זיכרונותיו של גבר מוכה

״בוא הנה, יא קוקסינל סכיזופרניק!״ היא הצביעה לכיוון כיסוי המיטה, פניה אדומות, "אתה עשית בכוונה!" "לא עשיתי בשום אופן בכוונה," עניתי. "כל הזמן אתה עושה בכוונה, נכון?" היא המשיכה. "תוריד ראש רגע," פקדה עליי. "לא, לא רוצה," סירבתי. "תוריד ראש ואני אלך," פסקה. ידעתי שאם אעשה את מה שהיא אומרת, זה ייגמר מהר יותר, אז כרעתי ברך והורדתי את הראש. קיבלתי שישה אגרופים לראש כי זה המקום היחיד שבו לא נשאר סימן.

 

במילים רכות ולפעמים אף מצחיקות, בכתיבה אותנטית, גלויה, חשופה ומלאה הומור, משתף אריאל בוטון את הקורא במה שנראה כפריקת עול המחשבות על הדף. באופן רציף וללא עצירה הוא מתאר את חייו כגבר מוכה אשר חווה אלימות בביתו מול ילדיו לאורך 13 שנים.

 

זיכרונותיו של גבר מוכה מיועד למבוגרים אשר חוו אלימות במשפחה או שהיו רוצים להבין יותר כיצד היא עלולה לקרות.

 

אריאל בוטון נולד בטורקיה ומאז שנת 1970 מתגורר בישראל. בעברו היה איש שיווק וכיום עובד כמאבטח בבית ספר יסודי בתל-אביב. זיכרונותיו של גבר מוכה הינו ספרו הראשון, והוא נכתב בעידודה ובסיועה של נתיבה כפתורי פרופסור בדימוס, שחקנית, סופרת ומורה לצ'י קונג – שהייתה מודעת לכל מה שהתרחש בחייו הפרטיים.

מקט: 4-1272-1592

״בוא הנה, יא קוקסינל סכיזופרניק!״ היא הצביעה לכיוון כיסוי המיטה, פניה אדומות, "אתה עשית בכוונה!" "לא עשיתי בשום אופן בכוונה," […]

---

 

פרק 1

תחנת משטרה

 

אני זוכר שזה היה ביום רביעי בבוקר.

ישבתי מול חוקר משטרת השכונה, זמיר קראו לו והוא אמר לי ״הוזמנת לפה כי אשתך התלוננה נגדך שאתה צועק בבית. אצלנו בתחנה רואים בחומרה כשגבר צועק בבית כי ברור שבפעם הבאה הוא ינקוט באלימות פיזית״. הייתי המום ממה ששמעתי. חשבתי לרגע ועניתי לו “כבוד החוקר זמיר, אשתי מכה אותי. היא שורטת אותי בפנים ובידיים עד שאני מתבייש ללכת לעבודה. היא צובטת אותי בכתפיים ובזרועות, יורקת עליי, מקללת אותי לפני הילדים ושוברת לי את המשקפיים. כשזה קורה אני צועק: ״די! מספיק! לא יכול יותר! והשכנים לידנו שומעים את זעקותיי. לפעמים אני בורח לחלון ומבקש עזרה״.

החוקר הביט בי בחצי אמפתיה. כנראה אמרתי את זה בקול אותנטי שעשה רושם שאני לא משקר. הוא הסתכל עליי ברצינות ואמר לי ״אני באופן אישי מאמין לך. אולי זאת המציאות ואולי לא, אבל כרגע אתה מקבל חמשת אלפים ש״ח קנס על תנאי למשך שנה ואם היא שוב תתלונן זה יהיה עשרת אלפים ש״ח. או שתשלם או שתקבל עשרים ואחת יום בכלא״. הסתכלתי עליו בחזרה בעיניים מלאות דמעות כמעט בוכה. ״אז מה אני עושה עכשיו?״ הוא חייך אליי וענה: ״או שתחזור הביתה ותהיה פודל שלה, או שתקליט אותה ואז כף רגלה לא תדרוך כאן יותר״.