כל הדברים המורכבים דינם להתפרק

אני שקירי, נווד של החיים, בן חמישים אבל גם בן עשרים ושש וגם בן חמש-עשרה וגם בן שלוש. אני מנסה לחיות בטוב. לפעמים מצליח, לפעמים מתפרק, מרכיב את עצמי מחדש וממשיך לנסות. בגיל ארבעים רציתי לחיות עד גיל אלף וכתבתי על זה ספר, עכשיו אני פשוט רוצה לחיות בלי לספור. אני מבטיח שאם תקרא (או תקראי כמובן) את הספר שכתבתי אז החיים שלך ישתנו, אבל זה נכון גם אם תדרוך על גוש קקי בזמן שתטייל עם הכלב שלך בשדרה. הרי תצטרך במקום להמשיך לטייל, לנקות את הכפכף בדשא שבגינה ליד, ואז לחפש ברז מים כדי שתוכל לשטוף את הסוליה. אז תפנה ימינה בשדרה ותיכנס לחצר של בית ישן ישר לחדר הזבל ותפתח את הברז כדי לשטוף את הקקי שנכנס כבר עמוק לתוך החריצים.

בזמן שאתה שוטף, תגיע הבחורה הכי מדהימה בעולם ותעמוד ליד הברז, וגם אם אתה הכי ביישן בעולם, אתה תתחיל לדבר איתה על איזה מצחיק זה שגם היא דרכה על קקי, וזאת מהברז תהיה האימא של ארבעת הילדים המדהימים שלך.

מקט: 4-1272-1988

בוולנטיין דיי הלכנו להרצאה רוחנית בתוספת יוגה.

המרצה ישבה על הרצפה עם חיוך שחשף שיניים לבנות בולטות. היא נראתה מוארת, סביבה היה מעגל של אנשים, כולנו רוצים להיות מוארים.

היא אמרה שזאת לא הרצאה אלא מעגל שיח.

היא אמרה שהיא לא אוהבת את המילה רוחניות.

“היום רוחניות הפכה זולה, מוצר צריכה להמונים.”

שמעתי אותה אומרת ש”לבני אדם קשה לענות על השאלה מי אני,” ועוד היא הוסיפה, “אני פחות מתחברת ליום אהבה אחד, עבורי כל יום הוא יום של אהבה.”

הלכתי למטבחון בקצה המרתף והכנתי לנו תה עם קינמון ודבש. חזרתי לשבת לידך, הסתכלתי לך בעיניים וידעתי יותר מתמיד שבחרתי נכון.