היזהר במשאלותיך

הארי קליפטון התעורר לקול צלצול הטלפון.

הוא היה באמצע חלום, אבל לא הצליח להיזכר בו. אולי הצליל המתכתי העיקש היה רק חלק מהחלום. הוא התהפך באי רצון ומיצמץ בעיניו בניסיון לראות את המחוגים הזוהרים בשעון ליד מיטתו: שש ארבעים ושלוש בבוקר. הוא חייך. יש רק אדם אחד שיחשוב להתקשר אליו בשעת בוקר מוקדמת זו. הוא הרים את השפופרת ומילמל בקול מנומנם בהגזמה, ״בוקר טוב, יקירתי.״ לא היתה תגובה מיידית, ולרגע קצר הארי תהה אם אולי מרכזנית המלון העבירה את השיחה לחדר הלא־נכון. הוא עמד להשיב את השפופרת אל כנה כששמע יללת בכי. ״זו את, אמה?״

״כן,״ היתה התשובה.

״מה קרה?״ הוא שאל בטון חומל.

״סבסטיאן מת.״

הארי לא ענה מייד, כי עכשיו רצה להאמין שהוא עדיין חולם. ״איך זה יכול להיות?״ הוא אמר לבסוף. ״דיברתי איתו רק אתמול.״

״הוא נהרג הבוקר,״ אמרה אמה, שלא הצליחה לומר יותר ממילים ספורות בכל פעם.

הארי התיישב בבת־אחת, וכהרף עין היה ערני לגמרי.

״בתאונת דרכים,״ המשיכה אמה בבכי.

הארי ניסה לשמור על קור רוחו וחיכה שהיא תוכל לספר לו בדיוק מה קרה.

״הם נסעו לקיימברידג׳ ביחד.״

״הם?״ אמר הארי.

״סבסטיאן וברונו.״

״ברונו חי?״

״כן. אבל הוא בבית־חולים בהארלו, והם לא בטוחים שהוא ישרוד עד מחר.״

הארי השליך מעליו את השמיכה והניח את רגליו על השטיח. הוא קפא מקור וחש בחילה. ״אני אקח מונית מייד לשדה התעופה ואתפוס את הטיסה הראשונה ללונדון.״

״אני נוסעת ישר לבית־החולים,״ אמרה אמה. היא לא הוסיפה דבר והארי תהה לרגע אם הקו התנתק. ואז הוא שמע אותה לוחשת, ״מישהו צריך לבוא לזהות את הגופה.״

אמה החזירה את השפופרת אל כנה, אך עבר זמן־מה עד שהצליחה לאזור די כוח ולקום. היא חצתה את החדר בצעדים מתנודדים, תוך שהיא מסתייעת ברהיטים שעמדו בדרך, כמו מלח על סיפון בעת סערה. היא פתחה את דלת חדר ההסבה ומצאה את מַרסדֶן עומד בחלל הכניסה, בראש מורכן. מנהל משק הבית הוותיק מעולם לא הפגין ולו בדל של רגש בנוכחות המשפחה, והיא בקושי זיהתה עכשיו את הדמות המכווצת שנאחזה בכרכוב האח כדי לא ליפול; מציאותו האכזרית של המוות גירשה את מסכת האיפוק.

״מייבּל ארזה לך מזוודה ללילה, גברתי,״ הוא גימגם, ״ואם תרשי לי, אני אסיע אותך לבית־החולים.״

״תודה, מרסדן, זה יפה מאוד מצידך,״ אמרה אמה כשהוא פתח למענה את דלת הבית.

מרסדן אחז בזרועה כשהם ירדו במדרגות לכיוון המכונית; זו היתה הפעם הראשונה שהוא נגע בגברתו. הוא פתח את דלת המכונית והיא התיישבה על ריפוד העור, כאילו היתה גברת זקנה ונוקשה. מרסדן התניע את המכונית, העביר את מוט ההילוכים להילוך ראשון ויצא לדרך הארוכה מבית האחוזה לבית־החולים פרינסס אלכסנדרה בהארלו.

אמה נזכרה פתאום שטרם התקשרה לאחיה ולאחותה להודיע להם מה קרה. היא תתקשר לג׳יילס ולגרייס בערב, הזמן היחיד שבו הם עשויים להיות לבדם. זה לא משהו שהיא רוצה לבשר להם בנוכחות זרים. ופתאום היא הרגישה כאב חד בבטנה, כאילו דקר אותה מישהו בסכין. מי יספר לג׳סיקה שהיא לעולם לא תשוב לראות את אחיה? האם תשוב להיות הילדה העליזה המתרוצצת סביב סבסטיאן כמו כלבלב נלהב וצייתן, מכשכשת בזנב בהערצה בלתי מרוסנת? אסור שג׳סיקה תשמע את החדשות מפיו של מישהו אחר, ופירושו של דבר הוא כי אֶמה תיאלץ לחזור לבית האחוזה מוקדם ככל האפשר.

מרסדן נכנס לתחנת דלק מקומית שבה נהג למלא דלק דרך קבע בימי שישי אחר הצהריים. כאשר עובד התחנה ראה את גברת קליפטון במושב האחורי של האוסטין אֵיי-30 הירוקה, הוא נגע בשולי כובעו במחווה של שלום. היא לא התייחסה אליו, והבחור תהה אם עשה משהו להכעיסה. הוא מילא את מכל הדלק והרים את מכסה המנוע לבדוק שמן. אחרי שסגר את מכסה המנוע בטריקה הוא נגע שוב בשולי כובעו, אבל מרסדן נסע בלי לומר מילה, ואפילו לא שילם לו את ששת הפני הרגילים.

״מה קרה להם?״ מילמל הצעיר כשהמכונית נעלמה.

אחרי שנסיעתם התחדשה ניסתה אמה להיזכר במילים המהוססות שבהן בישר לה הממונה על רישום הסטודנטים בפיטֶרהאוס את החדשות. בצער רב אני נאלץ לספר לך, גברת קליפטון, שבנך נהרג בתאונת דרכים. מעבר לבשורה הקשה הזו, מר פּאדג׳ט לא ידע הרבה – אבל, כפי שהסביר, הוא היה רק השליח.

שאלות רבות התרוצצו והתנגשו זו בזו בראשה של אמה. מדוע נסע בנה לקיימברידג׳ במכונית אם היא קנתה לו כרטיס לרכבת רק יומיים לפני כן? מי נהג, סבסטיאן או ברונו? האם נסעו במהירות מופרזת? האם היה תקר פתאומי באחד הגלגלים? האם היתה עוד מכונית מעורבת? כל כך הרבה שאלות, אבל היא לא היתה בטוחה שיש מישהו שיודע את כל התשובות.

דקות אחדות אחרי המורה התקשרו מהמשטרה לשאול אם מר קליפטון יוכל להגיע לבית־החולים כדי לזהות את הגופה. אמה הסבירה שבעלה שוהה בניו־יורק במסע קידום מכירות לספרו. אולי לא היתה מסכימה להחליפו אילו ידעה שהוא יחזור לאנגליה למחרת. תודה לאל שהוא מגיע בטיסה ולא ייאלץ לחצות את האוקיינוס האטלנטי בחמישה ימים שבהם יהיה שרוי לבדו באבלו.

כשמרסדן נסע בין ערים לא מוכרות, צ׳יפּנהאם, ניוּבֶּרי, סְלאו, חדר דון פדרו מרטינז למחשבותיה לא פעם ולא פעמיים. האם ייתכן שהוא מבקש לנקום, בעקבות מה שקרה בסאוּתהמפטון רק שבועות ספורים לפני כן? אבל אם האדם השני במכונית היה בנו של מרטינז, ברונו, זה לא הגיוני. מחשבותיה שבו אל סבסטיאן כשמרסדן פנה מהכביש המערבי צפונה לכיוון כביש אֵיי-1. הכביש שבו נסע סבסטיאן רק לפני שעות ספורות. אמה קראה פעם שבעת טרגדיה אישית, כל מה שרוצים לעשות הוא להזיז את מחוגי השעון לאחור. היא לא היתה שונה מכולם.

הנסיעה עברה מהר, וסבסטיאן לא התרחק ממחשבותיה ולו לרגע. היא נזכרה בלידתו, כשהארי היה בכלא בצד השני של העולם, בצעדיו הראשונים בגיל שמונה חודשים וארבעה ימים, במילתו הראשונה, ״עוד״, וביומו הראשון בבית־הספר, כשקפץ ויצא מהמכונית לפני שהארי הספיק לעצור אותה, ואחר כך בביצ׳קרופט אבּי, כשהמנהל רצה לסלקו מהלימודים אבל המתיק את עונשו כאשר נודע לו על זכייתו של סבסטיאן במלגת לימודים בקיימברידג׳. כל כך הרבה דברים לצפות להם, כל כך הרבה הישגים לקטוף, והכול הפך להיסטוריה בשנייה אחת. ולבסוף הטעות המרה שלה, כשהניחה למזכיר הקבינט לשכנע אותה לתת לסב לקחת חלק בתוכנית הממשלתית לעשות צדק עם דון פדרו מרטינז. אילו סירבה לבקשתו של סר אלן רדמיין, בנה היחיד היה חי עכשיו. אילו…

כשהגיעו לפאתי הארלו הביטה אמה מבעד לחלון וראתה שלט שכיוון אותם אל בית־החולים פרינסס אלכסנדרה. היא ניסתה להתרכז במטלה שציפתה לה. כעבור דקות אחדות נכנס מרסדן בשערי הברזל הפתוחים תמיד, ועצר מול הכניסה הראשית לבית־החולים. אמה יצאה מהמכונית והחלה ללכת לכיוון הדלת. מרסדן נסע לחפש חניה.

היא מסרה את שמה לפקידת הקבלה הצעירה, והחיוך העולץ על פניה של הבחורה נעלם, ואת מקומו תפס מבט מלא רחמים. ״אם תואילי בטובך להמתין רגע, גברת קליפטון,״ היא אמרה והרימה שפופרת טלפון, ״אני אודיע למר אוֹון שאת כאן.״

״מר אוון?״

״הוא היה הרופא התורן כשהבן שלך הובא לכאן הבוקר.״

אמה הינהנה והחלה לפסוע באי שקט במסדרון, כשמחשבות מעורבבות מחליפות זיכרונות מעורבבים. מי, למה, מתי… היא חדלה מפסיעותיה רק כאשר אחות בצווארון מעומלן שאלה אותה, ״את גברת קליפטון?״ אמה הינהנה. ״בואי איתי בבקשה.״

האחות הובילה את אמה במסדרון ארוך עם קירות ירוקים. אף מילה לא נאמרה. אבל מה כבר יש למי משתיהן לומר? הן עצרו ליד דלת שנשאה את הכיתוב ״מר אוון ויליאמס, חבר באגודת הרופאים המלכותית״. האחות דפקה על הדלת, פתחה אותה וזזה הצידה כדי לפנות את הדרך לאמה.

גבר גבוה, רזה ומקריח בעל מראה עצוב קם מאחורי שולחנו. אמה תהתה אם הוא מחייך לפעמים. ״שלום, גברת קליפטון,״ הוא אמר והחווה לכיוון הכורסה הנוחה היחידה בחדר. ״אני כל כך מצטער להכיר אותך בנסיבות מצערות כל כך,״ הוא הוסיף.

אמה ריחמה על האיש המסכן. כמה פעמים ביום הוא נאלץ לומר את המילים האלה? לפי הבעת פניו, המשימה לא נעשית קלה עם הזמן.

״לצערי יש הרבה טפסים למלא, אבל הפתולוג זקוק לזיהוי רשמי לפני שנוכל להתחיל לחשוב על כך.״

אמה הרכינה את ראשה ופרצה בבכי. היא התחרטה על החלטתה לא לשמוע לעצתו של הארי, שהפציר בה לחכות ולהניח לו לבצע את המטלה המחרידה. מר אוון עקף מייד את שולחנו, כרע על ברכיו לצידה ואמר, ״אני כל כך מצטער, גברת קליפטון.״

הרולד גינזבורג נהג בהתחשבות מאין כמותה והיה לעזר רב. המו״ל של הארי הזמין לו מקום בטיסה הבאה ללונדון, במחלקה ראשונה. לפחות יהיה לו נוח, חשב הרולד, אף כי שיער כי המסכן לא יצליח לישון בכלל. הוא החליט שאין זה הזמן לבשר לו את החדשות הטובות, ורק ביקש מהארי למסור לאמה את תנחומיו הכנים.

כשהארי יצא ממלון פייר כעבור ארבעים דקות, הוא ראה את הנהג של הרולד עומד על המדרכה ומחכה להסיעו לנמל התעופה איידלווילד. להארי לא היה חשק לדבר עם אף אחד, ולכן התיישב במושב האחורי בלימוזינה. מחשבותיו נדדו אינסטינקטיבית אל אמה, ומה עובר עליה עכשיו. הוא לא רצה שהיא תזהה את גופת בנם בעצמה. אולי צוות בית־החולים ימליץ לה לחכות לשובו.

הארי אפילו לא חשב לרגע על כך שיהיה מהראשונים בעולם לחצות את האוקיינוס האטלנטי ללא הפסקה, כי הוא לא הפסיק לחשוב על בנו, וכמה ציפה להגיע לקיימברידג׳ ולהתחיל את שנתו הראשונה באוניברסיטה. ואחריה… הוא הניח שעם כישרונו הטבעי של סבּ לשפות, הוא ירצה לעבוד במשרד החוץ או להיות מתרגם או אולי אפילו ללמד, או…

אחרי שהקומֶט המריא, הארי סירב לכוס השמפניה שהציעה לו דיילת חייכנית, אבל מאין לה לדעת שאין לו סיבה לחייך? הוא לא הסביר מדוע לא יאכל ולא יישן. במלחמה, כאשר היה מעבר לקווי האויב, הארי אימן את עצמו להישאר ער שלושים ושש שעות רצופות, כשהוא מתפקד בכוח האדרנלין שהפחד הזרים לגופו. הוא ידע שלא יוכל לישון עד שיפגוש את בנו בפעם האחרונה, ושיער שגם זמן רב לאחר מכן: בגלל אדרנלין הייאוש.

הרופא הוביל את אמה בשתיקה במסדרון קר וריק, עד שהם עצרו ליד דלת זכוכית עמומה וסגורה הרמטית שנשאה את המילים ״חדר מתים״ באותיות שחורות הולמות. מר אוון פתח את הדלת וזז הצידה כדי לאפשר לאמה להיכנס. הדלת נסגרה מאחוריה באוושה. השינוי הפתאומי בטמפרטורה העביר בה רעד, ומבטה נעצר על אלונקה שניצבה באמצע החדר. קווי המתאר של בנה נראו מתחת לסדין.

עוזר בחלוק לבן עמד למראשות המיטה, אבל לא דיבר.

״את מוכנה, גברת קליפטון?״ שאל אוון בעדינות.

״כן,״ אמרה אמה בנחישות, וציפורניה חופרות בכריות כפות ידיה.

אוון הינהן, ועובד חדר המתים חשף את הפנים הפצועות והחבולות שאמה זיהתה מייד. היא צרחה, התמוטטה על ברכיה והחלה לבכות ללא שליטה.

מר אוון והעובד לא הופתעו מתגובתה הצפויה של אם למראה בנה המת, אבל הם היו המומים כשהיא אמרה בשקט, ״זה לא סבסטיאן.״