1.

תמיד ידעתי מי הוא אבי, אך מעולם לא פגשתי בו. הוא נעדר מחיי. רק לאחר שנפטר, נכנס אב. לא ביקשתי שיבוא, לא רציתי שיחזור, לא חשתי בחסרונו, גם לא כעסתי שאינו מעורב בחיי. ידעתי שהאפשרות הזאת נחסמה על ידי אימי. אפשר לומר שבמותו כפה עליי לפגוש בו.

אני כבר גולש מעבר לשנתי השלושים. אני עדיין רווק. מלידתי חייתי עם אימי ועם הוריה, סבא נוֹנִי וסבתא נוּנְיָה. אחרי שסבא נוני נפטר שקלתי לעזוב את הבית. האבל היה קשה מנשוא. נוניה התחננה שלא אשאיר אותה לבדה עם אימי. לא התלבטתי מדי. נוח היה לי לגור עימן, וקשה היה לי לנתק את עבותות הקשר הסימביוטי עם סינרה ועם טבורה של סבתי, גם מן האחיזה שאוחזת בי נשמתה המסוכסכת של אימי. רק לאחרונה עזבתי. לאחרונה הנסיבות הצדיקו זאת, הנסיבות השתנו לטובה. על כך בהמשך.

אימי, תבדל’א, בעיניי היא ברה. אדם טהור. היא קדושה. היא הייתה בתולה בת עשרים וארבע כשפגשה באבי, המבוגר ממנה בארבע־עשרה שנים, אך לא בתולה כשנפרדה ממנו. למען הדיוק, כשברחה ממנו. אחרי חודשים ספורים של חיי נישואים היא נמלטה חזרה לבית הוריה, נוני ונוניה, כשהיא בהיריון ועצובה. היא סירבה להסביר את נסיבות בריחתה, אך הכחישה בתוקף שאבי התעלל בה, או הכה אותה, או אפילו דיבר אליה בחוסר נימוס. הוריה קיבלו אותה בזרועות פתוחות. שניהם גרסו שאין קדוּשה באישה הנשארת עם בעל שמאסה בו, ולא התעקשו לשמוע הסבר.

מאז ועד היום, שלושה עשורים חלפו, היא מתגוררת בבית ילדותה, ולא הייתה עם גבר אחר. זהו פן של קדוּשה. אני זה שבא לעולם מהמעשה היחיד שעשתה ושלא הייתה בו קדושה, אלא חולין בלבד, בלילה סוער של חודש דצמבר, אלא אם כן אתם מאלו הרואים בכל התעברות משום נס אלוהי.

אבי לא היה חלק מחיי, אך השמועות על אורח חייו הגיעו לאוזניי. הייתי ער לרינונים שריננו מאחורי גבו הולכי הרכיל. אמרו עליו שהתגלגל ממיטה למיטה, עד שחלף בכל חדרי המיטות בירושלים. יש שהתכוונו לכך כמחמאה, יש שקנאה דיברה מגרונם. כל עוד חי, דיברו מאחורי גבו. מהרגע שנפטר, הרכילות הפכה פומבית. המלעיזים נשבעו בהן צדק ובנקיטת חפץ, בספר התורה או באלוהים, שדבריהם אמת. כל האמת ורק האמת. בדיעבד התברר שלנשבעים לא היה מושג ירוק מה היא האמת, ומי שנשבע באלוהים, נשא את שמו לשווא.

רוב חיי הייתי אדיש לשמועות. האדם שעליו הן נסבו היה אבי רק על פי דין, לא במציאות. סבתא נוניה, שלה אני סוגד ומאמין לכל מילה היוצאת מפיה, הדגישה שבשמועות יש גרעין של אמת, אך מלבד הגרעין, מדובר בהגזמות פרועות, אפילו מרושעות. אכן, אבי חיזר, כך נוניה, אחר רבות מצעירות ירושלים. גם אחרי צעירות שאינן מירושלים. אימי, לדוגמה, אינה ולא הייתה צעירה מירושלים. אך חיזור יכול להיות דבר חיובי, ומי שמדבר על התגלגלות ממיטה למיטה, אומר זאת עם זדון.

תמיד תהיתי כיצד למיין את הרכילות. האם אמת, האם גוזמה, אולי כזב מוחלט? איני בז לרכלנים, אך גם איני מבין לליבם. בכלל, ובנוגע לאבי בפרט. למי היה אכפת אם גבר שאינו ידוען, אינו נושא במשרה ציבורית, איש לא חשוב, רוב הזמן לא נשוי, אהב נשים רבות? אני מניח שרכילות היא עיסוק שיש בו הנאה. כאשר תחושת החטא, והחשש להיתפס בשקר, מתנגשים בתחושת ההתנשאות של המרכל, השולט לכאורה במידע שאין לאחרים, שולי הבטן רוטטים. דומה הדבר להנאה שמופקת מן החטא הקל שאנו חוטאים בו לעיתים ובתנאי שאינו נתפסים, כמו נסיעה באוטובוס בלי לשלם. חטא זעיר, הנאה זעירה.

כמה מהרכלנים גלשו להשמצה של ממש. המשמיצים טענו שאבי, מרצה לדיני קניין, פיתה צעירות שעימן היו לו יחסי מרות, או אפילו כפה עצמו עליהן. הוא פרופסור והן תלמידות. לכך אין עדות, אין ראיה, אף לא ראשית ראיה. למיטב ידיעתי, זהו כזב. שקר מוחלט. שי’ן־קו’ף־רי’ש. מעולם לא חשתי שזו חובתי להגן על שמו הטוב של אבי, אב שלא היה נוכח בחיי. עם זאת, לאחר מותו, עקב הנסיבות וקורותיי בעקבות פטירתו, אני מוצא לנכון להכריז כבר בפתח סיפורי: האמירה האחרונה היא השמצה זולה.

היו מי שהציגו עצמם לאחר מותו כמכריו. מטרתם הייתה להופיע לדקה אחת באחד מכלי התקשורת. התחוללה מהומה קטנה עם מותו, וכרגיל היו מי שמיהרו לחפש לעצמם חמש־עשרה דקות תהילה על גב המוניטין המפוקפק של המת. טענו המלעיזים כי ‘ללא כל ספק’ אבי היה זנאי צעיר שבגר להיות אשמאי זקן. ההוכחה שלהם — ‘ההוכחה היא בפודינג,’ אמרו — הייתה העובדה שמצא את מותו בהתקף לב, במיטה שאינה מיטתו, בדירתה של בחורה הצעירה ממנו בארבעים שנה. למען הפרסום, בישלו דייסה. אבי אכן נפטר בדירתה של צעירה. העובדה הזאת נכונה. המסקנה, לאו דווקא.

אבי השאיר צוואה. התברר שדאג להפקיד אותה אצל הרשם לענייני הירושה במשרד המשפטים. מלבדי, נזכר בה יורש נוסף, בעל בית קפה בירושלים, שבו נהג אבי לשתות קפה של בוקר. הוא הוריש לו את ספריו, ובעל בית הקפה הוא שהגיש בקשה לקיום הצוואה. הבטחה שהבטיח לאבי. איני מבין בזה. התובנה היחידה שלי היא שלולא עשה כן, לעולם לא הייתי יודע שאבי הוריש לי דבר בצוואתו. הוא הוריש לי את ספר הזיכרונות שלו, יומנו, זה שכתב בו מדי פעם עד יומו האחרון. בהקדשה שהקדיש לי בצוואתו ביקש, כלומר דרש, כלומר ציווה, שאעבד את הספרון הזה לכדי משהו הראוי לפרסום. ושאפעל שיצא לאור, כך או אחרת, וככל האפשר קרוב ליום הולדתו השבעים, שיחול לאחר מותו. הוא צפה מראש את מותו, וצפה שיתרחש לפני שיזכה להגיע לגיל שבעים. רכוש הוא לא הוריש לי, לא נותר לו מה להוריש. כולנו ידענו שקרבות עם נשים לשעבר, לא אימי, שתו את חסכונותיו המעטים ממילא.

לא רק שתי נשותיו האחרות, אלו שנישא להן אחרי גירושיו מאימי, סחטו את אבי מכל אשר היה לו. נוסף עליהן, אישה אחת נקמנית באה כל הדרך לירושלים מאוסטרליה כדי לתבוע ממנו מזונות. לטענתה, בתקופה שבה שהה חודשים ספורים באוסטרליה כמרצה אורח, הוא שבר את ליבה, הפר את הבטחתו לשאת אותה לאישה והותיר אותה, ספורטאית מצטיינת ויפהפייה בעלת מראה אקזוטי, בהיריון. היא טענה שההיריון ממנו, והוא הכחיש. אם להיות אובייקטיבי, בפעם הזאת מטוטלת האמת נטתה לזכותו. לאחר שבית המשפט בישראל אישר לבצע בדיקת דנ’א, לדרישתו, האוסטרלית בחרה לבטל את תביעתה. אבי חגג, אך החגיגה הסתיימה במהירות. תחת לנהל משפט, האוסטרלית שכרה שני בריונים שיאיימו על אבי, והוא, אמיץ כשפן סלעים, העדיף לשלם. ביומנו, כך למדתי, הוא המשיך בהכחשה גורפת של אבהותו לצאצא האוסטרלי, אפילו טען לרפיון ולחוסר אונות זמני שתקף אותו כל עת שהותו באוסטרליה, טענה שהוסיפה לאמינותו.

ראוי לציין שלמרות חסרון הכיס הכרוני של אבי, הוא התעקש לשלם לאימי מזונות. עובדה זו עומדת לזכותו. הוא ביקש לדאוג לי, אך אימי סירבה בכל תוקף לקבל ממנו דבר. אבי לא ויתר, ושילם ממעט הכספים שהיו לו, בהסתר ממנה, לנוני ולנוניה. שני אלו לקחו את שנתן להם, ללא עכבות, ועל כך נטו לו חסד.

אולי אבי לא ידע שכאשר ימות יהיה מרושש מָמונית, ואולי להפך, ידע ולכן הוריש את עול ההוצאה לאור דווקא לי, מקווה שלא אוכל לסרב מעצם אישיותי הזהה גנטית לזו שלו, אישיות הנוטה לְרַצות. אולי כך החליט משום שהייתי הבן הבכור, ככל הנראה הבן הביולוגי היחיד. אולי משום שבעבר הוצאתי לאור ספר שירים דל מילים בהוצאה לאור קיקיונית, ולכן הוא סבר שאני בעל רשת קשרים בעולם המו’לות. יכולתי רק לנחש, או לדמיין. אני מודה שהירהרתי גם באפשרות שהוא האמין, בכנות האמין, שכאשר יומנו יצא לאור כספר, הספר יזכה אותי בתמלוגים גבוהים ממכירתו. אולי האמין, בכנות האמין, שהתמלוגים האדירים הצפויים מרב־המכר של תולדות דון ז’ואן המודרני, יהוו פיצוי מתאים לחיים שהעניק לי, חיים נטולי אב. נדמה לי, או כך אני רוצה להאמין, שכוונותיו היו טובות. נגועות בנרקיסיזם מובהק, בוודאי, אחרת מהיכן האמונה שקורותיו שווים פרסום, ולמרות זאת מדובר במעשה נטול אנוכיות, הרי הוא עצמו כבר יהיה מת ולא יוכל ליהנות מפירות הפרסום.

אקדים את המאוחר ואספר שאף מו’ל רציני לא התעניין בהוצאה לאור של הספר, גם לא הוצאות לאור מדרג ב’. היחידה שהתעניינה, הוצאה לאור קטנה שמעולם לא שמעתי את שמעה, התלהבה לכאורה, הבטיחה הרים וגבעות ושיירת משאיות עמוסה במטבעות זהב, אך בתנאי שקודם אשלשל לידיה סכומי השתתפות עצמית גבוהים שלא עמדו לרשותי, אלא אם כן הייתי ממשכן את דירתה של סבתא נוניה.

עשיתי צעדים ראשונים למילוי חובתי על פי הצוואה. כאמור, אני בעל אישיות מרַצה. ואז קיבלתי מכתב. שתי נשותיו לשעבר של אבי שלחו לי מכתב דרישה באמצעות עורך דין ממולח.

‘מבלי לפגוע בשאר הסעדים העומדים לרשות מרשותיי על פי כל דין, אתה נדרש להעביר להן ולאלתר את כתב היד, וכמו כן לא לפרסם דבר מבלי אישורן מראש ובכתב, ובמיוחד להעביר להן ורק להן, באמצעותי ובנאמנותי, כל תמורה שתתקבל ממכירת כתב היד ו/או הספר על פיו וכיו’ב, ישירות או בעקיפין, מעתה ועד עולם, ואידך זיל גמור’.

זו הייתה הכרזת מלחמה. לא פחות. עד המכתב לא הייתה בין מי מהן ובינינו עוינות. גם קשר כמעט שלא. הן ידעו עלינו, ואנחנו היינו מודעים לקיומן. לא הרבה מעבר לכך. זכורה לי פעם אחת שבה סוזי שלחה לנו הזמנה לאירוע כלשהו. אני זוכר את נוניה מביטה בהזמנה ובאותיותיה הזהובות במבט משועשע, ומציעה לסבא נוני שניענה להזמנה ונלך. נוני לא התנגד, אך לבסוף לא הלכנו. אני זוכר את סבא נוני אומר משהו אמפתי על שותפות הגורל של מי שנזנחו לכאורה על ידי אותו אדם, ואת סבתא מציעה שנשלח פרחים וברכת מזל טוב. סוזי התקשרה להודות, ולאחר מכן היא וסבתא היו משוחחות לעיתים בטלפון. חלפו שנים, אחת משתי הנשים התקשרה והזמינה אותנו לבוא לארוחת ערב בסוכה. נוני כבר לא היה בין החיים, אימי לא חשה בטוב, ונוניה הציעה שאני אלך בגפי. מכיוון שנוניה הציעה, הלכתי. לא הכרתי שם איש, ובגין ביישנותי הטבעית לא שוחחתי הרבה, אך כולם נהגו בי בנימוס, אפילו בידידות. חשתי כלפי המשפחה הרחוקה הזאת רגשות חיוביים. בינינו ובין עצמנו אף כינינו את השתיים ‘דודות’.

לכן המכתב הפתיע אותי. יכלו להזמין אותי לארוחה, לכוס קפה, היו יכולות להתקשר אליי ישירות, או אל סבתא, העיקר לא להסתתר מאחורי עורך דין ממולח. מעולם לא היה לנו עניין עם עורכי דין ממולחים, או עם עורכי דין בכלל, ולכן התקוממנו וחשנו עוינות. בתחילה נוניה הניחה, הנחה הגיונית, שהדרישה נשלחה משום חששן של השתיים שיש ביומן עובדות מבישות, שחשיפתן בספר תלבין את פניהן ברבים. לאחר זמן־מה, ככל שכעסהּ גבר, התעקשה שהכול נובע מרדיפת בצע גרידא, כפי שהעבר העיד, בעיניה, על אופיין של השתיים.

הצוואה של אבי גרמה לי לטרדה רבה והכעיסה את סבתא נוניה. היא לא הסבירה מדוע. היא העירה כמה הערות סרקסטיות. יכולתי רק לנחש שהניגוד בין הנתק של אבי ממני במהלך חייו ובין הפקדת זיכרונותיו וסודותיו ברשותי במותו, לחץ על בלוטת הסרקזם שלה.

אימי הגיבה באופן מוקצן ומפתיע לידיעה על מותו של אבי. היא — שברחה ממנו ולא ראתה אותו מאז שילדה אותי — פרצה בבכי מר, ימים רבים התהלכה בפנים נפולות, עננה שחורה מרחפת מעל לראשה. היא התאבלה, ולא טרחה להסתיר את אבלה. נוניה חששה שהצוואה והעובדה שהפקיד את יומנו בידיי יערערו עוד יותר את מצב רוחה, והחליטה שנסתיר מפניה את תוכן הצוואה ואת עצם קיומו של היומן. כעבור זמן יתברר שעוד קודם שהיומן הגיע לידיי, היא כבר הייתה מודעת לכך שקיים יומן כזה.

‘כרגיל, אני לא מבינה את האבא שלך,’ אמרה סבתא, ‘דווקא כשהוא מת, הוא חוזר אלינו עם הצרות שלו?’