מיסטר או

מקט: 001-3000-283

פרק 1

אומרים שגברים חושבים על סקס 99.99 אחוזים מהזמן. אני לא מתווכח על זה.

למה שאתווכח? הנתון הזה מדויק, בעיקר כשמביאים בחשבון שיתר 0.01 אחוזים של המוח מוקדש לחיפוש השלט של הטלוויזיה.

אבל במקרה שלי – ואולי אפשר לומר, להגנתי – סקס הוא חלק מהעבודה שלי.

כך גם השתתפות באירועים חברתיים וחלוקת חתימות. הנה אני כאן, בחנות ספרים מדליקה באפר ווסט סייד, אוֹפֶּן בּוּק. כשאירוע החתימה הזה התחיל, לפני כמה שעות, תור ארוך של מעריצים נשרך מחוץ לדלת. עכשיו האירוע שהרשת ארגנה כבר כמעט הסתיים, אז התור דליל. הקהל מורכב מחמישים וחמישה אחוזים לטובת המין היפה, ואני בהחלט לא מתכוון להתלונן על כך. בעיקר הואיל ועד לפני כמה שנים, כל המעריצים שלי היו גברים.

חלקם עדיין גברים. כמו הבחור הזה.

'הפרק שאני הכי אוהב מבוסס על זה,' אומר קול צייצני של מתבגר גמלוני בעל שיער פרוע. הוא מצביע על רצועת קומיקס שבה מיסטר אורגזמה מציל מאי נידח תריסר יפהפיות שופעות חזה ורעבות לסקס. הרעיון המרכזי – רק לוחם מאויר עטוי גלימה יוכל למלא מחדש את מצברי העונג המרוקנים שלהן, שהידלדלו לשפל מדאיג.

כולי מצטמרר מהמחשבה על מה שעברו בוודאי הנשים האלה לפני שהגיע הגיבור להציל את המצב.

'כן, זה באמת אחד המגניבים ביותר,' אני אומר, מבזיק לעבר הנער חיוך ומהנהן בכובד ראש. 'מיסטר אורגזמה עשה שירות טוב לנשים, נכון?'

'כן,' משיב הנער בעיניים גדולות ורציניות. 'הוא כל-כך עזר להן.'

זה מוזר, כי הוא נראה בן שש עשרה. חלק ממני חושב למה, לעזאזל, אתה צופה בתוכנית הטלוויזיה שלי, שמלאה גסויות? אבל מצד שני, אני מבין את זה. כשהייתי בגילו, גם לי לא היה מושג בקשר לבחורות. מה שכנראה מסביר למה התחלתי לצייר את הרפתקאותיו של מיסטר אורגזמה, קומיקס שהתחיל באינטרנט והפך מאז לסדרת טלוויזיה סנסציונית המשודרת מאוחר בלילה, וכוללת גם את המעשה הטוב המדובר שעשה הגיבור שבו עסקינן.

שבו עסקינן.

אמרתי שבו עסקינן.

בלב.

בכל אופן, בהחלט מדובר בפרק פופולרי, ואחת הסיבות לכך שהרשת ארזה כמה מרצועות הקומיקס הישנות שלי לנובלה גרפית מאת עבדכן הנאמן, ניק האמר. מהדורה מיוחדת והכול, כפי שנכתב בחותמת הזהובה שעל הכריכה.

'אתה יכול לחתום עליו עבור ריי?' הוא שואל, וכשאני מרים את הטוש השחור, אני קולט הבזק זהב בזווית עיני, ואז יד נכנסת לכיס.

שיט.

אני חושב שאני יודע מה האישה שעומדת בתור מאחורי ריי עשתה הרגע.

אני מסיים לחתום ומושיט לו את הספר. 'לֵך בכוחך זה והסב עונג, ריי,' אני אומר לו כמו מנטור ומשיק איתו אגרופים. הוא מביט לרגע בידו כאילו קיבל את ברכת הגורו.

ברור שזה בדיוק זה.

'אני מבטיח. אני רוצה להיות ספּק תענוגות,' אומר ריי בחגיגיות ומצמיד את הספר אל חזהו, מדקלם את אחד המשפטים המפורסמים של מיסטר אורגזמה.

ביום מן הימים הנער הזה יטריף את דעתן של נשים. יש בו נחישות רצינית. אבל עדיין לא. הוא הרי רק בן שש עשרה.

אני מפנה את מבטי אל האדם הבא בתור, וכמעט מתעוור מכמות הבשר החשוף המוצגת לפניי לראווה. זה כל מה שצריך כדי להכניס גבר למצב היפנוטי, עם מבט מזוגג עיניים ומטופש שרק ציצים יכולים לגרום. אני לא חסין בפני זה. כי… נו, ציצים.

אחד ממגרשי המשחקים האהובים עליי ביותר.

אבל התאמנתי הרבה כדי לשמור על שליטה במצב הזה. חלק מעבודתי כרוך בהתרועעות עם הציבור, ואני לא יכול פשוט להתהלך שמוט לסת ולבהות בציצים. עם זאת, האישה הזאת מעמידה במבחן את כישוריי. היא לובשת חולצת טריקו לבנה עם מחשוף עגול. עבור רוב הגברים, זה כמו קריפטונייט.

היא רוכנת קדימה, מוודאת שאזכה במבט מקרוב. אני מסתכל סביבי ומקווה שסרינה, היחצנית ההריונית מאוד עם החיוך הנצחי, שמטפלת ביד רמה בתוכנית שלי ברשת קומדי ניישן, תחזור מהר מעוד אחת מהפסקות השירותים שלה. היא מקצוענית בלדעת מתי להדוף נשים חשקניות.

תראו, אני לא מתלונן. לא אכפת לי בכלל שחלק מצופות הסדרה נעשות קצת פלרטטניות באירועים כאלה. הכול טוב. אבל יש לי הרגשה שהאישה המסוימת הזאת לא אמורה לפלרטט.

'היי,' אני אומר ומחייך אל הבלונדינית המחומצנת. יוצר קשר. מתרועע. חלק מהעבודה. להיות הפנים הייצוגיות של סדרת טלוויזיה פופולרית שמחסלת את כל המתחרים ברצועת השידור של אחת עשרה בלילה – וגם את כל התוכניות המשודרות מוקדם יותר. זה משמח מאוד את מנהל הרשת, אבל זה גם משגע אותו. נשאיר את הסיפור הזה לאחר כך.

האישה מקרבת יד אל שדיה, מנסה את שיטת ההיפנוזה עתיקת היומין. אני לא מניד עפעף. 'קוראים לי סמנתה, ואני אוהבת מאוד את הסדרה שלך,' היא הומה. 'קראתי לא מזמן כתבת דיוקן עליך במגזין בריאות הגבר. התפעלתי מאוד ממסירותך למקצוע, וגם מהגוף שלך.'

בכתבת הדיוקן – הרי מדובר במגזין ששמו בריאות הגבר – התפרסמה תמונה שלי בזמן אימון כושר.

ואז, מאחר שהיא לא ממש מעודנת, היא משוטטת בעיניה האפורות על חזי ועל זרועותיי המכוסות קעקועים. ומה אני אגיד? בואו נקרא לילד בשמו, היא מנסה להזדווג איתי באמצעות קשר עין ממש כאן, בחנות הספרים.

'אני התגלמות המסירות,' אני אומר בחיוך ומרים את משקפי הראייה שלי במעלה האף. היא מלחיצה אותי, ולא רק בגלל המחשוף הנדיב, אלא בגלל מה שעשתה בכיס שלה כמה דקות קודם לכן, כשעמדה בתור.

היא רוכנת קרוב יותר, מחליקה את הספר לעברי על השולחן. 'אתה יכול לחתום כאן אם אתה רוצה,' היא לוחשת, מעבירה את אצבעה על המחשוף.

אני ממהר להרים את הספר. 'תודה, אבל הגעתי למסקנה שהדף הפותח הוא מיקום טוב לא פחות.'

'תכתוב גם את המספר שלך,' היא מוסיפה כשאני כותב ניק האמר ומושיט לה את הספר.

'איזה קטע, אני בכלל לא יודע את המספר שלי,' אני אומר במשיכת כתף תמימה. 'מי זוכר מספרים בימינו? אפילו את המספר של עצמו?'

איפה סרינה, לעזאזל? אני מקווה שהיא לא ילדה בשירותי הנשים.

סמנתה מצחקקת ואז מעבירה ציפורן ארוכה וורודה על פני החתימה שלי. 'האמר,' היא אומרת בביישנות, מגלגלת את המילה בפיה. 'זה השם האמיתי שלך, או שזה כינוי חיבה ל–'

לא, לא, לא.

בטל שיגור.

אסור לי להיכנס לשם. אני לא מוכן לשחק במשחק השמות הנרדפים הגסים סביב שם המשפחה שלי עם סמנתה, שעומדת להעביר את הציפורניים החדות האלה במורד זרועי.

'אה, סליחה. נפל לָךְ משהו?'

אני זוקף את כתפיי למשמע קול מוכר, מלא הומור ותמימות טהורה בעת ובעונה אחת.

הבלונדינית נבהלת. 'לא,' היא נוהמת לעבר השואלת. 'לא נפל לי כלום.'

'את בטוחה?' נימת הדיבור שלה מלאה דאגה.

אני לא יכול לעצור את החיוך שמתפשט על פניי, כי אני יודע שהאישה שמאחורי הקול זוממת משהו ערמומי.

הרפּר הולידיי.

שיער ג'ינג'י. עיניים כחולות. פנים של מלאך מתוק וסקסי, גוף פצצתי של נסיכה-לוחמת-נינג'ה ופה שמורגל בהשמעת הערות עוקצניות למופת. איתה אני מוכן לשחק בשמות נרדפים גסים, בשמות בדויים גסים… בכל סוג של גסויות.

הרפר מגיחה מאחורי הבלונדינית בתור ופותחת את כף ידה. 'כי אני די בטוחה שזו טבעת הנישואים שלך,' היא אומרת, מבט מודאג מופיע בעיניה הכחולות הבורקות כשהיא שולפת טבעת נישואים מזהב מתוך כף ידה ומציעה אותה לבלונדינית החשקנית.

'זה לא שלי,' מתגוננת האישה. כל המתיקות הפלרטטנית נגוזה מקולה.

הרפר טופחת בידה על המצח. 'אה, טעות שלי. את הכנסת את שלך לכיס לפני כמה דקות. הנה, שם,' היא מצביעה על הכיס הימני של האישה, ואכן, קווי מתאר של מה שנראה כטבעת נישואים. זה בדיוק מה שחשדתי שהיא עשתה כשעמדה בתור. החביאה אותה. כנראה שכחה שהיא עונדת טבעת וניסתה להסתיר אותה ברגע האחרון.

פניה של האישה הנשואה מחווירות.

אכלת אותה.

'זאת,' ממשיכה הרפר בעודה מרימה את הטבעת ומניחה לה לנצנץ תחת תאורת התקרה, 'טבעת שאני שומרת במיוחד למצבים כאלה.'

סמנתה ממלמלת כלבה, מסתובבת ומתרחקת מאיתנו.

'תיהני מהספר,' קוראת אחריה הרפר ואז מסתכלת עליי, מטה את ראשה הצידה ומזכה אותי בחיוך שאומר הרגע הצלתי אותך מצרות. היא מבצעת חיקוי של מעריצות מיסטר אורגזמה ושואלת, 'ניק האמר. זה השם האמיתי שלך?'

פשוט ככה. ופתאום אני מקווה שסרינה תישאר בשירותים עוד הרבה מאוד זמן.