אישה: אנחנו צריכים אמבולנס לפארק הנופש היער המאושר.
אישה: בבקשה תמהרו. אנחנו במגרש המטווח ליד מערת סנטה מול בקתת האֶלפים המעשנת.
מרכזן: חשוב שאני אבין אם את נמצאת עכשיו בסכנה.
אישה: אני לא בסכנה אבל אנחנו חייבים אמבולנס. הוא נורה. זו הייתה תאונה.
מרכזן: העזרה בדרך. אני צריך לעבור איתך על כמה שאלות, אבל זה לא יעכב אותנו, אוקיי?
אישה: תגיד להם למהר. יש כל־כך הרבה דם.
אישה: חץ. חץ וקשת.
אישה: אלכס.
מרכזן: אוקיי, אלכס. הוא בהכרה?
אישה: כן. ולא.
אישה: כן, כרגע. בבקשה תגיעו מהר.
מרכזן: כפי שאמרתי, בכל הזמן הזה שאת מדברת איתי, האמבולנס בדרך.
1
מאט ידע על אודות החופשה חודשים רבים בטרם השחיל אותה לשיחה.
זה לא שהוא שמר במכוון על סודות מפניה של אלכס; הוא פשוט התמודד עם מחשבות מורכבות בדיוק כפי שהתמודד עם הדואר שלו.
כשמכתבים נחתו בפרוזדור, מאט דרך עליהם, וכשכבר לא היה אפשר להתעלם מהם יותר, דחף אותם לכל פינה שמצא. ליד הכיריים, על מדף הספרים; המכתבים הגיעו לכל מקום שהיה בהישג יד ונעלמו בתוכו, וחשוב מכול: לא הייתה שום שיטה קבועה שאפשרה לעלות על עקבותיהם.
לפיכך, מאט שחרר עצמו מכל תחושה של דחיפות, ואם ניסה השולח ליצור עמו קשר בשנית, נראה היה שהוא מופתע מכך — ואלכס הגיעה למסקנה שהוא לא העמיד פנים — שהעניין לא התאדה מעצמו.
תוך שבועות ספורים מאז עבר מאט לגור עמה, נערמו בביתה של אלכס ערמות של מעטפות, שהצטברו במקומות שמעולם לא היו בהם קודם לכן.
לאחר פעמים ספורות שבהן שלפה מכתבים מתוך מה שפעם היו פינות ריקות שלא זכו עד אז להכרה מצדה, איגדה אלכס באחר צהריים אחד את כל המכתבים לערמה אחת.
היא פיזרה אותם ויצרה שביל־עמי־ותמי בין דלת הכניסה לבין שולחן המטבח.
מאט הופיע בכניסה לחדר השינה, מערסל את המכתבים בזרועותיו. “כל הדואר הזה שלי, אל? ברצינות?”
“חשבתי שאם ארכז את כל הדואר במקום אחד זה יקל עליך.”
מאט משך בכתפיו, והמכתבים התרוממו יחד איתו. “אני לא מבין את הקטע של דואר. מי מצפה שיקראו דואר בימינו?”
כעבור כמה שבועות, היו הפינות שוב מלאות.
בלילה שבו מאט סיפר לאלכס על החופשה היא הייתה עסוקה בהכנת פאי. היא הכינה הכול בעצמה, פרט לבצק: בכל זאת, יש גם עניין של זמן. בגיל שלושים ושבע, אלכס עדיין הרגישה שכל ארוחה אמיתית שבישלה הייתה אירוע ראוי לציון: היא הרגישה שמגיע לה איזשהו סוג של פרס על כך שהיא לא סתם מוזגת חלב לתוך קערת דגנים.
אלכס הדיחה את הכלים לאחר ארוחת הערב כשמאט נכנס. הוא השתהה בפתח, כאילו משהו משך אותו במורד המדרגות והוא טרם החליט אם להישאר שם.
“אז. את יודעת מה אמרתי על הרעיון של קלייר לחג המולד?”
אלכס הביטה מסביבה. “לא.”
עיניו התרחבו. “באמת לא הזכרתי את זה?”
“באמת לא הזכרת.”
מאט נשף על הפוני הכהה שלו שהסתיר את עיניו, כפי שנהג לעשות עשרים פעם ביום. קו השיער שלו נראה נערי באופן מרשים יחסית לגיל שלושים ושמונה, ואלכס חשדה שייתכן שאימץ לעצמו את ההרגל כדי להדגיש זאת. או שכן או שלא. אלכס התכוונה לשאול מישהו שמכיר אותו זמן רב יותר. לא שזה שינה משהו, אבל אלכס הייתה מדענית. ברגע שפיתחה השערה, היא רצתה להעמיד אותה למבחן. אלכס אהבה את העובדות שלה ברורות וממוסגרות.
“אלוהים, אל, אני בלתי נסבל.”
אלכס התבוננה בכוס שבידה, ותרה אחר שאריות קצף סבון כדי שלא תיאלץ להשיב.
מאט נותר בפתח הדלת מאחוריה, אולם הושיט את ידו ללטף את זרועה. “נראה לי שלא ידעתי איך להעלות את הנושא. חשבתי שאת עלולה להשתגע.”
אלכס הבחינה בשינוי הגישה הבלתי נראה שבין ״חשבתי שהזכרתי את זה״ לבין ״לא ידעתי איך להעלות את זה״, הסירה את כפפות שטיפת הכלים ושמטה אותן על משטח הייבוש. היא הסתובבה והביטה במאט. “אז אני עומדת להשתגע?”
מאט החווה בידיו וסימן לה להתקרב אליו. הוא כרך את זרועותיו סביב מותניה. “להשתגע באופן מובן, כמובן.” הוא נישק את מצחה. “להשתגע באופן מוצדק לחלוטין. לא להשתגע באופן פסיכי מטורף.”
זה לא בישר טובות. “תמשיך.”
“אז את יודעת שלא ביליתי את חג המולד עם סקרלט מאז שאני וקלייר נפרדנו.”
אלכס הנהנה. “אז סקרלט אצלנו השנה? מתאים לי.”
“לא… זה… קלייר רוצה שניסע יחד לסוף שבוע.”
לאלכס לקח רגע לעבד את מה ששמעה. “ניסע?”
“אנחנו. כולנו. את ואני. היא ופטריק. עם סקרלט כאורחת הכבוד.”
אלכס נעצה מבט במאט. היא החוותה בידה כלפי שולחן המטבח. זו לא הייתה שיחה שאלכס רצתה לנהל עם מישהו שעמד בפתח של דלת. היא לא רצתה לנהל את השיחה הזאת בכלל, אבל אם היא תיאלץ לעשות זאת, זה יקרה עם מישהו שנמצא איתה באותו החדר ממש.
“לפארק הנופש היער המאושר בצפון יורקשייר.” מאט רכן מעל המשענת של אחד הכיסאות וכפות ידיו נטו מטה, כאילו היה נרגש מכדי להתיישב. “הם מפעילים את כל האטרקציות בחג המולד, קסם חגיגי בכל מקום. צבאים מוארים ושלג מזויף. האֶלפים של סנטה מסתובבים ברחבי היער ושרים מזמורים.”
אלכס הביטה במדף היינות אבל העמידה פנים שהיא מביטה למרחק. היא סירבה להתרגז. רוגז הוביל לחוסר היגיון, וחוסר היגיון היה טעות — אישית ומקצועית.
היא שקעה אל תוך כיסא מטבח; הוא חרק. “בחג המולד הזה? אתה מתכוון לחג המולד שצפוי בעוד חודש מעכשיו?”
מאט צנח אל תוך הכיסא שמול אלכס. הוא רכן קדימה והרים אחת מרגליה הגרובות בגרב מנוקד. הוא הניח אותה על ברכו. “דיברנו על זה קודם, לא?” הוא עיסה את כף רגלה. “כמה קסום זה יהיה עבור סקרלט לבלות את חג המולד עם שנינו, איתי ועם קלייר.”
“אבל לא דיברנו על זה באופן הזה. לא כאילו אנחנו באמת הולכים לעשות את זה.”
מאט השפיל מבטו אל כף רגלה. “אבל איזה עוד אופן יש?”
“באותו הרגע היינו כל־כך מרוצים מעצמנו על שאנחנו כאלה מבוגרים ומתוחכמים. זו לא הייתה שיחה רצינית.”
“בשבילי היא הייתה.”
אלכס הרגישה התרככות בחזה. מאט המתוק, שחשב שדבר כזה הוא רעיון טוב. ששנתיים לפני שהגיע לגיל ארבעים השלים עם זה שהוא כבר לא יהיה די־ג’יי דגול, שקנה שוב לאחרונה סקייטבורד ושתכנן לבנות בגינה רמפת חצי צינור — שאיפה עתידית שאלכס אפילו לא התנגדה לה, מתוך ידיעה שאין שום סיכוי שהוא אי־פעם יתקרב למימושה.
מי חשב שלעסות את כף רגלה הגרובה של אלכס יהפוך את השיחה הזו לקלה יותר.
אלכס השפילה מבטה אל חיקה. “או אולי התכוונו ללכת פעם לאכול יחד. אני בטוחה שאף אחד לא התכוון לחופשת חג.” היא חיככה ציפורניים. “לא ייתכן שקלייר חושבת שזה רעיון טוב. היא אישה הגיונית.”
“היא אומרת שנסתדר היטב כולנו יחד. היא מחבבת אותך.”
“גם אני מחבבת אותה,” אמרה אלכס במהירות. היא ניסתה להיות הראשונה שתאמר את המילים הללו בכל עת שהדבר התאפשר. “אמרת לה כבר שהסכמתי?”
נדמה היה שמאט מתרכז מאוד בכף רגלה של אלכס. הוא הטה את ראשו קדימה; הפוני שלו עקב אחר התנועה.
וילונות, חשבה אלכס. כך היה נהוג לכנות את התספורת הזאת בראשית שנות התשעים, כשהיא כיסתה את ראשם של אנשים מתאימים יותר מבחינת הגיל והעידן.
“חשבתי שציינתי את זה, מצטער. אבל אנחנו עוד יכולים להמציא תירוץ. עומס בעבודה. מריבה משפחתית.” מאט הרים את ראשו בשאלה. “סבא מת?”
“אני מנסה להבין אם כבר אמרת לה שהסכמתי.”
מאט הסתכל לעברה בחיוך האוּפּס שלו.
“מה פטריק חושב על כך שלא יבלה את חג המולד בנוטינגהם? הוא לא ירצה להיות קרוב לילדים שלו?”
“הם בגיל העשרה. קלייר אמרה שגם ככה הם אף פעם לא רוצים לפגוש אותו.”
אלכס נשמה עמוקות. “אז מה, החופשה כבר הוזמנה למעשה?”
“אני בטוח שנוכל לקבל החזר. אבל את מכירה את קלייר, היא כל־כך מאורגנת. ברגע שצץ לה בראש רעיון, זה יקרה.” מאט נענע בראשו בסבלנות. “היא בטח כבר ארזה את המזוודה שלה.”
אלכס לחצה את שפתיה זו אל זו. “יש עוד אנשים שעושים את זה? יוצאים לחופשה עם האקסים שלהם ועם בני הזוג החדשים שלהם?”
“זה משנה משהו?” מאט משך בכתפיו.
“אם נפרוש עכשיו, אני זו שאצא הרעה.”
“אני לא מתכוון לגרור אותך לשם בשערות, אל.” מאט הרים את כף רגלה והניח אותה על הרצפה בטפיחה קלה, כאילו הוא משחרר חיית מחמד להוטה. “אם את ממש לא רוצה שניסע, לא ניסע.” הוא השתהה. “לא הייתי רוצה לנסוע בלעדייך — זה יהיה משונה.”
“משונה ביותר.”
“אבל תמיד אמרת שאם היית פוגשת את קלייר בנסיבות אחרות, הייתן יכולות להיות חברות.”
באמת אמרתי, נזכרה אלכס. אמרתי את זה. אבל זה לא היה הוגן מצדו של מאט לצטט אותה מחוץ להקשר, לערבב שיחות אמיתיות ויציבות עם שיחות מעורפלות כמו ענן ומטושטשות כמו עדשות מצופות וזלין.
מאט הניח את ידיו על השולחן. “אני פשוט לא רוצה להפסיד עוד חג מולד אחד עם סקרלט,” אמר. “היא בת שבע, אל. היא הייתה בת ארבע בפעם האחרונה שראיתי אותה פותחת את הגרב שלה.”
“סקרלט במקום הראשון, כמובן. אבל אי־אפשר שהיא פשוט תהיה אצלנו שנה אחת?”
“קלייר היא אמא שלה. אני לא יכול להרחיק את סקרלט ממנה בחג המולד. זה לא בסדר.”
אלכס עצמה את עיניה. זה היה לגמרי מאט, במשפט אחד חסר היגיון. כל־כך מלא כבוד ואבירי באופן מעצבן.
היא פקחה את עיניה וראתה את הכלים שהמתינו להדחה בכיור.
אולי לא תמיד כל־כך אבירי. אבל בעניין של דברים מהסוג הזה הוא כן היה אבירי. בעניין של מה שנראה הלילה בדיוק הדבר השגוי לעשותו.
אלכס הביטה במאט בזהירות. “אתה בטוח שחשבת על זה עד הסוף?”
הוא עיקם את פיו הצדה בתנועת חשיבה מעושה. “מה יש לחשוב עד הסוף?”
“אה, אני לא יודעת. אין שום דבר מורכב? שום דבר? שום דבר שעלול להיות בעייתי?”
“למה שיהיה?”
אלכס הביטה אל מחוץ לחלון. בגינה שלה הבהבה תאורת הביטחון, מבזיקה ומתמקדת בגופים מוצללים.
הבזק. חבל כביסה מטונף. הבזק. כיסא־גן חלוד עם רגלו העקומה. הבזק. בובת כפפה של נמר עם מצנפת, הבד רטוב ובלוי מזוהמה, שארית מביקור של חברה עם תינוקה.
אלכס הסתובבה בחזרה אל מאט. מאז ומעולם הייתה נחושה שלא להתייחס אל החבר שלה כאל ילד קטן, כפי שנהגו רבות מחברותיה, שנהגו בבני זוגן כבזכרים־בעלי־הידיים־השמאליות־שלא־עושים־שום־דבר־נכון, שיצאו מתוך פרסומות לחומרי ניקוי בטלוויזיה. אבל לפעמים הוא לא הקל עליה. היא לא יכלה לסבול כשדחק אותה לפינה הזאת: הפך אותה לאישה מפרסומות הטלוויזיה, זו שמניחה את ידיה על מותניה המכוסים בסינר ומרצה לו על מותגים של גליל נייר סופג.
אלכס רכנה קדימה בכיסאה, שומרת על קשר עין.
“איך אתה מרגיש — אבל באמת — בקשר לבילוי חג המולד עם האקסית שלך?”
“הדברים האלה מורכבים רק אם את הופכת אותם לכאלה, אל. זה הכול בראש.”
“שום רגש אחר או טינה?”
מאט הטה את ראשו הצדה. “לא נראה לי.”
“שום דבר, אפילו קטן, שלא נאמר? ההיסטוריה שלכם ריקה ונקייה למשעי? המחט של הפטיפון עומדת על הפס הראשון של התקליט והכול נפלא?”
מאט נשען לאחור בכיסאו.
“אני פשוט חושבת עליך,” הוסיפה אלכס. “הרבה אנשים היו רואים בזה מצב קשה.”
אני, לדוגמה, חשבה. אני הייתי חושבת שזה קשה.
מאט השתהה מעט, וניכר שהוא מקדיש לכך מחשבה. “אני לא לא־מחבב את קלייר. אני לא אוהב אותה ואני לא שונא אותה,” אמר לבסוף. “היא פשוט… אמא של סקרלט עכשיו. ואנחנו מוכרחים למצוא דרך שזה יעבוד, כי היא תמיד תהיה אמא של סקרלט.”
“ברור,” אלכס הקפיצה את רגלה כנגד השולחן. “ופטריק? אתה רוצה לבלות איתו סוף שבוע?”
“אני בטוח שהוא בסדר.”
אלכס רכנה קדימה. “אין לו ‘חור־שחור־של־היעדר־אישיות’?”
“סתם קשקשתי. בכל מקרה, קלייר מחבבת אותו ותמיד היה לה טעם טוב בגברים.” מאט הציץ בפניה של אלכס והרים את כפות ידיו למעלה בתגובה. “אוקיי, לא היום. סליחה, אל. זה לא מצחיק היום.”
הוא נעמד. “אשאיר אותך לחשוב על זה. אני יודע שכל מה שתחליטי יהיה הדבר הנכון. רק תקראי לי כשאת מוכנה.”
הוא עלה במהירות למעלה והותיר את אלכס עם הכלים.
אלכס רוקנה את הכיור מהמים הפושרים ומילאה שוב את הקערה.
המים היו חמים מדי אבל היא לא הוסיפה להם מים קרים. חוסר הנוחות שחשה בידיה המזיעות היה עדיף בעיניה על חוסר הנוחות המעורפל שחשה בתוך בטנה.
אלכס הייתה מעדיפה להיות עכשיו בעבודה. היה קל יותר לשכוח מהכול במעבדת האוניברסיטה, שם היה צריך לקרוא מאמרים ולחקור תאים. במעבדה יכלו לחלוף שעות בטרם הרימה אלכס את ראשה והביטה בעצים שמחוץ לחלון. רק אז הייתה משפילה את עיניה לעבר נעלי ההתעמלות שלה על הרצפה המחוספסת, קולטת את קולו של הרדיו הזעיר ונזכרת שיש עולם אחר מזה שבו היא בוחנת תאים שנלקחו מחולי סוכרת.
אבל בבית זה היה אחרת. בבית, היו אלה רק אלכס ומחשבותיה.
היא יכלה לסרב לצאת לחופשה, כמובן. אבל גם זה לא היה משביע רצון.
היא לא רצתה לנסוע — אבל היא גם לא יכלה שלא לנסוע. זה היה גורם לה להרגיש קטנונית ולא נאורה, דבר שהיא לגמרי, באופן פעיל, במפורש, לא הייתה. אלכס תמיד הייתה מלאת הבנה לגבי העובדה שמאט נותר בקשר עם אשתו לשעבר, עובדה שאנשים אחרים — אנשים שהיו למעשה לא נאורים — היו מוצאים בלתי נסבלת.
אם כבר, אלכס הייתה מפצת־יתר. נישקה את קלייר על לחייה במקרים שבהם הם החזירו את סקרלט הביתה אחרי ביקורה אצלם. תמיד היה לה משהו נחמד לומר על החצאית של קלייר או על השיער שלה. לכל אחד היה עבר ושום דבר לא היה אישי. ואלכס לא הייתה אדם אישי.
אלכס גירדה את המאפה השרוף משולי תבנית הפאי.
אף על פי שנותר רק עוד חודש עד לחג המולד, אלכס לא הקדישה מחשבה רבה ללוגיסטיקה של יום החג. היא חשבה שהיא תבקר את הוריה, אולי, או שתבקר את הוריו של מאט — זה לא שינה לה. לאלכס לא היה אכפת מחג המולד. זה היה פשוט יום שבו המעבדה הייתה סגורה.
אבל זה — זה היה שונה.
ומאט ידע על כך זמן רב ולא אמר לה דבר.
אלכס לא הבינה איך הוא עשה את זה. האם הוא היה מסוגל באופן מנטלי למדר חדשות רעות? או שהוא פשוט דחה את הבלתי נמנע?
אלכס לא יכלה לבחון אף אחת מן ההשערות, דבר שהפך את הסיטואציה למתסכלת עוד יותר. למאט הייתה יכולת מדהימה להתקיל אותה ולגרום לה להסכים לבסוף לדברים שכלל לא התכוונה אליהם. אולי בגלל זה מאט הצליח כל־כך בעבודתו במכירות, אף על פי שהייתה לו מה שאלכס החשיבה כאתיקה מקצועית מפוקפקת.
אלכס שטפה צלחת; היא תקעה אותה בתוך משטח ייבוש הכלים. היא שמעה קול חריקה מלמעלה: כיסא שנגרר לאורך הרצפה.
מאט הניח לה לנפשה. הוא היה עסוק למעלה רק למראית עין. בפועל, הוא פשוט זז מדרכה.
לאחר שסיימה להדיח את הכלים, הסתכלה אלכס באינטרנט בתמונות של מה שעכשיו קראה לו בינה לבין עצמה היער הקסום.
לא שהוא נראה קסום בתמונות. יכול להיות שהיו שם שרשראות של אורות דולקים כל השנה יחד עם השלג המזויף העונתי, אבל היו שם יותר מדי גדרות פלסטיק וסימני אזהרה מכדי שהמקום ייראה כמו ארץ פלאות מיוערת.
אלכס הניחה את המחשב הנייד שלה. היא ניסתה שוב לא להסתכל על מדף היינות.
אל תהיה טיפש, היא אמרה כשמאט הציע להיפטר מכל האלכוהול שהיה בבית. אנחנו לא יכולים להיות האנשים האלה שכולם נמנעים מלבקר אותם כי אין טיפת משקה בבית. אבל היו לילות שבהם הרגישה שהיא נמשכת אל מדף בקבוקי היין יותר מתמיד. כמו בלילה הזה. הלחץ הערמומי של היין הוכפל על ידי המשקל המשכר של שיחה שלא נשלמה.
מאט בוודאי יצפה ממנה לדבר על הצעתו עוד הלילה. למרות שהוא עצמו נמנע מהשיחה הזאת במשך שבועות, הוא יצפה ממנה להיות החלטית. בשנתיים שהיו יחד היה ביניהם הסכם בלתי מדובר, שבקשר ביניהם היה זה תפקידה של אלכס לחתוך דברים.
ובכן. האם הם צריכים לריב בעניין החופשה? לפחות זה יסיח את דעתה של אלכס מן היין. אבל להתווכח על משהו שקשור באשתו לשעבר של מאט לא התאים לדרך שבה אלכס תפסה את עצמה. זה רק יהפוך אותה למדוכאת באופן קיומי.
לא. היא בשום אופן לא עמדה לריב על כך עם מאט. זה היה נתון.
מה שאמר שהיה עליה לנסוע למעשה לחופשה הטיפשית הזאת.
אין עדיין תגובות