ונוגעת בי, אבל אוטום טוענת שזה לא יכול להתקדם לשום מקום. וזה עוד יותר נכון בכל מה שנוגע לסיכוי שיש לי פה עם בחורים, מורמונים או אחרים. אני לא יכול לבדוק את החום של המים האלה כאן בפרובו. בכיתה י’ הייתי דלוק על ג’ק תורן, אבל הוא מחוץ לתחום בגלל שלוש סיבות עיקריות: (1) זכר, (2) מורמוני, (3) פרובו.

לפני שאודי התעצבנה עליי הבוקר היא נתנה לי, בלי לומר מילה, חבילה של מדבקות נוצצות בצורת דינוזאורים. אז גם אני, בלי לומר מילה, תקעתי אותן בכיס האחורי של המכנסיים. אוטום יודעת לתת לי דברים, שיהיה לי בהם שימוש או שיהיו נחוצים לי בזמן לא ידוע בעתיד, ואני זורם עם זה. ברגע שאני פותח את דלת הלוקר שלי, אני מייד מבין מה היה המניע שלה הפעם. אני ידוע לשמצה כאחד שלא זוכר אף פעם את המערכת שלו, ובגלל שמערכת השעות שלנו מתחלפת ומשתנה באופן תדיר — בכל סמסטר אני צריך להדביק את המערכת שלי בתוך הלוקר, ובכל סמסטר אני שוכח להביא נייר דבק.

‘אתה מבריק,’ אומרת סאשה מאחוריי. היא מתקרבת כדי לראות טוב יותר מה אני עושה. ‘ו… שיוו, זה כל כך חמוד. דינוזאורים! טאנר, מה אתה, ילד בן שמונה?’

‘זאת מתנה מאוטום.’

אני שומע את התגובה של סאשה לדברים שאמרתי בשתיקה שלה, במה שלא נאמר: הם כן? הם לא? כולם שואלים את עצמם אם אוטום ואני מזדיינים לפעמים.

כמו תמיד, אני משאיר את השאלה תלויה באוויר. החשדנות הזאת שלה היא דבר טוב מאוד בשבילי. בלי לשים לב, אוטום הייתה המגן האנושי שלי.

‘היי, מגפיים יפים.’ אני אומר לה. הן מגיעות עד קצת מעל הברכיים שלה. מעניין למי היא מכוונת את תשומת הלב בשעה שהיא מתלבשת: לבחורים בבית הספר או להורים שלה בבית. אני נותן לה מדבקת דינוזאור ונשיקה על הלחי כשאני חולף ועובר לידה עם הספרים שלי ביד, וממשיך ללכת במסדרון.

תיכון פרובו הוא לא בית ספר דתי בשום אופן, אבל לפעמים זה מרגיש שהוא כן. אם יש דבר אחד שאתה לומד מהר מאוד לגבי מורמונים, זה שהם תמיד מתמקדים במה שחיובי; רגשות חיוביים, מעשים חיוביים, שמחה, שמחה, אושר, אושר. אז השיעור הראשון בקורס לספרות מודרנית עם גברת פולו מתחיל עם הפתעה לא צפויה ובכלל לא שמחה: הספר הראשון שנקרא יחד יהיה ‘פעמון הזכוכית’.

אני שומע סביבי מלמולים שקטים ורטינות בשעה שהתלמידים נכנסים לכיתה ומתיישבים במקומות שלהם, יוצרים קשר עין וסתם מבזבזים את המחוות הדרמטיות לאי שביעות הרצון שלהם, מכיוון שהגברת פולו — בשיער פרוע, חצאיות מתנפנפות, טבעות על האגודלים, אתם מכירים את הטיפוס — מתעלמת מההמולה ומהרגשות המתקוממים. אני חושד בה שהיא אפילו די נהנית מזה. היא מתנדנדת על העקבים שלה קדימה ואחורה, מחכה שכולם יירגעו ונוכל לחזור אל רשימת הקריאה ולגלות מה עוד יש לה שם בשבילנו.

‘תורת עץ הרעל’ של ברברה קינגסולבר, ‘לילה’ של אלי ויזל, ‘הקלות הבלתי נסבלת של הקיום’ של מילן קונדרה, ‘טירת הזכוכית’ של ג’אנט וולס ועוד ועוד, עד ל’סולה’ של טוני מוריסון ואפילו ספר הזיכרונות המזויפים של ג’יימס גודמן פרי. המדהים ביותר בכל הרשימה הוא הספר שנקרא ‘אלמר גנטרי’ של סינקלייר לואיס, הוא רומן העוסק בדת פנאטית ומספר על מטיף נכלולי בסגנון מופעי־אוהל־נוצריים ומפגשי־תחיית־המתים, זה על קצה המזלג, אפשר לומר. גברת פולו אמיצה, ואני לא יכול לחכות לראות את המורמונים האלה יוצאים מאזור הנוחות שלהם.

אוטום לצידי, עדיין לא מדברת איתי, יושבת זקופה בעיניים פקוחות לרווחה. היא כבר קראה כמעט את כל הספרים ברשימה וכמו שאני מכיר אותה, אני יודע בדיוק מה היא חושבת עכשיו: יש לי עוד זמן להירשם ולעבור לשייקספיר עם מר גייזר?

היא מסתובבת ומסתכלת עליי, עיניה מצטמצמות כשהיא מנחשת על מה אני חושב. היא נוהמת בכעס שוב ואני לא יכול לעצור את עצמי מלצחוק בקול רם.

‘אבל גם אתה כבר קראת את רוב הספרים ברשימה,’ היא מתעקשת.

אני נשען לאחור, משלב אצבעות מאחורי הראש ושולח אליה שוב את החיוך המוצלח שלי. קלי קלות. יש לי סמסטר קל לפניי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אוטובנוגרפיה”