אלף לבבות

עלילת 'אלף לבבות', יצירת המופת של דן צלקה, נפתחת ב-1919, במסעה של אוניית העולים רוּסלאן מאודסה ליפו, ומסתיימת בתל-אביב הקדחתנית וההוללת של סוף שנות השישים. בין לבין פורש צלקה את הסיפור הגדול, המחריד והמסעיר, שדחף יהודים רבים כל-כך במאה העשרים לעקור ממקומם ולחפש מולדת ותרבות חדשה – סיפור העקירה והשבר שממנו נולדה חברת המהגרים הישראלית.

לרומן שלושה גיבורים: הארכיטקט הציוני עזרא מרינסקי, שעלה לארץ על סיפונה של רוסלאן, התמסר בהתלהבות לבניין המולדת החדשה אך גילה בערוב ימיו שזו הנחילה לו בעיקר מפח נפש; ילד-הפלא אלק צ'רניאק, שחלום נעוריו הגדול – להיות אזרח פולני ואינטלקטואל אירופאי – התנפץ שוב ושוב ופינה את מקומו לחיים סבוכים בשוליה של החברה הישראלית; ומאדי מרינסקי, בתו של עזרא, שנולדה והתחנכה בארץ אך מתקשה למצוא בה את מקומה. יחד הם מציעים שלוש נקודות-מבט מתנגשות אך משלימות על מסע ההגירה היהודי לארץ-ישראל – מסע שנולד מתוך תקווה מסתורית לחיים חדשים, חצה בדרכו הרס וחורבן אדירי ממדים, והוליד את המקום הצפוף, התוסס והאלים, שכולנו חיים בתוכו.

'אלף לבבות' מוגש כעת לקוראים בגרסה ערוכה מחדש, שהוכנסו בה שינויים רבים ומשמעותיים. מטרת העריכה מחדש, שנעשתה על-פי בקשתו של דן צלקה ובהתאם להנחיותיו, היא להאיר את יופיו הגדול של הרומן ולאפשר לו להתגלות לקוראים רבים ככל האפשר. לספר מצורפת אחרית-דבר מאת אלי הירש, מעין מדריך למטייל ב'אלף לבבות', המנסה להבין את הזיקות בין יצירתו של צלקה, השקפותיו האסתטיות וסיפור חייו המיוחד.

"זה אולי הרומן ההיסטורי החכם ביותר שקראתי… אחד הספרים הגדולים והחכמים ביותר שיש." אריאל הירשפלד

"בעונג גדול, בהשתאות מהמפעל הענק שהותיר דן צלקה המנוח, קראתי שוב את 'אלף לבבות' בגירסתו הערוכה מחדש" אריאנה מלמד

מקט: 001-3000-415

עלילת 'אלף לבבות', יצירת המופת של דן צלקה, נפתחת ב-1919, במסעה של אוניית העולים רוּסלאן מאודסה ליפו, ומסתיימת בתל-אביב הקדחתנית […]

---

א
 
העין השמאלית. המסך נרעד. קול רעם קצר אך רם. הבימה מחשיכה, ושוב קול רעם… אור לבן…*
[*  הוראות בימוי ל'רוּסלאן ולוּדמילה' מאת גְלינקה.]
שתי הנשים בחנו את ראשו המגולח, את הצלקת הגדולה שעל לחיו השמאלית ואת הצלקות הקטנות יותר שעל מצחו וקודקודו.
מה רואות עיני? האומנם קצין פרוסי?
קצין פרוסי? כאן? על רוּסלאן?
אולי ברח מאויבו בנפש, שרצה לקטוף את אוזניו או לקצץ את קצה אפו…
אה, מוּרָה, מוּרוֹצְ'קָה… העיפי עין: לוּדְמִילָה צ'ארְסְקאיָה,* ספר של ילדוֹת! את חושבת שאיש כזה היה קורא ספרי ילדוֹת ברוסית? את מטורפת לא פחות מכפירי הגרמנים… קצין פרוסי על רוסלאן!
[*  לודמילה צ'ארסקאיה: מחברת רומנים פופולריים מחיי נערות פנימייה, בראשית המאה  ה-20.]
את צודקת, ליובה…
היא אמרה משהו בקול נמוך, ושתיהן פרצו בצחוק.
מדבר. ערפל ברקע. שרידי קרב: חניתות, קסדות, מגינים, חרבות.
גבירותי, אמר ופקח את עינו השמאלית.
 
מושכות סוסך. מֵייפְלַאוּאֶר הישראלית… כבר בשנת 1962 נשמעו דיבורים על הכנת חגיגות היובל למסעה של רוסלאן. פוליטיקאים, תעשיינים, סוחרים, משוררים, ציירים, אדריכלים – כל אלה שבאו על סיפון האונייה האגדית כמעט יֵצאו להפלגה על 'שלום' המפוארת ויעשו את דרכם ליפו, אם לא מאודסה, הרי לפחות מנמל חיפה. ואלמלא מותה של גברת צֶ'מֶרינסקי, אלמלא הדלֵקה… מייפלאואר! רק איש אחד מנוסעי רוסלאן התאים להשוואה עם אוניית הצליינים: אדון אוסישקין, מלך מלכי הציונים, שאח השאחים, פאדישאח אוסישקין, שהיה מתבודד בתאו ורק פעם אחת ביום היה יוצא לטיול, נוקש בחוד מקלו ברצפה, זקוף, ממאן להביט שמאלה וימינה, עיניו שטות בשמים הקודרים, בערבות המים, בנחשולי הים, סוקרות בשלווה מלכותית את פראות איתני הטבע. הבדחן מקבוצת החסידים, שהיה מחקה את נוסעי רוסלאן וחורז עליהם חרוזים ביידיש במהירות מפתיעה, חיקה להפליא את אדון אוסישקין. בגופו הצנום של הבדחן נראה אדון אוסישקין נעים יותר משנראה בגופו שלו. הבדחן אָצַל חיבה סמויה לדיוקנו, משהו ילדותי וחלוּם. כאדון אוסישקין הממשי, היה גם אוסישקין שלו נועץ את חוד מקלו בדיקטים, בחפצים, בחבלים, באשפה, כאילו הוא דוקר ומרטש גוף של לווייתן מרושע, ראשו בשחק הרהוריו, חולף במבטו על פני התוהו ובוהו של רוסלאן. אך לא רק גאווה הביעו פניו. בחיקוייו דמה אוסישקין לחתנים וכלות המביטים תמיד אל על, תכלת שמים בעיניהם, דנדון פעמונים באוזניהם – חתנים וכלות כמו בתצלומיו המפוארים של הצלם האוֹדֶסי המהולל יֶפְרֶם סֶרָפימוֹביץ זְלאטקין, אומן בעל רוך חייכני וחיבה מוצרטית לנס הזוג.
למעשה לא היתה רוסלאן אלא אוניית משא עלובה, העלובה באוניות המשא. ארבעה תאים היו בירכתיה: תאו של רב-החובל אדום העיניים, תאם של שני סגניו – הנווט שהיה לפעמים פיכח, והרב-מכונאי שהיה שיכור תמיד – תאו של אדון אוסישקין הגדול, ותאם של הסוחר העשיר יקותיאל שוּבּוֹב ואשתו השמנה. פרט לתאים האלה לא היתה אף לא מיטה אחת ברוסלאן. הכל ישנו בבטנה הענקית של הספינה, שכולה פחם, פיח, גלי אשפה נושנים, חבלים רקובים וכבלים חלודים. בקור העז ובסערות החורף היתה האונייה העלובה, המטונפת להפליא, מסתחררת כסהרורית, עמוסה אנשים חולים ורעבים. לא חסר הרבה ומייפלאואר עלובה זו לא היתה עוזבת כלל את אודסה. העיר עברה מיד ליד, מידיים לבנות לידיים אדומות, מידיים אדומות לידיים לבנות, מוועדים למטות. האנשים, שלא יכלו להיחלץ מחיקה של אמא-רוסיה בזמן המלחמה הגדולה, המתינו כעת במלונות מתפוררים ברחובות הסמוכים לנמל, בסמטאות המצחינות, עד שיוכלו לחזור לארץ-ישראל: חסידים מירושלים וביניהם הבדחן המדהים, סוחר משי, שני נגרים, בעל בית-מלאכה מחיפה, ועמהם מתחזים כמוהו עצמו: שני חזנים, מהנדס חשמל, אפילו מהנדס טלפונים. שנה וחצי סובבה רעיה בין הוועדים השונים עם מכתבו של בוריס שץ אל מרינסקי, שבו זויפו ארבע מילים על-מנת לרמוז שמרינסקי גר בירושלים ולימד רישום ארכיטקטוני ב'בצלאל'. הוא ורעיה ועוד ארבע משפחות ציוניות שיננו כתובות ירושלמיות, שמות רחובות ושמות אישים, כדי לעמוד בבחינות שנערכו לפני ועדות רבות.
הלבנים הסכימו לתת אשרות יציאה לארץ-ישראלים המסכנים. האדומים לא היו מוכנים להוציא איש מהאי הסובייטי, אי השוויון והצדק. באפריל הופיעו דגלים אדומים על תורני אוניות צרפתיות שבנמל, וכשהפליגה לבסוף רוסלאן ורחקה כשני קילומטרים מהחוף, נשמעו מרחוק הדי טרטור של מקלעים ופיקוק מרגמות קטנות – האדומים קרבו לעיבורה של העיר.
איש אחד, אברהם קְרילא, הביא אתו אל האונייה לוחות דיקט רבים כדי לבנות מהם (כך חשב בתמימותו) צריפים בארץ הקודש. לא עברו יומיים מעת ההפלגה וכל הדיקטים של האדון קרילא נשטחו על הפחם, הפיח, החלודה, גלי האשפה. לשווא מיחה, לשווא איים, לשווא בכה והביט בעיניים מוכיחות בנוסעים: הדיקטים נשטחו על רצפתה של רוסלאן. מישהו אפילו בנה מהם קיוסק קטן, והיה מבשל בסיר גדול מרק ומוכר אותו לנוסעים בזיל הזול. אף הוקמה ועדה שאספה כסף למען מי שלא יכלו לשלם את הפרוטות המעטות בעד המרק.
הים לא היה ים של אלת האהבה אלא של שד-ים מדובלל, שערותיו אצות ירוקות וריריות, גופו מלוּפף שרכים וצמחים חונקים וטורפים של סיוטים, ים של מפלצות אימה, של חיות אופל. מי יכול היה לעבוד בים כזה את אלת האהבה? רב-החובל המטונף כאונייתו, שעיניו אדומות תמיד וזקנו גל מסוער ברוחות הסותרות? שני קציניו השיכורים? הסוחר שובוב המשתעל והמנוזל? אשתו רפודת השומן, שהפליא את כל רואיו בשנת 1919 השדופה? אדון אוסישקין הגדול, שנראה כמי שבעיניו שעשועי האלה אינם אלא איוולת?
חודש ימים. קרנטינה באיסטנבול. קרנטינה בפיראוס. המקלחות בקרנטינות: מים רותחים בפיראוס, קרים מאוד בפחונים הדולפים של איסטנבול. אבל שם לפחות הצליח מרינסקי לקנות שלושה בקבוקי ראקי נדיבים, ונקניק יבש ענקי – אוצר שלם תמורת שעונו.
מעבר לגדר פסעו הסבלים של איסטנבול, לוליינים מופלאים, מְאזנים על גבותיהם פירמידות של סחורות, ארונות עצומים שכמו נועדו לבתי ענקים. ידיו של מרינסקי היו מוכות כפור מכדי שיוכל לצייר את שלל כיסויי הראש של ההמון: כל צורה אפשרית של תרבוש או פֶז – עם נוצות, עם פיסות בד צבעוניות, עם צעיפים, שְבלים, גדילים. האדם הוא הר מכובד עד מאוד, וראשו – פסגתו, כולה גנדוּר והוד. ההמון הזה לא היה שייך לשנת 1919 אלא אבוד באלף לילה ולילה של תוהו, ובלב התוהו – עין הריק. חיילים מוזנחים עברו לידו, רועדים מקור בשינֶלים שחוקים ומטולאים, רעבים ומפוחדים.
על הסיפון אמר ללֶוינזוֹן: שמעתי פעם ששום ים אינו כחול יותר מהים התיכון, ועטף את עצמו בשמיכה קרועה.
כשהפליגו מאיסטנבול חיקה הבדחן בפעם הראשונה את מרינסקי בדמות קצין פרוסי, מחליק באצבעו על פני הצלקת, צולף בשוט דמיוני על מגף דמיוני, מוֹנוֹקְל בעינו הימנית, פיו מכוּוץ באדנוּת. איך ידע הבדחן מה מראהו של קצין פרוסי? וכשם שריכך את דמותו של אדון אוסישקין, כך גם לא שאף לעצב בשלמות את דיוקן הקצין הפרוסי, אלא השאיר רמזים ליהדותו של מרינסקי, כמו פנים המבצבצים מתחת למסכה קצרה מדי. איזה אמן פלאי היה! מחקה את נוסעי האונייה בכמה תנועות, מספר סיפורים על כוח הקסם שיש לסיפור, על כמה חשוב לספר סיפור – כמוהו כמפתח קסמים המשנה חיים.
חודש ימים…
אפילו בעת ההפלגה של רוסלאן העלובה התרחש נס, אמרו. בין הים השחור לים השיש החוויר קו דק שכמו נמתח בסרגל, ממזרח מים שחורים וממערב גלים קטנים כסופים-אפורים. וגם בין ים השיש לים התיכון נמתח קו – ים השיש רטט כולו בגלים זעירים וכסופים, ומן העבר האחר בהק בכחול הים התיכון, אולי אפרפר קצת, אבל בכל זאת כחול.
 
רוסלאן, רוסלאן…
הנה כובע הפליז הִשפלתָ,
מושכות סוסך מידך הפלת,
לאט בדרך תשׂתרך…
 
הקצין הלבן, שבדק אותם על כבש האונייה לפני ההפלגה, הביט בהם בעליונות ובלעג דק, כבוחן תל נמלים עלובות. מרינסקי עצם את עיניו כשנפל עליו מבטו של הקצין. כתמיד צִמרר אותו הפחד מבעלי השררה. הקצין נראה גאה במדיו הנקיים והמגוהצים, כמו אֶסְטֶרהאזי, לבוש בקפידה, שפמו נאה, יפה משפמו של דרייפוס. המקום המוזר ההוא… איפה זה היה? ומה בדיוק היה? ארמון? טירה? מנזר? מדרון קצר בשביל הררי, כולו מים, מים זורמים, דבר-מה ירוק… המערה באַלוּשְטָה? ארבעת האנגלים פרקו את סירת המפרשים הקטנה…
 
בפעם הראשונה יוצא אדריכל גדול אל העיר תל-אביב. עזרא מרינסקי על רוסלאן. רוסלאן היפה דוהר ודוהר ודוהר, והנה תל מתגבֵּה ועולה מהמישור. תל? לא תל, ראשו של ענק ישֵן! עיני הראש עצומות, עיני הראש נפקחות. אלֵי קרב, רוסלאן, אל הראש, אל הראש! טְשְרָא! טשרא! טשרא! סוסוני-ים דולגים מתחת לאונייה, מעלה-מטה, מעלה-מטה, נוסקים וצוללים בתוך צמות המים, המים זולגים על אפיהם, על גולגלותיהם הסוסיות… אדם המאוהב כל-כך בעצמו היה צריך לאהוב את גופו, את ריחו, אפילו את לכלוכו, את זיפי זקנו, את ציפורניו המגודלות, והנה כל יום אמבט, שעות באמבט חם, ובו זרמי גולף זהובים של בשמים יקרים להשכיח את הגוף, להמיסו. נפוליאון ודאי היה יושב שעות באמבט הזהב הקטן שלו, מושל באדוות! מפחיד, מפיל מורא! רק יחד עם לוינזון, יחד עם לוינזון. ללוינזון כל דבר מובן מאליו. רק יחד אתו כדי לא לפחד. זרים הבאים ליפו – רבע גרם חינין כל יום במשך חודשי הקיץ, רבע גרם חינין! כמו באפריקה המשוונית! רבע גרם… אין אדריכלים, אין חומרי בניין… ואם לא ימצא את אדון גולדברג מחברת הבנייה הפטרוגרדית 'הבונה'? ואם ימצא את גולדברג, אך לא ימצא חן בעיניו? לאן יפנה? ואם יישרף בקדחת מיד אחרי בואו? מספר כל היהודים בארץ כמספר תושבי סימפֶרוֹפּוֹל. ואדון גולדברג – דוקטור אמיתי מאוניברסיטה, עיתונים, אמנות, מי יודע מה. האם יגלה לפניו את בורותו כמו לפני פרופסור סְטֶפַּנוֹב? פרופסור סטפנוב חש בבורותו מהר מאוד. בורוּת אדריכלים אינה בושה, אמר. ויש – הראקי אוזל – הקלה בגילוי הבורות: לשאול שאלות שבאודסה מעולם לא העז לשאול אנשים אחרים. פרופסור סטפנוב, פרופסור גדול, משורר מפורסם.
איך הם חשבו על העתיד, היוונים העתיקים האלה, פרופסור סטפנוב? אינני מצליח להבין זאת.
העתיד קבוע. מה יש כאן להבין? הכל קבוע. רק יש לגלות מה נקבע. על-ידי נבואה, ניחוש.
אבל מה פירוש קבוע? אינני מבין זאת.
קבוע מראש, מִתמיד לתמיד, מעולם לעולם.
אינני מבין.
איפה נולדת, מרינסקי?
ליד סימפרופול.
מה היה אביך?
חייט.
חלית בחזרת, באדמת?
בחזרת, באדמת וגם בשעלת ובאבעבועות, אבל קלות.
באיזה גיל שלחו אותך לבית-ספר?
בגיל חמש.
מתי התאהבת בפעם הראשונה?
בגיל אחת-עשרה.
האם אפשר לשנות את כל אלה?
את מה?
את לידתך, את המחלות, את האהבה הראשונה?
לא.
וכך אין גם לשנות את העתיד. העתיד הוא כמו העבר.
כמו העבר? אבל זה מפחיד, מפחיד מאוד, מיאסטיסלב איוונוביץ'…
טשרא! טשרא! טשרא! רבע גרם חינין כל יום בחודשי הקיץ בארץ-ישראל. רוסלאן דוהר אל עבר הראש המפלצתי – הלוע המפחיד, הפיל הרוצח, אהבת המפלצות האצילית; כל מפלצת היא יצור מופלא כשהיא מחוץ ללב. רק להיות עם רעיה, עם לוינזון, עם מישה קסטלנְיֶיץ. להם החיים מובנים מאליהם. לוינזון, בהיר, קריר – אי-אפשר לשחק אתו בִּיטְקי,* יותר מדי משכיל. הגיעה שעת האדמירלים.** כמה לגימות נגד הפחד. יש משהו לא נכון, צורמני ולא יפה בבקבוק כמעט ריק. שארית הנוזל פוגמת בשלמות הבקבוק. לא להיות לבד, לא להיות בודד, לא להיות עם אנשים רבים מדי במשרד ענקי, לעולם לא להיכנס אל המעברים המסומנים משני הצדדים, אל המבוך… אה, מיסיה טְרֶמוֹ, אתה והאלגוריתם החכם והפשוט שלך.*** לא אעשה זאת, לא אכנס למשרד… אהיה עם רעיה, עם ידידַי, עם לוינזון, עם קסטלנייץ.
[*  ביטקי: משחק מזל עממי. המשתתפים מטילים רקיק עופרת בערימת מטבעות, והמצליח להפילם זוכה בהם.]
[**  היא שעת השתייה: בעת שלטונו של פטר הגדול היו מסתיימות הישיבות של המטות השונים בשעה 11, וכולם היו פורשים לשתייה ולאוכל.]
[***  האלגוריתם של טרמו (Tremeaux): אלגוריתם ליציאה ממבוך.]
דגלים על התורן, מדולדלים כמו סמרטוטים. לובן מלוכלך על הסיפון הקדמי, מקלעות חבלים. רוסלאן הגיבור התם נודד על פני המרחבים העצומים, כולו שקיקה להגיע אל לודמילה שלו… יפוֹ יְפַת יַמים, אנדרוֹמֶדה אתיופית כבולה באזיקים, אנדרומדה אסטרונומית, איבריה הנדיבים מבצבצים מבין הסלעים, מבין הנחושתיים, הגלים המתנפצים… קצף הגלים חושף את חמוקיה השקועים בוויתור ותרדמה.
בן שלושים ועדיין יש בכוח שמה של אונייה למשוך את לבך, אה, עזרא! המנוע והרעידות המהירות המחלחלות בברזל – האם הן נחלשות? האם תידום האונייה בלב הים? והנה השחפים. לא אלבטרוסים, לא דולפינים – שחפים. הראקי אוזל… לא לגמור את הבקבוק… והנה האשה עדוית הבושם האפל. מורוצ'קה? הבושם כמו תפוחים בקראמל… והנה ניוּטה, בתו של המשוגע. בהרות מקסימות על ברכיה, חזה – ברבור מחול. רוסלאן דוהר אל לודמילה: התוכל לודמילה האומללה לנתק את כבלי המכשף?
 
בית-הבובות. האשה המבושמת הפנתה אליו את ראשה, כובע לבן על ראשה. מורוצ'קה? כובע לבן, לבן ממש, אחרי שבועות של מסע! הממשות נעשית מחזה מוסרי, ואת השורות הארוכות ביותר מדקלם המוות, אמר סטפנוב. אבל מורוצ'קה חבשה את כובעה הלבן! מרינסקי אהב נשים ואת עליונותן הכבירה.
היין תוסס, יש לשתותו!
רדי למטה, ניוטה. ליד המזרן שלי יש צינור, ובין הצינור לקיר יש משהו עטוף בעיתון. תביאי אותו, אבל שרעיה לא תראה.
לא נולדתי אתמול, דוד עזרא, אמרה הילדה.
אילו היו לו עוד כמה חולצות… רק שתי חולצות וזוג מכנסיים אחד, זוג אחד בלבד של נעליים. לפחות לרעיה יש כמה שמלות וצעיפים, כסיות, דברים כאלה, מדליון, שתי טבעות קטנות. האם יגיע הארגז עם כלי השרטוט, השולחנות, הניירות, צורכי המשרד? ובארגז קופסת מטבעות, שטרות. אמנם בכל המטבעות האלה קשה יהיה לקנות אפילו זוג מכנסיים וחולצה, שלא לדבר על נעליים טובות. אבל האם יגיע הארגז דרך רוטרדם?
ניוטה הביאה את הבקבוק בתוך בית-הבובות שלה. אין תרופה טובה יותר נגד הפחד. בית-בובות! קצב המנוע הואט, צינורות גרגרו בבטן האונייה, מכחכחים כמישהו שנחנק משיעול ומנסה לטהר את גרונו. רעד פלח את הברזל החלוד. הו, העלובה שבאוניות הנישאות על גבו הרחב של הים התיכון, רוסלאן, רוסלאן…
 
הנה, כובע הפליז השפלת,
מושכות סוסך מיד הפלת,
לאט בדרך ת-ש-ת-ר-ך…
בנשמתך הנה דוע-ע-עך…
 
האם נעצור באמצע הים? שאלה מורוצ'קה בכובעה הלבן.
בעוד חמש דקות יתוקנו המכונות, אמר מרינסקי כדרך מגידי עתידות ואיצטגנינים. איזה עונג! לא נקפו חמש דקות, והמנוע שב לפעום בקצבו הקודם. האשה הביטה בו בתודה. על אחת מאצבעותיה הכחיל יהלום.
מוצא חן?
נאה, נאה מאוד.
הוא הגדיל אותו פי מאה והעיף אותו אל השמים – עפיפון ענק.
הייתי יכול לעשות ממנו גג לתחנת רכבת, אמר, כיפה ענקית.
מרינסקי הביט בשדיה הלא גדולים, בשרשרת היפה שעל פרק ידה, שרשרת עבה מאוד, ככבל אכזר האוסר את ידה הרזה והנאה. מחוכם,  סמלי – מה ללבוש, מה לענוד. האונייה התנודדה בחוזקה. מרינסקי הושיט את ידו לייצב את משענת הדיקט של הגברת בכובע הלבן. הוא נגע במותניה וחש פחות בודד. סומק פרח בפני האשה. היא קמה. מה חזק הביומגנטיזם שלה…
היא הסמיקה בגללך, דוד עזרא, אמרה ניוטה מייזליש, בתו הקטנה של פיניֶה מייזליש, שעל ראשו היה תלוי פסק-דין מוות של בית-משפט צארי.
נשים כאלה, אמר מרינסקי, מביט בבית-הבובות, יש להן עור שקוף מאוד. זה הכל.
היא הסמיקה בגללך.
הקשיבי לי, ניוטה. הביטי בי היטב. עם הראש המגולח שלי, עם הצלקות האלה, הרי אני נראה כמו קָטוֹרז'ניק.*
[*  אסיר פרך (רוסית).]
ככה אתה דומה לפרוסי, והצלקות נראות כמו צלקות הסטודנטים בגרמניה. אתה יודע למה אני מתכוונת?
את כל-כך משכילה, ניוטה. הקשיבי לי. קרבי אלי, אני רוצה לבקש ממך משהו. האם תעשי מה שדוד עזרא יבקש ממך, לזכר ידידותנו רבת השנים ומפני שלא סיפרתי לאף אחד מה שהחברה שלך עשתה לילה אחד מחלון חדרי בבית-המלון?
אתה ממש חזיר, דוד עזרא, שאתה זוכר דברים כאלה.
חזיר? אז מה את אומרת?
מה הדבר?
את יכולה לעשות אותי מאושר בתנועה אחת. האם תמלאי את בקשתי? ולא תספרי עליה לאביך?
תלוי מה הבקשה…
תלוי מה הבקשה! ככה היה עונה לי כל זר ואלמוני אילו הייתי ניגש אליו ברחוב, מסיר את כובעי ואומר: אדוני, האם היית מוכן להיענות לבקשתי? תלוי מהי הבקשה, יענה האיש. אם את ידידתי, עלייך לענות ללא היסוס: כן, דוד עזרא, אעשה מה שתרצה.
אם זה כל-כך חשוב לך, דוד עזרא.
השליכי את בית-הבובות הזה לים, ואמרי לאביך שהחלקת והוא נפל.
אבל למה, דוד עזרא? אתה לא אוהב את בית-הבובות הקטן שלי?
אני שונא בתי-בובות, אני שונא דברים קטנים כאלה, בתים, כלי בית, רהיטים זעירים, כלי מטבח. זה מבחיל, זה הדבר המבחיל ביותר בעולם.
אבל גם אני קטנה.
את לא קטנה, את בגודל שאת רוצה להיות, אבל אם את אוהבת עולם בהקטנה, תהיי אבודה לעולם; אם תראי ענק מיד תרצי שייהפך לגמד, תראי הר ותרצי שיהיה לתלולית, תראי פירמידה ותרצי שתהיה משקולת לניירות. השליכי לים את בית-הבובות. אני מבקש ממך!
אתה משוגע, דוד עזרא?
ניוטה מייזליש, עלייך לשמור על לשונך ולדבר בנימוס. אין דבר יותר חשוב מנימוס בג'ונגל. האם תזרקי את בית-הבובות הזה לים או לא?
ומה תיתן לי בעד זה?
מה אני אתן לך בעד זה? הלא את היא שחייבת לי תודה על שאני שומר על נפשך, שלא תהיה גם היא כמו בית-הבובות – קטנה, סגורה ומכוסה אבק.
מה תיתן לי?
הקשיבי לנימת קולך. איזה קול מלא עורמה שועלית… נשים! היכן בכן הנשגב, העילאי?
קַיין קרוֹיצֶר קַיין שְווייצֶר,* דוד עזרא!
[*  מגרמנית משובשת או מיידיש. מילולית: אם אין מטבע, אין שָרָת; בלא כסף אין שירות.]
קרויצר! ילדה בת אחת-עשרה משמיעה פתגמים גרמניים אכולי תולעים!
תצייר לי בחִינָה את כף יד שמאל, כמו שעשית באודסה, כששיחקנו כאילו אנחנו בהרמון בַכְצ'יסֶראי.
את זוכרת איך אבא שלך כעס…
אבל עכשיו הוא למטה, לא רואה כלום, חולה במחלת ים, כמו הדודה רעיה.
מה פירוש לא רואה כלום?
הוא – לא – רואה…
ויש לך עוד חינה?
יש לי בשני צבעים.
את כל-כך נצלנית, ניוטה.
אם לא תסכים מיד, אדרוש שתצייר לי גם על היד השנייה, האצבעות והכל.
רגע, רגע…
בעצם, אני רוצה שתצייר לי גם רגל אחת. יד שמאל ורגל ימין. זה מה שאני רוצה.
אמרת יד שמאל…
אתה ממש פחדן, דוד עזרא. טוב, שיהיה רק יד.
ואיזה ציור את רוצה?
דמקה על כף היד והדס על האצבעות.
ואת זורקת את בית-הבובות?
אני מקיימת את הבטחותי, דוד עזרא.
יד אחת?
יד אחת.
תזרקי את הדבר הזה ותביאי את החינה.
הילדה השליכה בלי צער את בית-הבובות רב-החדרים, העמוס רהיטים זערוריים. בית-הבובות צף רגע על גבו של גל, כמו תיבת נוח ססגונית, ומיד שקע. ניוטה השאירה בידיו את תרמילה.
אני חוזרת מיד, אמרה. אל תפתח את התרמיל.
מיד הוציא מרינסקי מהתרמיל הקטן ספרון ועלעל בו במהירות: הנערה, מחלפות הלילה שלה פרועות כענפי ערבה בוכייה, הביטה בהם בפלצות… שַאח שוּגָ'ה אל-מוּלְכּ שלף את חרבו מול אורותיה הקלושים של קאנדאהאר… רבותי האלופים, לחשה הנערה, אך כבר היה מאוחר מדי… שדי כמו שתי חבצלות שעליהן הופיעו כתמי דם. אשרי הגבר שיניח את ראשו על שדי. כמו הלבנה במילואה כך זוהרים פני, כמו יהלומים שחורים ורושפים בורקות עיני…
שישה ספרונים דקים ארבו בתרמילה של ניוטה. הוצאת דיֶילוֹ, עשרים קופיקות, מרובבים בפיח, במלח, באמֶבות של תה: אהוביה של יקטרינה השנייה, סודות מבצר שליסְלְבֶּרג, מסתרי האינקוויזיציה, קליאופטרה, מֶסאלינה. מעולם לא ראה פנים כמו פניה של ניוטה, פניו של גאמאיוּן, הספינקס הרוסי: ציפור עם פני אשה, הפנים עגולים קצת, העיניים גדולות מאוד. וגם גופה היה כשל גאמאיון – גוף קל, עצמותיו חלולות. על העטיפה בפנים מודעה: כדורים נגד שכרות, פרסים בינלאומיים, אלפי מכתבי תודה והוקרה. פרופסור אחד כותב לנו: כעבור יום אחד בלבד חשתי סלידה גמורה מכל משקה חריף! גם כתובתו צוינה: פרופסור סֶרגיי רוּלאנוֹב, יֶקַטֶרינוֹסלב, רח' פּוֹליצֶיסקאיה 38. רולאנוב, רוסלאנוב… שום דבר אינו כפי שהוא נראה. מחיר קופסה: שני רובלים וחצי, חצי קופסה: רובל וחצי. ובעד קופסת כדורים כאלה – עשרה ספרונים על קליאופטרה, מסאלינה, אינקוויזיציה, יקטרינה… כדורים נגד שכרות! והרחוב ביקטרינוסלב… הוא עבר ביקטרינוסלב בדרך אל סבו. מת לתמיד, התרחק לתמיד, נעלם. לוּ יכול היה לטבול באמבט רק פעם אחת, עשר דקות, רבע שעה! הוא החזיר את הספרים לתרמילה של ניוטה. דף מאנציקלופדיה: חיות אפריקה. במרכז הדף: האריה והלביאה. סביבם שאר החיות, יחידות: הפיל וחדקו, הג'ירף וצווארו – זֵר לצמד המלכותי.
 
המתינות השמימית. ומה מועיד לה הגורל? הוא הביט ברגליה החזקות, כרגליו של גור אריות, רגלי חיה שתהיינה איתנות מאוד יום אחד. וכלום אין ברגל עצמה, בעיבוי הקטן בפרק, סימן לאיזו גסות, גמלוניוּת? הבט היטב, מרינסקי: גורל הארץ נתון ברגלי הנשים… לא. שרירי רגליה של ניוטה היו ארוכים. העיבוי הקטן רק עשוי להדגיש את החיוּת הטמונה בגופה. והברכיים? עדיין קשה היה לדעת דבר על הברכיים, ברכי ילדה. שערה היה סמיך, חלק מאוד, גלי, חום, רך למרות לכלוך המסע. שערה יהיה נפלא יום אחד. עור לבן, אבל לא יבש, שישביח עם השיזוף ויבליט יפה את מצחה ואת כתפיה הנחמדות. על הגוף עצמו, על החזה, אפילו על הצוואר, קשה לומר משהו. היא עדיין ילדה רזה מאוד. אצבעותיה נאות, סהרונים לבנים מאוד, יפים, מרפקיה חדים, אבל יש להניח שלא לעולם יהיו חדים כל-כך. עיניה חיות מאוד, פיקחיות, רושפות. ברגעי מנוחה היתה בהן מתינות של שמים בראשית הקיץ, מתינות שבאה מעולם אחר, אותה מתינות שבגלל החיפושים אחריה נעשה אדריכל טוב כל-כך ובנה את מלון מיטרידאט: הבטחה של תום ומסירוּת, של קלילות וחן.
 
שני השחפים. מישה קסטלנייץ עמד לידו. חולה מאוד, כבוי. עיניו נעצמו כמו מאליהן, והוא זקף את גבותיו ופער את לסתותיו כדי להתעורר.
אם הנסיעה הזאת לא תיגמר עוד מעט, אני אמות על האונייה הזאת, אמר.
שב, שב לידי, אמר מרינסקי. כל הזמן אני חושב על ארובות. ארובות זה דבר מעניין. הבט, למשל, בארובה של אונייתנו רוסלאן.
אני לא מסוגל לשמוע עכשיו על ארובות, אמר קסטלנייץ.
אתה עושה טעות. אספר לך משהו משעשע על ארובות.
אני לא רוצה לשמוע על ארובות. אל תנסה לשעשע או לנחם אותי.
אני חושב עליהן כבר שבוע ימים.
הייתי רוצה להיעלם, עזרא, פלט קסטלנייץ בקול שבור.
להיעלם? מה פירוש הדבר?
פשוט להיעלם. שלא יראו אותי כלל. תמיד רציתי להיעלם. כשהייתי בבית-הספר, כולם רצו להיות יותר, להיראות, ואני רציתי תמיד להיעלם.
שמע, מישה, אמר מרינסקי. אתה מדוכא מהנסיעה הזאת, ממזג האוויר, מן הצפיפות, הלכלוך, חוסר המזון. זה דבר מובן מאוד, אבל אל תדבר אתי על היעלמויות. אם יש משהו שאני שונא, זה רוחות-רפאים.
מי מדבר על רוחות-רפאים?! התרעם קסטלנייץ.
האם חשבת פעם על היופי של הארובות ועל המסתורין שלהן?
אני לא רוצה לשמוע מילה אחת על ארובות! הצטעק קסטלנייץ.
מרינסקי הביט בו בזהירות.
אל תכעס. לא ארובה – לא ארובה. לא אומר שום דבר על ארובות. אם כי אני עדיין חושב שאתה מפסיד.
ואני אומר לך שאני אמות כאן.
שתה אתי קצת.
אני לא אוהב לשתות. אני רוצה למות! אני רוצה למות. אני רוצה שישליכו את גופתי לים המגעיל הזה ושיאכלו אותי הדגים והשחפים.
שחפים?
לא חשוב מה.
תראה את שני השחפים האלה, אמר לו מרינסקי, לוחמים מי יעמוד על קצה הארובה.
לוחמים? אני לא חושב.
בכמה אתה מתערב שהלבן יותר ינצח?
תפסיק לשתות את המשקאות הברבריים האלה, עזרא.
אני שם את העט הנובע שלי, ואתה את חבילת הסיגריות. מה אתה אומר, מישה?
קסטלנייץ הביט בשני השחפים. השחף הלבן של מרינסקי יפסיד בלי כל ספק. אך לסכן את הסיגריות ההדורות? מרינסקי הוציא את העט, גדול ונאה כל-כך, עד שהיד עצמה גדלה למחשבה שתאחז בו. כן, השחף הלבן יפסיד. הוא החליק שוב ושוב, נשמט ונפל, נצמד אל מעקה האונייה, עבר אל הירכתיים, אל קדמתה, סובב ליד הארובה בהיסוס.
קסטלנייץ החוויר, כמו הנערים שהיו מהמרים במשחקי קלפים פשוטים על המזחים של אודסה, ברחוב קרנטין הארוך. חוורונו התפשט לאורך אפו אל עיניו ומצחו. אפילו שפתיו חוורו קצת. הוא העביר את אצבעותיו בשערו המתולתל. אותו רגע קרב אליהם אדון אוסישקין, מקלו כמטה של נביא, של כובש, של גנרל. בועת דממה ליוותה את מצעדו האטי בין האנשים, שנראו בשעה זו של יום מלוכלכים ומושחרים כמנקי ארובות.
שיהיה!
כל החבילה – לא קופסה אחת.
שיהיה, אמר קסטלנייץ, והחוויר עוד יותר.
ניוטה, בואי לכאן לחתוך!
הילדה היכתה בחוזקה על כפותיהם השלובות זו בזו, והם הרימו את ראשיהם אל השחפים.
השחף הלבן המשיך בנסיונותיו.
קדימה, הלבן, קדימה, אל המלחמה! קדימה, גיבור! קדימה, רוסלאן שלי!
השחף השחור פרש את כנפיו ועמד נחרץ בדרכו של הלבן.
קדימה רוסלאן! תראה לכוחות האופל! עלֵה ועשֵׂה מלאכתך! עשה חובתך! צא, צא, צא והילחם בו! זנק! פרוש כנף!
השחף שלך הוא מוג-לב, אמר קסטלנייץ.
קח אותו! תוריד אותו! עלֵה אליו כמו גיבור! תמרוט את נוצותיו! נצח את הלילה! עלה ונצח!
אבל השחף הלבן פרש פתאום כנפיו והתעופף אל צדה השני של האונייה במעוף אלכסוני, ירד אל גל מקומר ענקי ולא חזר עוד. הו גל, בן מים ורוח, הו עופות הסערה, ידידי הרוח, מלאכי החורף הימי. השחף לא חזר.
מרינסקי נשק את העט ומסר אותו לקסטלנייץ. אחר-כך ראה כמה שחפים בין פקעות החבלים. הם נאקו ונחרו כמו חזירים.
הפסדת בהתערבות מיותרת, אמרה ניוטה.
השחף שלי התבלבל, אמר מרינסקי.
הילדה הביטה בידיו שהחזיקו בתרמילה.
אילו היו גם לו ספרים לקרוא: 'האדם הצוחק', 'קים', 'האנטיקוור', 'חמור הזהב', 'מועדון הפיקוויקים'. רק לודמילה צ'ארסקאיה היתה בכיסו, ילדות אריסטוקרטיות בפנסיונים. שאר הספרים בארגז, דרך רוטרדם. האם יגיע?
השארתי את התרמיל כדי לנסות אותך, דוד עזרא. אבל אני רואה שאי-אפשר לסמוך עליך. בתור עונש אתה תצייר את שתי רגלי. ואם אתה רוצה לדעת, קראתי גם את הרוזן אמוֹרי ואת בְּרֶשְקוֹ-בְּרֶשְקוֹבְסְקִי.*
[*  שניהם מחברים של רומנים למשרתות.]
אימפְּרַטְריצה מסאלינה,* אמר מרינסקי.
[*  אימפרטריצה ברוסית: קיסרית. מסאלינה היתה אשתו השלישית של הקיסר הרומי קלאודיוס (10 לפנה"ס – 54 לסה"נ). מתוארת אצל ההיסטוריונים הרומים כנואפת סדרתית. הוצאה להורג על-ידי קלאודיוס לאחר שנישאה למאהבה בהיעדרו של הקיסר וקשרה נגדו.]
עבדי!
הו ידידתי הקטנה, היפה והגרציוזית!
אינני חפצה עוד לשמוע את שמעך, עזרא מרינסקי. אתה עשית אותי לאומללה בנשים.
 
לנענע את היד נענוע קל. לבסוף הצליחו לשכנע גם את מהנדס הטלפונים המהולל ניקולאי אברמוביץ' חוטר לנאום להם נאום מועיל ומהנה לבילוי הזמן. אבל מהנדס הטלפונים לא היה מהנדס טלפונים סתם, מהולל ככל שעשוי מהנדס טלפונים להיות, אלא איש ספר שהגיגיו התפרסמו בכתבי-עת עבריים, ושהחליף איגרות עם גדולי הסופרים באודסה, שהיו תמיד נרעדים מעט כשקיבלו את הפתשגן שלו הכתוב על נייר רשמי, קיסרי, בתוך מעטפות הדורות וכבדות. ניקולאי אברמוביץ' חוטר הוציא לאור ספר עברי, 'אבירי מופת' שמו, שהיו בו הגיגים רבים על הקטור, יוליוס קיסר, אלכסנדר מוקדון, יהושע בן נון, דוד המלך, יהודה המכבי, המלך ארתור, שמשון, שרלמאן וגוֹדפרוּאה דה בּוּיוֹן. הספר הזה הודפס על נייר נפלא. ניקולאי אברמוביץ' היה אדם גבוה, כפוף מעט. אפו הארוך והנשרי, קרחתו המרשימה המאריכה את מצחו, שערו המשוך לאחור – שיוו לפניו מראה פואטי מאוד ומדהים למדי לגבי מומחה לטלפונים. הוא היה נקי, האיש הנקי ביותר בכל רוסלאן. איש לא ידע כיצד הצליח לשמור על ניקיון כזה.
לגבי ניקולאי אברמוביץ לא היתה קיימת שום סתירה בין מומחיות בשבילי התוהו ובוהו של הטלפונים ובין הגיגיו – פלאי הטלפון שימשו לא פעם נושא להגיגיו המתפרסמים בעיתונים.
כמה רגעים ישב כולו מכונס בתוך עצמו, מביט בקהלו במבט שאינו רואה דבר, אפו המתורבת נע באוויר כלפיהם בתנועה סיבובית מעט, מרחרח, מפקפק, מעריך. אחר-כך הוציא מתוך כיס מקטורנו מטפחת לבנה. בשקט מוחלט, שנפל אפילו על התינוקות והילדים הקטנים, כחכח בגרונו ופתח:
בעת הבדידות והיגון של האדם יש שיישאר לו לפעמים לפליטה רק רֵע אחד, נפש אחת, העומדת תמיד לשרתו, למלא את פקודתו, המקשרת אותו אל העולם אשר מסביב לו; רק עבד נאמן אחד, העומד תמיד על המשמר ומזכיר את החיים והמוות וזרימתם. טלפון… חבל דק תקוע בכותל, שפופרת צרה, ארגז קטן – והרי זה צינור החיים, החוט המאגד את האדם עם העולם כולו. רוחב החיים ועומקם יש שנמסרים מפה לפה, דרך שפופרת צרה זו.
בשעת בין הערביים, עם חשכה, בשעה שבחדר שורר חצי אופל וממשלת הצללים כובשת לה זווית אחרי זווית, יש אשר יגיח מאיזו פינה חבויה במסתרי הלב יגון חבוי עמוק, נסתר, והוא פורש כפיו על הנפש ומאפיל עליה. ודומה אני כי מת כל העולם, מתו החיים, אפסה כל נפש מחוץ לכותלי החדר, ופתאום דזין, דזין, וקול אדם מדבר אליך, ואתה מרגיש כי עורק החיים טרם נקטע, כי מחוץ לארבעת הכתלים האלה הומים החיים ורועשים! ואז ירווח הרבה ללבך, וסרה מעליך מועקת הבדידות.
ובחזיונות ליל מבהילים, בשעה שהמוח נענה וסובל ייסורים נוראים מהמון המחזות המוזרים הבאים ומתייצבים לנגד עיניך, והנך מתהפך מצד אל צד, פוקח עיניים וסוגרן שוב, בלי אשר תמצא נקודה בהירה אחת אשר תאחז בה – אז בא הטלפון הנשמע בחלל האפל, ותיאורנה העיניים, משא הלב יוקל, הצללים ינוסו, החדר כאילו יימלא פתאום תמונת אדם ושאון אנשים…
מתאו של רב-החובל נשמע קולו, קול שיכור צרחני, צווח בצרידות איזה שיר לא ברור. מרינסקי הקשיב לקול הנמוך והמייבב.
…וחפץ יבוא ללב לגשת ולנשק את החבר הנאמן הזה, המוציא אותך מיד מענים ומחבלי נפש אכזריים לאור עולם…
הקפטן שר ושר.
…חבר המרפא לבבות נשברים ומרנין רוחות נדכאים, ובכל זמן ובכל שעה שחפץ בא אל לבך לדבר עם אדם, לשמוע קול איש, די לך לגעת בצינור החיים הלזה ולנענע את היד נענוע קל, והרי הוא, צינור זה, שופע חיים ומקלח, מקשר אותך עם כל אדם, כל השערים נעשים פתוחים לפניך, ואתה נכנס אל חדר חברך בלי נטילת רשות, מרעיש את אוויר חדרו ותנועת ידך…
לא היה ספק שאבן הגיר הרכה, הגמישה כל-כך, היא שנתנה לבנאֵי אודסה את הפיתוי לקלות הדעת, לזולוּת כלשהי, כמו אשה שהתירה בך כבלי זכרונות ואיסורים. ויחד עם גגות הברזל או העץ הצבעוני…
…זאת הגוררת המון מעשים חדשים ומקרים חדשים, מוסיפה טעם וצבע לחיים או מחסרת מהם טבע וצבע אבל משאירה רושם… תנועת ידך תחלץ אשה מזרועות בעלה, נערה מחיבוקי עלם, ממציא מהמצאתו החדשה, ורצו-באו לשמוע את הד קולך, ותוך כדי ריצה יש אשר ייתקלו בכיסא והוא ייפול ויש אשר גם ילד ייפול מעליו, תינוק יעזוב את שד אמו…
וסביב אודסה – שממה. מדבר קודר, חרוך בלהט הקיץ, מקפיא בחורף, בלי עץ, בלי שיח…
…ויפקח את עיניו לרווחה. חולה יתהפך על ציריו וייאנח – ידך עשתה זאת…
מרינסקי נאנח. עברית היא שפה נפלאה! מתאו של רב-החובל נשמעו נחירות רמות.
עלינו לפנות למזרח, משם מגיחים הנצחונות הגדולים!
 
פיתום ורעמסס, תל חפרפרות. ערפל, עננים שחורים, איסטנבול נראתה כמו עיר מקוללת. העבים הכבדים מעליה כמו ענני גז מרעיל, נחשי אחרית הימים. מרינסקי השפיל את המשקפת.
דוד עזרא, אמרה ניוטה, יש פה ילד אחד שקפץ עלי הבוקר, הרטיב לי את הלחי ואמר: נשיקה ולקיקה כתם לא מדביקה.
סאטירים כאלה יש על כל אונייה, ענה מרינסקי. אין כפר בלי כלבים.
אמרת לי לא לדבר בפתגמים, דוד עזרא. ילד קטן ואיזו חוצפה. הוא הרביץ לי, אבל הילד עם העכברים הלבנים הגן עלי. הוא החזיק עכבר אחד מול הפנים של הילד הרשע. תביט: אדון אוסישקין כאן והקדושים הפרבוסלאבים.
אדון אוסישקין היה מכופתר תמיד, אבל עתה, מול איסטנבול, נפרץ מעילו, ושובל ארגמן הציץ מתוך המעיל. כל פינות בטנת המשי השחורה של מעילו היו תפורות בארגמן מלכותי, והמקל שבידו דמה יותר ויותר לשרביט מלך. נוסעי האונייה פחדו ממבטו הבוחן המגלה שקרים אף בעומק הלב. אחד מעוזריו – הירש, הירשקורן, הירשנזון? – בא פעם לאודסה ואמר: אדון מרינסקי, כאשר נחות עיני על שמו של יהודי שזכה לאהדת הבריות ולשלמי תודתם, נגדש לבי גאווה רבה. לקבצם במקום אחד, בארץ-ישראל… אתונה, רומא, פירנצה – עלֹה נעלה עליהן. אתה, אדון מרינסקי, בונה בחומר ולבֵנים את פיתום ורעמסס בשביל הפרעה ניקולאי, אך יום יבוא וגם נפשך תקוץ בעבדות ותמאס בהיותך כאסקופה הנדרסת, ותאבה גם אתה לצאת מחשכת מצרים. ולאן תישא אז את רגליך? אל אירופה המערבית, אותו תל חפרפרות, אותה רומא חַטָאָה ומנוונת? עזוב את פיתום ואת רעמסס, שכח את סירי הבשר, ובוא אל ארץ-ישראל לכונן בה בנייניך, יצירי רוחך, בתי הוד והדר שמייחלת להם נפשך, בהם לא תשוב ותיוולד הקפוטה המצחינה של הגלות. ארץ-ישראל שלנו אסורה בחבלי שינה, אבל היא תתעורר אל השחר הרענן! תנומה פרושה גם על ארץ פרעה, ממנה תתעורר היא בזעקות שבר. צא מכאן, השיש של ארץ-ישראל מחכה לך!
 
תיבת המלכיט. יומיים לפני שנסגר הארגז ונשלח לרוטרדם, בא אליו זייצֶב, בעל בית-חרושת ללבֵנים. עזרא סֶמיוֹניץ', אמר, בקשה גדולה לי אליך, ומראש אני מבקש – אנא, אל תחשבני לפוחז טרם תשמע את דברי עד סופם. ידוע לך שאחותי המסכנה וַאריָה שלחה יד בנפשה. אגלה לך את סיבת המעשה: מותו של פרוֹלוֹב בארץ הקודש. איש לא ידע שכל-כך אהבה אותו. אני עצמי ראיתי אותו בביתנו לא יותר מחמש-שש פעמים. אבל ואריה היתה תמיד נפש מתפעמת. דבר מותו נודע לה בקבלת-פנים ביום-השם של הצאר. היה קר מאוד, חשוך, ערפל קפוא, קרח בתעלות. היא השאירה מכתב… נמנע ממנה לשתול שיח שושנים על קברו, והיא יודעת שהיתה פוגעת ברגש הנוצרי של משפחתה לוּ ביקשה שישרפו את גופתה ויקברו את אפרה בקברו. ולכן ביקשה רק זאת, שתושם על קברו תיבת מָלָכיט ובה קווצה משערה. אתה מבין, עזרא סמיוניץ', אני יודע שיש בזה משהו ילדותי ומטורף, אבל אם נוסע אתה אל ארץ הקודש, ודאי יזדמן לך לבקר גם ביפו, שהיא נמלה של ירושלים. אנא, בקר שם בבית-הקברות הפרבוסלאבי וקבור את התיבה הזאת ליד הקבר, או הנח אותה סתם, אם תמצא איזו שקערורית. אבל מְרח על התיבה מעט בוץ, היא נאה ויקרה, שלא ישדוד אותה איזה גנב קברים. נפש מתפעמת… מה אתה אומר, עזרא סמיוניץ', התסכים לקחת אתך את תיבת המלכיט?
 
אחרוני הארנבים. פתאום הגיחו על הסיפון שני איכרים בפרוות כבשים קרועות, רגליהם עטופות בסמרטוטים. שניהם ישנו במזווה הישן מתחת לתאו של רב-החובל, תאון שנהפך למחסן כלים וגרוטאות. אחד מהם היה זקן, שערו הלבן גזוז בנוסח מסורתי, בקו ישר באמצע מצחו, וזקנו שכבר התחיל להצהיב לא הסתיר את שפתיו הענוגות המלאות רוך. הצעיר יותר, בעל השם הלא שכיח אַרְפֵיי, היה כבן חמישים. זקנו היה פראי, שחור, והוא חבש כובע שרד שוודאי קיבל כשי ממישהו – איש רכבת, שומר או דוור. מתוך רבבות הצליינים שהיו יוצאים לפני המלחמה הגדולה לחגוג את חג הפסחא בארץ הקודש, היו שניים אלה אולי האחרונים. הם חיכו בנמל שנה תמימה. אל אודסה הגיעו בתור "ארנבים", נוסעים סמויים מתחת לספסלים ברכבות. הזקן יותר, קיריל מִיטרוֹפַניץ', נסע חמישה חודשים כארנב, ארפיי – שלושה וחצי.
לראות את איסטנבול, את צארגראד!* שמחתם היתה מדהימה. הם התפללו, שוב ושוב, השבח לאל! השבח לאל!
[*  שמה הרוסי של איסטנבול. מילולית: "עיר המלך", היא "רומא השנייה".]
שניהם נמשכו אל מרינסקי, אולי בגלל ממדי גופו. הם לא הבינו מה בדיוק אירע ברוסיה, אבל שמעו על אסון כלשהו שקרה לצאר, ועל כך שהאנטיכריסט מושל בקרמלין, ואולם אמרו להם שימי האנטיכריסט ספורים ועוד מעט יושלך אל בור התחתית שממנו הזדחל ועלה. הם ניסו, בזהירות, להיוודע ממרינסקי מה יהיה בגורלה של צארגראד כשינוצח האנטיכריסט, ואולי כבר שולטים בה הנוצרים, ונעצבו לשמוע שהעיר עדיין תחת שלטון הכופרים. אך הזקן, קיריל מיטרופניץ', שהתוודה לפני מרינסקי כי אחרי שהיה ארנב זמן רב כל-כך מצא שהמזווה הוא מקום נוח וטוב, התאושש מהר: הגאולה לא תתמהמה. אמנם קשה, לחש למרינסקי, קשה מאוד להבין את המתרחש בעולם בשנים האחרונות. הלילה שָחור משְחור, סערה גדולה בכל מקום, גשמי זעם, בוץ טובעני מאוד. אה, אדון, איך להבין מה קורה סביבך. הנפש רועדת כמו עלה בודד על ענף נידף ברוח, כאילו כל רגע תפרח לה, המסכנה, מרוב בלבול ויראה. אבל ייתכן, הוא חייך ונגע בשפתיו במחווה של הבנה הדדית של אנשים מביני עולם, ייתכן שיחד עם גירושו של האנטיכריסט מהקרמלין והכחדת כל הרשעים הפורחים כעשב, תשוחרר צארגראד ותקודש שוב איה סופיה ולא יישמעו צעדיו של שומר כופר ליד קבר אליהו הנביא.
הצליין השני הביט בעיניים רושפות בבקבוק המשקה של מרינסקי.
רוצה לגימה, דוד? שאל מרינסקי.
אה, מה אומר אתה, מיטיבי? מלמל ארפיי.
לגימה קטנה?
הו לא, מיטיבי, לא… הו, לגימה, לגימונת… זה תשעה-עשר חודשים, מיטיבי, שאיני נוגע במשקה, תשעה-עשר חודשים, שהרי חטא מחפיר לצליין הוא לעשות כדבר הזה, ולא אעשה זאת אלא לאחר שאחזור מן הירדן ואחזה במו עיני באש הקדושה.
לא שתית כלום עד עכשיו?
אף לא טיפה אחת, מיטיבי, אף לא טיפה מהיום שעזבתי את הכפר שלי, ענה ארפיי. אף לא טיפה אחת.
דמעות גדולות ניגרו על לחיו.
מה אתה בוכה, התבייש לך! אמר קיריל מיטרופניץ'.
כסף יש עלי, מיטיבי, המשיך ארפיי, מטיל מבט חטוף בבקבוק, בשביל תכריך ובשביל מי הירדן הקדושים ובשביל איקונות קדושות לבני הכפר שלי, ולא פעם, מיטיבי…
התבייש לך, ארפיי.
שָפָל אני מִתוֹלָע, קיריל מיטרופניץ'…
ואיך אתה יכול לומר שתשתה אחרי הטבילה בנהר הקדוש ואחרי שתבער האש הקדושה בפנסך, האש המטהרת ואינה שורפת?
ארפיי שתק.
הרי נדרת, המשיך קיריל מיטרופניץ', נדרת נדר שתשמור על האש הקדושה ותביא אותה עד לכפר שלך. האם תביא אותה שיכור כלוט, זוחל ברפש? לשם מה ניתנו לנו צורכי הגוף? הם ניתנו לנו כדי שנתגבר עליהם, ארפיי.
אה, צורכי הגוף! צורכי הגוף! אה, קיריל מיטרופניץ'! אֵילו צורכי גוף? הרי מוכן אני לצום ימים רבים, שבוע, שבועיים ובלבד שלגימה אחת… האם צורך הגוף הוא…
קיריל מיטרופניץ' חייך את חיוכו הענוג: דברי איוולת אתה אומר, יקירי…
ארפיי השפיל את ראשו.
נדרתי ואקיים, כה יעזור לי אלוהים, אמר לבסוף.
 
דמעות הבתולה. בנמל איסטנבול הם חיכו למרינסקי כמו ילדים. לוינזון התלווה אליהם, וניוטה. רוכל צעק משהו ליד עגלת תינוקות מעוקמת, שעליה נערמו חפצים רבים שמשכו את תשומת-לבם. הם התפעלו מהעושר הביזנטי. קופסאות, סודרים, רצועות בד רקומות, צלבים שבהקו בזהב, גלויות פורנוגרפיות שהציצו מתוך קופסאות עור (הם הצטלבו שוב ושוב), מחרוזות עם לוחיות דמיטריוס הקדוש ומיכאל המלאך הגדול וגרגוריוס הקדוש הגיבור. קיריל מיטרופניץ' נגע בעדינות באחד המדליונים האלה, שצבעיו הכחולים והירוקים עוררו בו השתאות. ארפיי שיחק במחרוזות האדומות. הרוכל הפנה אליהם את ראשו.
צ'וֹטקי? אמר והצביע על המחרוזות, לאדאן? שאל והצביע על גושי מור שנראו כמו סלע מתפורר, ופתאום, כמו להטוטר בקרקס, שלף מתחת לערימת רצועות הבד הרקומות וקופסאות הקלפים בקבוקון כחול.
דמעות הבתולה, אמר.
תחילה לא הבין קיריל מיטרופניץ' את הרוסית העילגת של הרוכל. מרינסקי אחז בזרועו של הישיש, אבל הרוכל חזר שוב ושוב על דבריו, מראה על עיניו, מתאר בידיו גוף אשה, מקנח עיניו בשרוולו.
דמעות הבתולה? לחש לבסוף קיריל מיטרופניץ'. עיניו היו פעורות. תדהמה ופחד ניבטו מפניו. דמעות הבתולה?
דמעות הבתולה, אמר הרוכל. לא יקר, בשבילכם, רוסים יקרים.
מרינסקי משך אותו בזרועו. קיריל מיטרופניץ' הביט בו במהומה.
נלך, אמר מרינסקי. הרוכל שלח בהם חיוך קליל.
נלך? חזר אחריו קיריל מיטרופניץ'.
מרינסקי נענע לו בראשו. הישיש הלך רגע לצדו, אך אחרי כמה צעדים הפנה את ראשו לאחור ורץ אל העגלה ונישק את הבקבוקון שעדיין היה בידו של הרוכל, ובצעדים קטנים השיג את מרינסקי, את ארפיי ואת לוינזון.
הכל כשורה, קיריל מיטרופניץ'? שאל מרינסקי.
קיריל מיטרופניץ' נשא אליו את עיניו. מי יודע, אמר, מי יודע ומי יכול לדעת בבטחה? אם סתם נוכל האיש, הרי נישקתי זכוכית. והרי גם הזכוכית מאלוהים. האדמה לא תבלע אותי בגלל זה.
אתה צודק, קיריל מיטרופניץ', אמר מרינסקי.
הזקן פרץ בצחוק רם, ילדותי.
האיש הזה הוא נוכל, ידעתי זאת, אמר ונתן מבט ממושך במרינסקי.
לוינזון שתק כל העת, אבל עכשיו התפרץ: איך יכולת, מיטרופניץ', לנשק בקבוק שנוכל תורכי יצק בו טיפת מים דלוחים כדי להוליך שולל אנשים תמימים!
אל תכעס, אדון צעיר, אל תכעס על בור כמוני, ותסלח לי, אמר הזקן ונסוג קצת לאחור. למרות חיבתו למרינסקי, חשש מעט מיהודים.
זכור, גם בפלשתינה יהיו רמאים כאלה, ואולי ממולחים מהם.
יהיו רמאים, יהיו קדושים, מיטיבי, ענה קיריל מיטרופניץ'.
יהיו שם יותר רמאים משאתה יכול להעלות על הדעת, סבא.
לפחות הארץ היא קדושה, האדמה, אדון.
אה, אדם חשוך אתה, מיטרופניץ'.
אין מה לעשות, אדון, ענה לו הזקן. אל תחשוב, חס וחלילה, מיטיבי, שאני הכסיל איני יורד לסוף דבריך. מבין אני, מבין, למרות טיפשותי. אבל יש טוב ויש רע. הטוב זה לצאת לארץ הקודש ולנשק את המקום שבו צלבו את מושיענו ולרחוץ בתכריך במי הירדן הקדושים ולקחת אש קדושה בפנסך ולחזור עם האש לכפר שבו נולדת. שנים רבות חלמתי על העלייה לרגל, וזמן רב עבר עלי עד שאספתי את המטבעות הדרושים. זה הטוב. ורע, מיטיבי, רע זה לחיות בלי שתתכוון לעלות אי-פעם לרגל, בלי לראות את ירושלים, את בית-לחם, את נצרת. אבל אתה, אדון, אולי אינך סבור שיש טוב ויש רע. איש צעיר אתה, הלוואי יאריכו ימיך, איש צעיר, איש חדש. אתה חושב שבכל טוב יש רע ובכל רע יש טוב, ואף-על-פי שאתה נוסע לארץ הקודש אינך שמח, אינך מתפלל, אינך שר, כמו האדון מרינסקי. אבל אתה נוסע לארץ הקודש בכל זאת, ומי יודע, אולי זה מה שנועדת לעשות.
אלה דברים מטופשים ונבערים מדעת, אמר יעקב לוינזון במורת רוח. רציתי רק להזהיר אותך שברחוב אחד בעיר הקודש תמצא אולי יותר רמאים סוחרים בתשמישי קדושה מבכל איסטנבול.
היהלום לא נפגע אם מסגרתו שחוקה, מיטיבי, אמר קיריל מיטרופניץ'.
מבט של רחמים עלה בעיניו של לוינזון.
אני מאחל לך שחופי פלשתינה לא יהפכו לך למפתן אכזבות גדולות, מיטרופניץ'.
מה האדון שח, אמר הצליין ברעדה. חופי ארץ-ישראל כמוהם כחופי הנצח.
עיניו נתכסו בדמעות זעירות.
 
פסגת ההר. מנתרת על פני מי הבדיל והזפת פילחה לה רוסלאן דרך מבעד לנחשולים סמיכים של עשב ים, דגה מטורפת מקור ומטלטלה, מבעד לאדים קופאים, עננים נמוכים מלאי זעם, ערפילים תכריכיים, אל ההר אַתוֹס – אל אַפוֹן.* כאשר יתרגש המבול החדש, יכסה במימיו את כל העולם ויטביע את כל בני אנוש החטאים יחד עם הכופרים בצארגראד וברומא, את תועבת עובדי החיות בהודו, יכסה על הכל ויטביע את הכל – רק קומץ מאמיני-אמת יישאר על אתוס, ומפסגתו יעלו בסערה השמימה. שני האיכרים הביטו ביראה ובערגה בפסגת ההר, לבם גואה בהתפעלות מצורתו המושלמת, סולם יעקב השני. הם שמעו שיש על האי אכסניות ובהן מתארחים צליינים. אולי בדרכם בחזרה יעברו שם. אבל מה מראה האי ומה גובהו של ההר המופלא – אלה היו להם מסתורין, כמו שחור הלילה של איקונות. מכל אנשי האונייה היה רק למרינסקי מושג מטושטש על מראה ההר אתוס, והוא היחיד שידע איך נראה הרוּסיקוֹן:** ידע את ירק כיפתו, את דבש לבניו, את אגרטלי גגו שעליהם צלבי זהב. הוא היה יכול, אולי, לצייר להם את הרוּסיקוֹן, אבל הוא אהב את דברי האיכרים, את דמיונותיהם לגבי מה שמצוי על האי. כשנזכר בארון הספרים שב"חדר" היה נרעד מסלידה, אך את דבריהם שמע בחיוך. מה מרתקים וחביבים אלוהי הזר! מה נפלא אריאל הנוכרים. דגת הים ועוף השמים יעידו, אמר השחף למרינסקי.
[*  אתוס: חצי-אי בצפון יוון המהווה מדינה אוטונומית (בחסות הממשלה היוונית) של נזירים אורתודוקסים, שבה אין דריסת רגל לנשים או לנקבות של בעלי-חיים. אפון היא ההגייה הרוסית של השם אתוס. ]
[**  המנזר הרוסי על שם פאנתולינומוס הקדוש בהר אתוס.]
 
מרינסקי מתיירא. כששכך מעט הגשם החזק, עלתה רעיה על הסיפון. היא חייכה למראה תנועת ידו המהירה בהצפינו את בקבוק הראקי הכחול. מרינסקי נשק לאוזנה, הדליק סיגריה, מחזיק זמן רב את הגפרור בין כפות ידיו הגדולות. עורה המנומש היה מתוח כל-כך, עד שעיניה נראו קצת מלוכסנות, תלתליה האדמוניים עליזים ומעשיים באור שכולו אפור של מוות. את מרגישה טוב יותר, אמר מרינסקי וחיבק את כתפיה. לוּ הסירה את בגדיה – לאשתו היו הכתפיים היפות ביותר שראה מעודו. כמו תמיד התייחסה רעיה לנימת קולו ולא לתוכן דבריו.
למה אתה פוחד כל-כך, עזרא? אמרה. אתם הגברים, פחדנים שכאלה.
אני? פוחד? אינני מבין את משמעות המילה הזאת, פחד.
ספר זאת לידידתך ניוטה, אמרה. גם היא נראית לי לפעמים יותר פיקחית ממך.
טענתי לתואר עז נפש לא לתואר חכם, השיב מרינסקי בחיוך נדיב.
אל תפחד כל-כך! אמרה רעיה.
ואם הארגז לא יגיע?
אתה לא צריך שום ארגז, אמרה. אתה ארכיטקט מהספרים, כמו שאומר לוינזון. עיפרון מחודד וגיליון לבן ואתה על הסוס.
מרינסקי חפן את ידה והניח אותה על לוח לבו, מתחת לבגדים. כתפיים נהדרות, רגליים יפות. איזה צליל ישבץ את האבנים בקירות בתי תל-אביב? איזה לחץ ייצוק את המלט הנכנע?
אל תפחד, אמרה.
 
בילֵל הרוח. אביה של ניוטה, פיניֶה מייזליש, היה תלמיד ישיבה גדולה שיצא לתרבות רעה מאוד: מהפכן ב-1905, אנרכיסט, הוא נכלא בידי משטרת הצאר, ועוּנה בידי האדומים. שני נאגאנים היו במזוודתו.
אל ארץ, אמר, אל ארץ לא נטועה אנו באים, לא נטועה, לא זרועה ובמימיה אך תולע ורפש, עלוקה וקדחת. כולנו תפילה להגיע ליום החריש הראשון שלאחר היורה. החוכמות הרבות אשר היו באומתנו אבדו ברבות הימים ובמשול האומות הסכלות עלינו.* אך אבוי לכם אם תשכחו שבכל מקום עַם נטבח הייתם, עצמות פגריכם פזורות בשדות העולם, ייסורי עמנו ובכיו שזורים בשתי וערב של תבל. מילות השטנה והשנאה פרחו באוויר וגדלו וגדלו, המילים נעשו חרבות, ברזל ופלדה ונפץ ומכונות מלחמה! כל נקלה ושיכור, כל מרומה וצמא דם, קם עלינו לשסף את גרוננו! והלא די לכם להיות כבשים! אם בין טורפים הושלכתם – טִרפו גם אתם! אלוהים שבשמים יצמיח לכם שיניים חדשות, שיני ברזל ועשת! הולכים אנו לארץ-ישראל, ולכל הגויים שהשארנו מאחורינו נאמר רק זאת: טובחים אתם בנו, בני בליעל, כבלתם את ידינו בנחושתיים, ריתקתם כדורי פלדה לקרסולינו, הו אתם, הנכונים תמיד להכיש בארסכם המפעפע – הנה עתה עוזבים אנו אתכם ופנֵינו אל ארצנו העתיקה, אל מערות הקדם שלנו, ולוקחים אנו אִתנו את אלוהינו, שדחיתם מפניכם כמו שדחיתם את בנייננו הבלתי נראה. איה בניינכם? שאלתם. הישארו לכם עתה לבדכם בילל הרוח, עם תניני מצרים, עם חוֹר ורע, עם בעל-פְּעוֹר ועם דגון, עם כְּמוֹש ועשתוֹרֶת, עם זֵאוּס ובכחוס, ווֹטאן ופֶּרוּן! אלוהי ישראל שלח אותנו להפיץ את תורתו, אבל אתם, בני החושך, עשיתם אותנו לסוכנים-נוסעים החומקים בבושת פנים בצדי דרכים. הישארו לכם אפוא בלא משפט, כוהניכם מרוסקים על כלונסאות שחורים, סמלי אמונתכם רמוסים בעפר. הישארו לכם עם הבלתי נודע, עם האופק הנסוג והמתעוות, עם האותות המשתנים והמתחלפים. הלוואי תקפיאכם הרוח הקרה, הלוואי תייבש נהרת כוכבים מאוֹררים כל לחלוחית שעוד נותרה בעצמותיכם! הלוואי תצא מנבכי ים מפלצת רבת ראשים ותבלע את לבותיכם המתים! ואנו נרים את ראשינו ונתבונן בכוכבים המתנוצצים כמרגליות וכפנינים ונרחף ברוח אביב נצחית, נאפדים לא בטליתות קדושה וזוהר כי אם בשריוני אבירים, ובלבותינו הלוהטים נאמר: שבנו! הננו כאן!
[*  מתוך 'מורה נבוכים' לרמב"ם  בתרגום אלחריזי.]
 
מה נגלה בין הגלים. אחרי שהפליגו מפיראוס, קרה דבר-מה מוזר עוד יותר מהופעת הקווים שהפרידו בין הימים.
אפילו אדון אוסישקין נשאר עומד זמן-מה, פיו פעור. מקלו נפל בין שני דיקטים שבורים והוא אף לא טרח להרימו ולא טרח לכפתר את מעילו, ורק נשא את ידו אל הים. באוויר האפור ראו כולם אונייה נמוכה שעל תורנה הדק מתבדר דגל: מגן-דוד כחול על רקע לבן! הייתכן? המתעתעות בהם העיניים? האם חוזה הלב? איש לא נראה על סיפון האונייה שנעלמה מן העין בים הגלים. אולי היתה זו אוניית רפאים? אונייה ממקום אחר? ספינת סמבטיון? אסדתו של המשיח? הכל הצטערו צער רב על שהאונייה היתה נמוכה כל-כך עד שקשה היה לראות את המתרחש על סיפונה. לא נראה אלא חלקה העליון, צדודית תותחים אולי, והתורן עם הדגל שבראשו, וכעבור רגעים ספורים התרחקה מהם האונייה ונבלעה לבלי שוב בחומת המים. הנווט הביט בהם בהשתאות ואמר: אונייה איטלקית.
אין זה דגל איטליה, ענה לו מישהו.
דגל ימי.
דגל ימי?
דגל ימי. אחד הדגלים של הפיקוד שלהם, אמר הנווט, נבוך למראה האנשים המקיפים אותו, עיניהם קרועות מתימהון, אודם פורח על מצחיהם ולחייהם. כוכב משושה על רקע לבן. יש דגלים כאלה עם כמה כוכבים, שניים, שלושה, אני לא זוכר כרגע. הייתי מראה לכם בספר אילו היו כאן ספרים.
דגל איטלקי?
אני נשבע לכם, אמר הנווט. דגל ימי. תשאלו את רב-החובל. כל נער סיפון מכיר את הדגלים האלה.
הקברניט אישר זאת והביט בקדרות בגלים הגבוהים. צועקים המים, מתלוננים, מלמל.
 
נפלאות אלוהים במצולה. ליד האיים היווניים החליט הים להינקם ברוסלאן העלוב. הוא ערם את נחשוליו, הצליף ברוחותיו. בסערה ובקור האיום עלה חומה של רעיה. מרינסקי ישב לצדה מחזיק בידה ומשקה אותה תה חלש. דוקטור וייספיש טרח הרבה. תרופותיו היו מעטות. החסידים התפללו בקול רם: נפלאות אלוהים במצולה… ברקי נוראותיו… אפיקי מים… מוסדות תבל… שקר המלחים והבל רב-החובל… אם, חס ושלום, לא יעשה אלוהים נס… קדושיהם הבינו את שיחת העופות והדקלים.
אך המייפלאואר המסכנה לא הכזיבה בגעש האיתנים.
אין הגיבור מת לפני תום חזיון הראינוע. אפילו רב-החובל נראה אנושי יותר בעת הסערה. פחד ניבט מעיניו הרדומות שנראו לפתע גדולות ויפות, רכות וביישניות כעיני נער. אפילו שכח להרעים על הנוסעים בקולו הצרוד על שהם סותמים את המעבר הנחוץ לאוורור האונייה.
אה, אדון אוסישקין לא שכר את האונייה פוּטוּרא* ההולכת בין ניאפול ובין אלכסנדריה, את פוטורא החדשה והמהודרת, עם צידה לחמש מאות נוסעים, נשים עדינות וגברים, בני אצילי הרוח שבארצות ההשכלה, משוררים ופילוסופים, ממציאים ומגלים, חוקרים, אמנים בכל המקצועות, שיתענגו במשך שישה שבועות עונג שאינו פוסק. מחלקת נוגנים נוגנת בעת הסעודות, טלגרמות מכל העולם מייחלות אל הפוטורא. שיחות הסעודה היו לתהילה, קרוא קראו להן שיחות אפלטון החדשות. על כל השאלות הנשגבות נדברו שם הנבחרים בגאוני הרוח אשר בין בני-האדם. איש-איש הביא את רעיונותיו המעוררים. אוניית החכמים נסעה לאורך גדות הים.
[*  האונייה האידיאלית ב'אלטנוילנד' של הרצל.]
אדון אוסישקין – איש ברזל אוסישקין? חולם בעל לב? – פחד מן הים, המצאת הגויים, ממלכת בהמות, סדום המלאה מנזרים צפים. אדון אוסישקין היה חולה מאוד.
מרינסקי, שהפחד – כמו מזג אוויר חורפי קודר – לא מש ממנו מאז תפסו האדומים את השלטון, לא חש כל פחד בעת הסערה. לא היה לו ספק שיבנה בניינים, בתי-חולים ורחובות שלמים בארץ-ישראל. ואפילו אדון אוסישקין, הארי הנוהם, שהיה מוציא את ראשו מתאו לעתים תכופות יותר, כבשר ודם פשוט, ומחזירו מיד, ודאי היה סמוך ובטוח שאונייה הנושאת אותו בחובה לא תהין לרדת אל המצולות. החסידים פתחו עכשיו בתפילה שלא שמע מימיו. הם אף רשמו כתובות מוזרות על תורן האונייה ועל הארובה בדיו אדומה.
כעבור שנים סיפרו שרוסלאן טבעה בדרכה חזרה. היא הפליגה מיפו לאלכסנדריה ומשם, בדרך לאודסה, טבעה. אך האם הסיפור נכון? או שמא  זו אגדה שלא נבדתה אלא כדי להאדיר את המסע?
רוסלאן היתה חייבת להגיע, כדי שיבואו בעקבותיה אוניות אחרות.
 
טכנופאיגניון. אני בוּר, אמר לעצמו מרינסקי. אפילו ניוטה מייזליש יש לה פתגמים גרמניים. אבל תמיד ידעתי להעמיד פנים, כיאה לארכיטקט. האם לא נפל גם קוּראטוֹב בפח, והמורה בקונסרבטוריון, הקולגה של רָדָה לוינזון? והכל הודות לשירים מעוצבים מאותיות לפי נושאיהם. לצייר במהירות, להכיר את השירים שנכתבו בתבנית אנדרטה, בתבנית לאוטה, זרי פרחים, שלושה צלבים, אחד גדול ושניים קטנים יותר, בצורת חרב, לווייתן, כנפיים, ביצה, מזבחות, קרדום בעל שני להבים:
 
למי אתן את קרדומי המלחמה
אם לא למלך שבלב המהומה?
יצא כסער מתגלגל עצום ורב
ללכוד את צבא שונאיו וצורריו…
 
טֶכְנוֹפַּאיְגְנְיוֹן* יפה, אמר מיאסטיסלב איוונוביץ'.
[*  טכנופאיגניון (יוונית עתיקה): "שיר להטוט". בשם זה נהגו לכנות שירים המושתתים על להטוטי לשון שונים, בעיקר "שירי תבנית", שירים ערוכים בתבנית החפץ המתואר בהם (כגון שיר על גביע יין ששורותיו ערוכות כציור גביע יין).]
טכנופא?…
טכנופאיגניון.
זאת היתה המילה. אולי טעה הפרופסור? אבל לא ייתכן הדבר. פרופסור סטפנוב היה אדם מפורסם מאוד, משורר נערץ על צעירים. ואיפה הוא עכשיו? וקוראטוב? בדרֶזדֶן? שלוש פעמים ביקר בביתו של קוראטוב ליד סימפרופול, בית שבנה סבו. בגן מלא עצים שהובאו מכל העולם ערכו את השולחן, ובעלות הכוכבים אמר קוראטוב: מי שאוהב אותי יבוא בעקבותי, וכולם הלכו אחריו בשורה אינדיאנית אל השולחן הארוך.
 
שבעת המינים. גרישה לויטה, שקרא לעצמו גרשון, היה בן עשרים, הצעיר משלושה אחים: אחיו הבכור היה נוירולוג בדרֶזדֶן שנשא לו לאשה את רחל סלומון, יפהפייה שציירים נשואי פנים מן האקדמיה ציירו את דיוקנה. אחיו האמצעי היה מפקד בצבא האדום, סגנו של יֶרמוֹלאיֶיב. עיניו הקטנות של לויטה הביטו בגאווה סביבו. שערו היה גזוז קצר מאוד. ציוני הוא אדם שכולו מרץ, כולו פעילות דרוכה ומתמדת כמו בולשביק. קולו היה דק וצווחני מעט. הוא הציג את עצמו לפני הכל כאגרונום מומחה, בטוח בידיעותיו, בנחישותו, בעתידו. לעתים ניסה לשוחח עם מרינסקי, אבל ידיו הלחות וקולו הגבוה הרתיעו את האדריכל. הוא נאם הרבה על החקלאות בארץ-ישראל, ושמות עבריים וערביים רבים היו רשומים במחברתו בצפיפות. הוא אהב לומר את המילים "שבעת המינים", הִרבה מאוד לדבר על חיטה, ואילו הגפן, התאנה והזית היו מושכים אותו להפלגות פיוטיות. תפוצת זני החיטה בארץ-ישראל היתה קבועה היטב בזכרונו: מיפו עד באר-שבע – המְעָרית; במחוז באר-שבע, רֶפַח ויריחו – הדוּבּית ובמקצת החירבּווית; בירושלים ועמק הירדן – האֶטִית; בעמק עכו ויזרעאל – הנוּרסית; בשכם, רמלה ועמק השרון – הגוּלגוּלית, וכולי וכולי… טיפוח הגפן, התאנה והזית יכבוש לפנינו את ההר רחב הידיים ואת מרכז הארץ, ותינתן לנו האפשרות ליישב בהם מאות אלפי משפחות. פיתוח התמר יחַיה את ערבות הירדן השוממות וייתן מחיה לעשרות אלפי עובדים חרוצים.
מפעם לפעם היה יורד אל בטן האונייה להביט בשתילים.
מביא יערות לארץ הקודש?
יערות עד, השיב לויטה. יש כאן די שתילים ליער אמיתי.
עם רוחות, פיות, רוסלקות, נימפות ודריאדות?* אמר מרינסקי.
[*  רוחות טבע מיתולוגיות; הנימפות והדריאדות (רוחות מעיינות ויערות) – מן המיתולוגיה היוונית; רוסלקה – מקבילתן במיתולוגיה הסלאבית.]
על אלה אינני יודע, השיב לויטה.
הוא התרגש בראותו את אוסישקין וכמעט נישק את ידו כשזה טפח לו על שכמו בחיבה מלכותית, ומיד פתח בוויכוח קולני עם חמשת החסידים על כינויים שונים למטעים – מה נקרא כרם, מה נקרא גן, מה פרדס? – וכמו סייף גדול מיגר את כולם ופנה אליהם: אנשי ירושלים! האם נטעו ארז כשנולדתם, האם נטעו תורניתא כשנולדו אחיותיכם?
הוא הביט בהתרגשות באוסישקין שנעלם באחד הפתחים, ואמר: היה צריך להגיש לו שרביט הדס. אמטיא אסא למלכא!* ומכיוון שאזל מלאי המובאות התנ"כיות והתלמודיות שלו, פנה אל מרינסקי. שנינו נוסעים לארץ-ישראל, אמר. אתה למקום שאין בו לא בנאים ולא פועלי בניין, ואני למקום שאין בו עצים ואין אנשים שמבינים עצים מהם.
[*  נגיש הדס למלך (ארמית), ברכות ט יא.]
אין עצים?
אין עצים. הערבי והעז שלו חיסלו את העצים, לא הניחו לעץ להרים את ראשו. הערבי גודע את הענפים, כורת את הגזעים, והעז לוחכת את העלים הרכים והעסיסיים, מכרסמת את הבדים, את החוטרים הצעירים…
כשאתה אומר זאת תוקף גם אותי תיאבון ללחך, כמו העז, את כל הענפים הללו…
לא צחוק הוא, אדון מרינסקי. הארץ נהפכה מנפיל לננס, כמו שאלון אדיר נהפך לשיח עלוב, זוחל על ארבעותיו ככלב מוכה. הכל חשוף, הכל נחרך בשמש. מאות השנים הפילו תרדמת מוות על המולדת הגזולה ועשוה מדבר שממה. עכשיו אנו באים להשיל את המוות מעליה, לשוב ולהחיותה ולהפרותה.
ומה שקלקל הערבי עם העז, יתקן גרישה לויטה בעזרת…
הגרזן, המסור והמזמרה… חכה ותראה! אנחנו נקשור את החול בשורשי אשלים, נזרע עצים בזרעים, לא רק בשתילים, נרכיב על אגס הבר זנים משובחים. נציל את ארצנו מהמוות, מן הכיליון החרוץ!
 
עכברי היבשות. ממש עם פרוץ הסערה נשמט גם כלוב העכברים הלבנים של קוליה (קלמן) שישקוב. הבריח ניסוט והעכברים המופתעים, מיוסרים במחלת ים, התרוצצו בין הנוסעים. אמנם לא כולם היו עוד זריזים ומלאי מרץ כבתחילת המסע, אך אחדים הצליחו להגיע אל הסיפון ולחמוק לחדר המכונות. אחרי המהומה הראשונה וצווחותיהן של נשים, התקבלה הופעתם ברצון, והיעלמם במחילות רוסלאן עורר אכזבה. היה משהו יבשתי בעכברים הלבנים, דבר-מה עירוני ומרגיע. הם הביאו עמם זכרונות של חנויות צעצועים, נקיון בתי-חולים, נצנוצם המיטיב של סוכר וקמח. קוליה בכה ללא הפסק. חזיר-ים אחד שלו מת לפני שעלו על האונייה באודסה, השני כעבור שבוע, כלבו נדרס בגלגלי עגלה ברחוב קרנטין, הצב נעלם מקופסת התפירה, ועכשיו התפזרו העכברים על פני כל האונייה ואף אחד מהם לא חזר אליו, אף-על-פי שהיה מאכיל ומשקה אותם ומספר להם על ההבדלים בין נמרי אפריקה לנמרי אסיה, בין הפילים ההודיים לאפריקאיים, ובין הגמלים החד-יבשתיים לגמלים הדו-יבשתיים שבמדבריות גובי.
הן חיות קטנות מדי, אמר לניוטה. בארץ-ישראל אשיג לי חיות גדולות שיש להן לב ורגש תודה.
אתה רוצה להיות וטרינר?
וטרינר או זואולוג, אמר קוליה. הילד הזה שהתקוטטתי אתו רוצה להיות סופר. את יודעת מילים בעברית?
לא, אמרה ניוטה, למה לי? יש לי די ספרים ברוסית.
 
אימת המזרח, אימת העבר, אימת העתיד. ארגז הנבל נשבר בעת הסערה. רָדָה לוינזון התייפחה ומשכה בידו. מרינסקי ירד אל המחסן: החבלים ניתקו, הנבל שכב לו בין הקרשים המרוסקים, כולו זהב, אשורי מאוד, חגיגה אשורית. בבל ואֶרֶך ואַכַּד וכַלְנֵה בארץ שנער. בתוך הארגז השבור השמיע הנבל את תלונת דוד. המזרח העתיק: בנייני פאר, אנדרטאות ממריאות לשמים בין בקתות טיט וקש, אנשים זוחלים מתחת לשמש האכזרית. הנבל הצית שערורייה במחסן הגדול והאפור, כולו פאר מופז.
הוא חלם חלום קצר:
חומות יפו. תותחים עומדים על חומותיה, ואם יירו תותחיה על רוסלאן? אווילי אפילו לחשוב על כך, אבל מרינסקי היה צריך להתגבר על פחדו פן יכוונו אליהם מחומת יפו תותחים אטיים ומרושעים, נעים בקשת בוטחת, אורבים לטרפם שֶבים…
 
ריקוד ההרס. איש צעיר קרב אליו בצעדים קטנים.
שמעתי עליך בפטרבורג, אדון מרינסקי. אני יודע מי אתה. אתה נוסע להקים לנו היכלות פאר בחולות.
הצעיר היה לבוש בגדי מלחים עבי אריג, עיניו (האם לא היו מאופרות קצת, וכלום לא התנוססו על אצבעותיו טבעות זולות?) היו נכלוליות וסקרניות. כן… כן… זה היה הוא. (ברוך אגדתי, הרקדן. הו, אגדתי, קסם נוכחותי בכל מקום שאלך.)
שב לידי, אמר מרינסקי. הוא חיבב את הצעיר שנראה כאיור מהלך מתוך ספר ילדים אופטימי.
אבל הצעיר לא התיישב, אלא הזיז מעט את רגלו השמאלית.
האם תעשה אותנו מאושרים בבנייניך? שאל, עיניו חצופות ועצובות.
והאם זה חשוב, האושר?
אם אינך מאושר, אתה צבוע או שסופך להיעשות צבוע, אדון מרינסקי, אמר הצעיר, וקישת את שתי ידיו מעל לראשו.
שמעתי שאין שם כסף כלל, אין חומרי בניין, הפליטים רבים, כך שלפחות לא אפריע לך להיות מאושר כדרך הצוענים.
ומה עם היופי?
ומה עם היופי… ואיך נדע מי יגור שם? האם תשמע מישהו מתאמן בתקיעת שופר לפני ראש השנה בדירה סמוכה לשלך? האם בגינה שלידך ירעו פרות ועיזים? אם תאמר בלבבך ועל משכבך: אני רוצה יופי – יופי יהיה לך. (בלבבך ועל משכבך – אמר מרינסקי בעברית.)
אני רואה שאתה חושש, אדון מרינסקי, אמר הצעיר, צועד כמו במחול, כאילו לבש מכנסי ריקוד לבנים. הוא עשה פָּה דֶה דֶה ופּירוּאֶט מהיר. אין דבר, תבנה, תבנה הרבה, אדון מרינסקי, ואנחנו נהרוס.
הרס הוא מותרות, אמר מרינסקי.
אני ארקוד בשבילך את ריקוד הבניין וההרס, אדון מרינסקי.
לכבוד יהיה לי הדבר.
אינני אוהב את נוסעי האונייה הזאת, אינני אוהב את פניהם, את הגוף.
ובכן, אחי, אמר מרינסקי, הם היו יכולים לאכלס בתור עמך עלוב תבליט גותי מפוסל. תחת הקשת המחודדת, המִתמך המעופף.
הצעיר הרהר רגע.
אולי בעזרת פאתוס נדודי השינה ובדידות מחלת הים אוכל לעשות משהו מתמונתך הגותית, אמר.
לא על הסיפון החלק והלח הזה, אני מקווה.
אבל קודם כל אצייר אות עברית חדשה שלא תדמה לשום אות שהיתה אי-פעם. הקץ לסלסול, הקץ לקישוט, לדו-משמעות, לפיתול! בלי קידוש לבנה, בלי טל ומטר! אות מרובעת, פשוטה, בהירה, אאוּקלידית, זווית ישרה, עיגול, קימור כמו קשת בענן. ואת יתר האותיות לקבוע באדמה, להשליך אל הים, לומר עליהן קדיש. צריך אותיות חדשות, אותיות ישרות, ברורות וקשות, בלי סיבוכים תלמודיסטיים, בלי ערבסקות עבשות, בלי קימורי כנפיים של עופות גוססים, בלי הידור לוויות, בלי כוכביות ועיגולים – אותיות איתנות, גאות מפסלי מצביאים, מטילות אימה יותר ממפלצות אבן, כמו אותיות הענק שבהן כתובים השירים הפוּטוּריסטיים של הערים הגדולות, עם סימני קריאה של ארובות, חמשות של טלגרפים, פסוקים של עמודי חשמל… צריך אות ברורה, כולה שמש, בלי תקנות, גזירות, סייגים! נהרוס את האותיות הישנות, נאביד אותן מהעולם, נטחן אותן לעיסה!
 
תיזל כטל, יערוף כמטר. ואז בא קרקס מאלכסנדריה ליפו – אדון ווֹליצקי המורה היה חיוור, ירקרק – ובקרקס היה המון אריות, נמרים, ברדלסים ושאר חיות-טרף שהובאו בכלובי ברזל, וגם הזירה היתה גדורה בסבכת ברזל עבה. או-אז יצא מאלף החיות, פרגול ארוך בידו וספינקס מקועקע על חזהו, והכניס את חיות-הטרף אל הזירה והראה את תעלוליהן כדרך המאלפים, ואת שאגותיהן ואת כפותיהן המורמות מעל לראשו, שלופות ציפורניים, ובתום ההופעה אמר המאלף: שמעו אותי היטב והקשיבו לי, תושבי יפו! הקרקס מאלכסנדריה, גדול קרקסי העולם, מעניק פרס של חמש לירות למי שיתנדב להיכנס אל הזירה. ואם לא יראה כל סימן של פחד וחלחלה, אני ערב לו שלא נשקפת לחייו כל סכנה, אני עצמי, בּוּראן קרעאין, אהיה אחראי לשלומו של עז הנפש! הכרזתו תורגמה מערבית לעברית ולתורכית, ודממה כבדה נפלה ברחבי האוהל הגדול. כעשרים חיות-טרף רבצו בתוך הזירה. בשורות הראשונות ישבו קציני צבא תורכים ואנשי משטרת הסולטן. נשמעו ביניהם לחישות. בצחקוקים היו מעודדים זה את זה להיכנס אל הזירה, אך לאיש לא היה אומץ לב. פתאום קם גבר, גופו תמיר ונאה, רעמת שערו הזהוב מכסיפה מעט, כתפיו רחבות. אני! הרעים בקולו העמוק כקולו של שאליאפין. המאלף הכניסו לגוב האריות. זה היה מיכאל הלפרין. אני! אמר, ופסע מעדנות, בקומה זקופה עד אמצע הזירה, שם נעצר ופתח בשירת "התקווה". הקהל היהודי קם על רגליו וליווהו בשירתו ואף הערבים מחאו לו כף…
 
תחת הקשת המחודדת, המתמך המעופף. שלוש נשים: ליובה הסטודנטית היפה המתנועעת במלאכותיוּת בוהמית שקופה כל-כך עד שהיה בזה משהו מושך; מורוצ'קה, הגברת עם הכובע ופרוות השועל, ריחה וניל וסיגליות, שוודאי הכירה את מיטב בתי-הקפה, המתפרות והמספרות של עירה; והצעירה הרצינית, צמתה עבה – המעלה באוב בית כפרי, בעלי-חיים, זמן של מקומות אטיים. קוֹליה בהיר השיער, שפתיו הענוגות. קסטלנייץ – נסיך ערב. החסידים עם זקני הכסף השבריריים שלהם, עיניהם העייפות של עופות קשישים. זה היה הכל. אגדתי צדק. כמה מכוערים היו נוסעי רוסלאן. משהו זוויתני, משהו עִזי וחסר תואַם היה טבוע בכל תו ואיבר. לא זו בלבד שהיו רחוקים מכל אידיאל של יופי, אלא אף היה בהם משהו מנוגד וזר לו. בגופיהם לא היתה שלווה, לא היה עונג. הכוח שניכר פה ושם היה מלוּוה בעיוות, בכפיפת גו, בכרס רפויה, בגפיים גדולות מדי, בטשטוש ובהיסוס. יצורים שהיו קרובים מדי לאדמה. והכל – כולם כאחד – נמוכי קומה, מנסים להתקרב אל האדמה כדי להיסתר מעיני הבז של האדונים, כדי שלא להיראות, להיות ולא להיראות, גורי העולם, זקנים מחופשים לעוללים, כלבלבים המשתרעים על גבם כדי לפייס את הכלב הגדול והמסוכן, ילדים החיים לעצמם, משחקים את משחקיהם בני אלפי השנים, ילדים מוזרים שיש להם חפצי ערך משלהם, לשון משלהם, סודות משלהם, עוללים החיים בקרב מבוגרים, במדבר הימים, בין מבוגרים הלוחמים את מלחמותיהם, שואבים כוח מן הכבוד וההדר, משֵיש ארמנותיהם, מאבני טירותיהם, מברזל נשקם ושריונותיהם. החוטמים הארוכים, השפתיים הנוטפות חושניות עכרורית. איזה כיעור!
הוא אמר זאת לקסטלנייץ, ללוינזון. לא, השיב קסטלנייץ, למרות עייפותו. בני-אדם אינם פנתרים. אין בגופיהם חן או יופי אלא לעתים נדירות. לפעמים יש בהם מתיקות קטנה, לא יותר. יופי? הו, עזרא פלטונוביץ', לוּ עשית יותר אהבה, היה לך פחות אכפת היופי המופשט.
קסטלנייץ חשב על הטבע, על חגיגות ביערות הכרמל, בין שדות העמק ומעיינות הגופרית של ים המלח, חגיגות כמו קרנבל ענקי עם עפיפונים, עם כדורים פורחים, קרונות קרקס, מגידי עתידות ואסטרולוגים, מרקדים יומם ולילה, כולם לבושים בגדים קלים, כמעט עירומים, בלי ערים, בלי בתי-חרושת.
מישה צודק. תסתכל בהם שוב. אינני אומר שהם נראים בריאים כמו חברי מועדון ספורט, אבל אין הם חולים, אמר לוינזון. אין אלכוהוליזם, אין עגבת. אולי רק מעט שחפת. אין בעלי מום.
כאילו היה עיפרון בידו, היה מרינסקי מתקן במבטו אף, שפתיים, מצח, גבות, כתפיים, בטן, רגליים, נטיית האצבעות, העמידה. פה ושם היסס, בגלל השפעת תיקוניו על העיניים. כמעט לכל נוסעי רוסלאן היו עיניים יפות – רגש וחמלה, שלהבת עששית קטנה אבל מתמדת, מחממת. הקולות היו צרודים קצת, צווחניים. הכל היו מצטופפים זה אל זה, מנפנפים בידיהם כבפנטומימה של משוגעים. פרי הדר והתעמלות שוודית? למחרת ראה אותם, את אחיהם הכמעט תאומים, את ילדיהם לעתיד לבוא, רוקדים באור שיש בהיר, בצבעי סיד שקופים ולבנים של קליפות ביצים.
האלה הם גולמי הפרפרים לימים יבואו?